ימים מוטרפים עוברים על החברה הישראלית. "שני הצדדים", כך נראה, ממשיכים לתדלק את הבעירה ומסרבים אפילו לשקול הידברות.
מחד, נציגי הימין שהפכו את המערכת המשפטית לאויב האומה – בטרמינולוגיה, בלהט ובהליכי הבזק אותם הם מקדמים. ומנגד, מערכת המשפט שבמשך עשורים אוטמת את אוזניה מול כל ניסיון לתקן, לדבר או להציע פתרונות ויודעת לירות על אוטומט: "קץ הדמוקרטיה".
הכצעקתה? התשובה היא לא – והיא נכונה לשני הצדדים.
בחינה עניינית של החלטות הממשלה או חוקי הכנסת שנפסלו על ידי בית המשפט מלמדת שהשופטים ניגשים בזהירות רבה לחומר הנפץ שמגיע לשולחנם. האם בית המשפט פסל הריסת בתי מחבלים? האם נפסלה החלטה מדינית-ביטחונית? המציאות העובדתית מוכיחה את עוצמת ההגזמה של נציגי הימין שמציירים את בית המשפט כדמון כל יכול.
ושוב, המטוטלת מתהפכת, כי ראוי ואף חשוב לתהות האם זה סביר כי הכנסת תחוקק את חוק המסתננים 3 פעמים (!!) רק כדי שייפסל מחדש על ידי העליון? האם זה סביר שהכנסת תחוקק חוק שימנע מאויבי המדינה לכהן בכנסת אך כל פעם תוכשר התמודדות בל"ד בה חברים תומכי מחבלים? האם נציגי העם הם "ועדת קישוט" בכל הנוגע לשינויים במערכת המשפט?
הרוב הדומם במדינה זכאי לדיון ענייני ומנומק. כפי שהוצג לעיל, יש אמת בטענות שני הצדדים וחובה עליהם לקיים דיון עובדתי ומכבד ולא להניח "אקדחים" על השולחן. הרוב הדומם שמשלם מיסים ומשרת במילואים זכאי לחיות את חייו ללא "סערות" מבוקר עד ערב. הרוב רוצה שפיות ונורמליות במקום דיון שטחי ורדוד אשר שני הצדדים לוקים בו.
להלן הצעה עניינית לדרך האמצע בשלושת הסוגיות בהן עוסקת הרפורמה:
א. פסקת ההתגברות. ברור לכל בר דעת כי העיקרון שעומד מאחורי ההצעה לפסקת התגברות של 61 ח"כים, מבטל לחלוטין את הביקורת השיפוטית על המחוקק, שכן כל קואליציה נהנית מרוב ברור בכנסת. לכן, הצעה זו של לוין זורה חול בעיני הציבור כאשר היא מתוארת לנו כמאפשרת ביקורת שיפוטית היות ובפועל היא לא תתאפשר לעולם. מנגד, בעוד פארסת חוק המסתננים עדיין צרובה בזיכרון, אין מנוס מהחלת פסקת התגברות, אבל ברוב שנע בין 65 ל-70 חברי כנסת ולחלופין לחייב תמיכת מספר מסויים של חברי אופוזיציה בחוק ה"מתגבר". רוב כזה מעניק לעליון יכולת משמעותית לפסול חוקים, ומעניק יתרון כפול - גם יהווה נורת אזהרה לעליון לא "להגזים" ולהיות זהירים מלכתחילה עוד יותר בפסילת חוקים מחשש להתבזות בכנסת, ומאידך כאשר חוק כן יפסל אזי הפסילה תקבל לגיטימציה רחבה יותר בציבור שכן ביכולתה של הכנסת להתגבר עליה, וככל ונמנעה מלעשות כן, הרי שהדבר מהווה עדות לכך שרוב הציבור תומך בפסילה.
ב.עילת הסבירות. עילת הסבירות נוהגת במשפטנו מכוח שיטת המנדט הבריטי. מגוחך? בהחלט. אחרי 75 שנות עצמאות הגיעה השעה לחוקק חוק ייעודי לנושא אשר יגדיר היטב מתי בית המשפט רשאי לבטל החלטות רשות מבצעת. ייאמר, עילת הסבירות איננה ביטוי להשקפת עולם "שמאלנית" כפי שמציירים אותה תומכי הרפורמה, שכן לצערנו, הרשויות עשויות "להתעלל" באזרח הקטן וחובה עליהן להיות כפופות לביקורת שיפוטית. לא מדובר בעניין של ימין או שמאל, אלא של מינהל תקין ומעטפת שתגן על האזרח הקטן. יתרה מכך, עיגון עילת הסבירות בחוק יגדיר את המבחנים לפיהם יוכל בית המשפט לבחון החלטות ממשלה באופן ברור ולא אמורפי.
אמחיש: החוק יכול להגדיר שבית משפט אינו רשאי לבטל החלטת ממשלה, אך כן רשאי במקרי קיצון לבטל החלטת מנכ"ל משרד ממשלתי וקל וחומר פקידים שכפופים אליו. גם כאן הממשלה תוכל להתגבר על פסיקת בית המשפט לו תכשיר את ההחלטה בפורום של החלטת ממשלה ולא של מנכ"ל בודד.
ג. היועצים המשפטיים. המצב בו יועץ משפטי מטרפד החלטות של שר כזה או אחר הוא בלתי נסבל. נכון, יש יועצים משפטיים של משרדים ממשלתיים שיודעים איך לומר לשר "איך כן", זאת לעומת יועמש"ים שמתמחים בלומר לשר "מדוע לא". איך מאזנים? הרי מצב שבו כל שר יביא יועץ משפטי חסר כישורים וניסיון רק משום שהוא מקורב, יפגע בשר ובעבודת המשרד, אך חמור מכך, בציבור כולו. גם כאן ניתן למצוא פתרון מעשי שישביע את רצון הצדדים. יש לאפשר לשר למנות יועץ משפטי משלו (כעין משרת אמון בדומה למנכ"ל משרד), אך יש להגדיר בכללים תנאי סף משמעותיים שימנעו מצב בו השר ימנה עורך דין חסר כל ניסיון. ניתן לקבוע תנאי סף של ותק במקצוע, ניסיון בייעוץ לחברה בעלת מחזור כספי משמעותי או ניסיון רב שנים בתחום המקצועי בו עוסק המשרד.
אין מנוס, שני הצדדים חייבים לפשוט את מדי המלחמה, ללבוש בגדי עבודה ולשבת יחד עד שייצא עשן לבן בדמות הסכמות רחבות. הרוב הדומם מעוניין לחיות את חייו ולגדל את ילדיו בשקט ובשלווה במדינה בה מערכת המשפט זוכה לגיבוי ולתמיכה ללא שיוך פוליטי. תנו לנו את המגיע לנו - ואל תשרפו את הבית השלישי.
הכותב הינו יועץ משפטי לחברת תשתיות. בוגר תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית. סרן במילואים.