החודשים האחרונים מתאפיינים במתח גובר בקרב חלקים נרחבים בחברה הישראלית. היקף ההפגנות מתעצם בכל רחבי הארץ על רקע מדיניות הממשלה הנוכחית, והרשתות החברתיות מוצפות באינסוף אמירות בוטות המשקפות באופן ברור וחד את השסעים הקיימים בחברה הישראלית. שמאל נגד ימין, דתיים נגד חילונים נגד חרדים, עירוניים נגד מתנחלים, ציונים נגד משיחיים, ספרדים נגד אשכנזים, ערבים נגד יהודים, תומכי דיקטטורה נגד תומכי דמוקרטיה, ועוד.

אין ספק כי למנהיגי המדינה עם הקמתה היה ברור כי לאחר 75 שנות עצמאות יצליח כור ההיתוך הישראלי למזג את הגלויות השונות בתוכו, לאחד את יהודי המדינה וליצור סינרגיה נורמלית בין האוכלוסייה הערבית והיהודית.

אבל תקוות ומציאות לחוד. 75 שנים לאחר הקמת המדינה והעליות הרבות אליה, נדמה שהשסעים החברתיים, הקיטוב הדתי והעדתי והשנאה שבין ימין לשמאל, מעולם לא היו עמוקים ועזים יותר. עוד ועוד אמירות נשמעות מכל קצוות המפה הפוליטית, המציינות את החשש מהאפשרות למלחמת אחים בישראל. האלימות המילולית והפיזית גוברת, וגם קריאות למרי אזרחי ולסרבנות נשמעות מדי יום מצד חלקים נרחבים מאוד באוכלוסייה.

מדינת ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתמודדת עם אוכלוסייה מגוונת דתית ואתנית. רוב מדינות אירופה פתחו לאורך השנים את שעריהן להגירה ממגוון רחב של מדינות ואפשרו לבני דתות ולאומים רבים להתיישב בתחומן. גם ארה"ב, קנדה ואוסטרליה נחשבות למדינות שקלטו לאורך השנים מהגרים רבים מכל רחבי העולם – נוצרים, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים, היספנים, שחורים, אנגלוסקסים ועוד.

מודל של זהות לאומית

אז איך הגענו אנחנו למצב הגרוע הזה ומדוע הוא מוסיף להתדרדר, בעוד מדינות העולם המערבי הצליחו ברובן הגדול להתמודד עם הבעיה ולבנות מודל של זהות לאומית המאחדת את האזרחים, למרות השוני הרב ביניהם?

התשובה לשאלה זו נמצאת בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא קיומה או אי־קיומה של חוקה ומגילת זכויות אדם במדינה, והשני הוא אופן התנהלותה של המנהיגות הנבחרת במדינה והדרך שבה היא מגייסת את תמיכת בוחריה.

על חשיבותה של חוקה לישראל כבר דובר מאז הקמת המדינה. חוקה, בהגדרתה המשפטית, היא מסמך בעל עליונות משפטית, הקובע את עקרונות היסוד של המדינה, את הנורמות המכוונות שלה ואת הערכים המנחים אותה. החוקה מנסחת את הכללים שלפיהם מתנהלת המדינה ומשקפת את אופיה ודמותה.

לרוב מפרטת החוקה את זכויות האדם והאזרח וכן את זכויות המיעוטים במדינה, ותפקידה הוא להגביל את כוחו של השלטון, למנוע מצב של עריצות הרוב ולהגן על זכויותיהם של כלל אזרחי המדינה בכל מצב, ללא קשר לזהות המפלגה השלטת באותה נקודת זמן. החוקה מגדירה את תפקידי רשויות השלטון, את הסמכויות שלהן ואת יחסי הגומלין ביניהן, וכל זאת באופן החל על כל סוגי וגוני האוכלוסייה.
למרבה הצער, מתנהלת ישראל מאז הקמתה ללא כל חוקה. עובדה זו נובעת מהיעדר הסכמה בנושא זה מאז הקמת המדינה ועד ימינו, בעיקר עקב חששם של מנהיגי היהדות הדתית לאבד את יכולתם להחיל במדינה את חוקי הדת ולאפשר לה להתנהל כמדינה חילונית, וכן מחוסר ההסכמה לבצע הבחנה בין הדת היהודית ללאום היהודי.

בהיעדר חוקה נוקשה ועליונה, יכולה כל ממשלה לבצע שינויים בחוקים ככל העולה על רוחה, בכל עת ובכל מידה של פגיעה בזכויות האזרח במדינה, בדיוק כפי שמתרחש כיום. היעדרה של חוקה בישראל בא לידי ביטוי בניסיון לשנות את אופי המשטר שמבצעת הממשלה ובקיטוב ובשסע חברתי שלא היו כמותם מאז הקמת המדינה.

שינוי אופי המשטר מתבטא בניסיונן של מפלגות סקטוריאליות לחוקק חוקים נוקשים ולבצע מהלכים חד־צדדיים שיחייבו את כלל האוכלוסייה ויפגעו בזכויות רוב אזרחי המדינה. הוא מאפשר ביטול חוקי יסוד בקלות רבה, תוך פגיעה בזכויות אזרח בסיסיות ובזכויות מיעוטים בפרט, והוא מאפשר כאמור, את שינוי אופי המשטר מדמוקרטי לטוטליטרי.

מאידך, מצב שבו הייתה חוקה לישראל, היה מאפשר את הגדרת הזהות הישראלית כלאום והזהות היהודית כדת, את הסדרת מערכת היחסים בין השלטון לאזרח, את מרקם היחסים בין קבוצות החברה השונות על מיעוטיה ורבדיה השונים, ואת ההגנה הוודאית על כל זכויות האזרח, בדגש על מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות או מודרות. חוקה אף הייתה קובעת סמלי מדינה ושלטון ברורים המחייבים את כל סוגי האוכלוסיות בישראל ובכך הייתה מסייעת לאחדן תחת זהות ישראלית מוסכמת.

הכל בראש

ההיבט השני טמון כאמור בהתנהגותם ובהתנהלותם של נבחרי הציבור בישראל, בדגש על מנהיגי המדינה. כאן ניתן להצביע בבירור על האופן שבו דבריהם ומעשיהם של נבחרי הציבור יוצרים את הקיטוב, מעודדים את השסעים ומחמירים את הפערים והשנאה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. הדוגמאות לכך הן רבות מאוד, אולם נסתפק בחלקן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו חייב לקבל קרדיט על הובלת השיח הפוליטי המפלג בישראל. הוא החל בכך כבר בקמפיין הבחירות בשנת 1996, אז הדגיש כי שמעון פרס ימסור את ירושלים לפלסטינים וכי הוא משתף פעולה עם יאסר ערפאת.

אז גם החל להטמיע את הדיכוטומיה הברורה שבין השמאל הרע לימין הטוב. כל מי שלא תמך בנתניהו הוגדר כשמאלן עוכר המדינה. בוגרי קרן וקסנר, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ימנים שהתנגדו לעמדותיו ובכירי מערכת הביטחון והמשפט – תויגו כולם כשמאלנים עוכרי ישראל.
השלב הבא, כפי שהוא בא לידי ביטוי ממש בימים אלו, היה הגדרת מערכת המשפט כמנגנון המנסה לפגוע בתפקוד המדינה. מנגנון המורכב מ"אליטיסטים אשכנזים ופריבילגים", שיצרו חונטה סגורה הנלחמת לכאורה בשלטון הימין.

ההמשך היה טבעי וברור. נציגי מפלגת השלטון כמו מירי רגב, דודי אמסלם וחבריהם נאמו מעל כל בימה אפשרית והדגישו את קיפוח המזרחים בישראל על ידי האשכנזים. הם טיפחו את תפיסת "ישראל הראשונה והשנייה" ונלחמו באופן בוטה באמצעי התקשורת שהביעו עמדות הנוגדות את עמדת הממשלה, תוך הגדרתם כמובן כשמאלנים ופריבילגים.

למעשה, בתחום זה כשלה לא רק מפלגת השלטון אלא כל ראשי המפלגות. הרצון להיבחר בכל מחיר והנכונות לעשות שימוש בכל אמצעי הביאו את ראשי המפלגות להוביל קמפיינים של פילוג וקיטוב, כאלו המדגישים עד כמה הם ימנים או שמאלנים, דתיים או חילונים, וכל זה רק כדי למשוך אליהם ציבור של אנשים המקטלג את עצמו כמתאים להגדרות שהציבו.

בהשוואה למדינות העולם הנאורות מתברר ההבדל המשמעותי בינינו לבינן. המשותף לכל מדינות המערב שצוינו לעיל הוא בכך שלכולן חוקה נוקשה המעגנת את עקרונות התנהלות המדינה, זהות אזרחיה ומנגנוני שמירת זכויות האזרח והאדם שבה. בכל המדינות נדרשים כלל האזרחים לחובת נאמנות ראשונה למדינה ולדגל שלה, ללא קשר למוצאם, לדתם או לעדתם.

בכל המדינות האלו חיים אזרחים בני דתות שונות, מוצאים שונים ואמונות שונות. כולם מחויבים לאותו חוק, לאותו דגל, ולאותם עקרונות של התנהלות המדינה. כולם מתחנכים באותה מערכת חינוך הכוללת את אותם תכנים והמפוקחת כולה על ידי הממשלה, ובכולן נהנים האזרחים משוויון זכויות וחובות מלא, מחופש דת ומחופש מדת.

כל אלו, למרבה הצער, לא קיימים בישראל מאז הקמתה. על ממשלות ישראל לפעול מיידית למניעת התפרקות חברתית במדינה באמצעות חקיקת חוקה, אכיפת שיח אזרחי ופוליטי האוסר קיטוב ושיסוע דתי ועדתי, ואכיפת תוכני חינוך אזרחיים המשותפים לכל המגזרים במדינה. זה חייב להתחיל בחינוך ומשם לחלחל למנהיגות – ולהיות מגובה בחקיקה הולמת ובחוקה מחייבת.

הכותב הוא ראש תחום החוסן הלאומי – המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן