שני דברים מטופשים מעסיקים אותי במיוחד ביומיים האחרונים. כלומר, מאות דברים חסרי תועלת ושוליים במיוחד מעסיקים אותי בימים האחרונים, אבל איכשהו, במטה הקסם האקראי של החשיבה האסוציאטיבית המשונה שלי, הצלחתי לחבר דווקא בין שני הדברים האלו. אני מדברת כמובן על הבחירות לנשיאות ארצות הברית ועל משקפי שמש.

אני חושבת על הבחירות לנשיאות ארצות הברית, כי אתם יודעים, זה הולך לקרות בשבוע הבא ואנחנו כל כך קרובים לראות אישה בראשות המעצמה החזקה בעולם. או לחלופין, את האדם הכתום ביותר עלי אדמות. אחד מהם הולך לעשות את זה. ואי אפשר שלא לכסוס ציפורניים. מנגד, מחשבותיי הפליגו אל העולמות העכורים שבהם מתבהרת ההבנה שעוד מעט ינחת עלינו אחת ולתמיד החורף, והאפשרות הלגיטימית להצניע את פרצופי המנומנם מעיני המין האנושי באמצעות משקפי שמש הולכת ומצטמצמת. מה הקשר בין השניים? יש לי משקפי שמש של ריי באן, וזו חברה אמריקאית. זהו, בזה מסתכם הקשר. אמרתי לכם שזה מטומטם. אבל, לעזאזל, הייתי חייבת להשחיל לתוך הטור הזה משפט על השיזוף המביך של טראמפ, והשבוע כנראה תהיה ההזדמנות האחרונה לפני שהוא יישכח (או יהפוך שליט של כולנו). כזאת אני, כותבת חריפה וחלקלקה.

***

בכל אופן, משקפי שמש. כולנו יודעים שהשילוב של המילה "שמש" בצמד המילים "משקפי שמש" הוא עניין שולי של סמנטיקה, אבל עובדה שהשמש של החודשים החמים מאפשרת לך להתחבא מהעולם ביתר קלות מאחורי אותן עדשות כהות ומקהות חושים. אני מתה על זה. משקפי שמש מבחינתי הם כמעט כמו תחתונים. או חזייה. או צחצוח שיניים. פרט נכבד שהוא חלק בלתי נפרד מהטואלטיקה והתמרוק היומי שלי. זה יותר מפריט לבוש. זה כמעט עוד איבר בגופי. יש אנשים שמשתמשים במשקפי שמש כדי לחסום את השמש, אני משתמשת בהם כדי לחסום אינטראקציה עם בני אדם. ואלוהים עדי, אני לא מעוניינת שהחודשים המעוננים ייקחו ממני את התענוג הזה. אגב, לא אני המצאתי את הקונספט של להתחבא מבני אדם מאחורי מסך משקפי השמש. אני לא משווה כמובן, אבל גם העורכת הראשית של מגזין "ווג" האמריקאי, ליידי אנה וינטור, מקפידה לבוא לכל תצוגות האופנה, גם אלו שמתקיימות בחלל סגור, חמושה במשקפי שמש. זו כמעט הפכה לבדיחה. אבל היא בשלה. בעוד עיתונאים אחרים מתכופפים קדימה על מנת לאתר כל תפר וגוון, היא נשענת אחורה, נוכחת־נפקדת, מאחורי המסך הפלסטיקי שלה. השטן מסתכלת דרך פראדה.

מקפידה לבוא לכל תצוגות האופנה, גם אלו שמתקיימות בחלל סגור, חמושה במשקפי שמש. עורכת ווג, אנה וינטור. צילום: Getty Imagesמקפידה לבוא לכל תצוגות האופנה, גם אלו שמתקיימות בחלל סגור, חמושה במשקפי שמש. עורכת ווג, אנה וינטור. צילום: Getty Images

מדהים כמה שימושים ומשמעויות יכולות להיות לפריט כל כך קטן וכמעט שולי כמו משקפי שמש. לא מעט אנשים מנצלים את משקפי השמש שלהם בדרכים שחורגות מהשימוש הפונקציונלי (הגנה מהשמש) או המיזנטרופי שלהם (הגנה מבני אדם כמוני וכמו אנה וינטור). חלק משתמשים במשקפי השמש שלהם כסממן לקוליות נונשלנטית. אומרים שהעיניים הן הראי לנשמה, וכאשר לא ניתן לראות את הראי הזה - אתה יכול להעמיד פנים שאתה לא מרגיש כלום.

כלומר קולי להחריד. אני לא יודעת למה, אולי זה קשור לג'יימס דין, אבל הקוליות המובנית של משקפי השמש תמיד הרגישה לי כמו ייבוא בניחוח אמריקאי. קוליות מהז'אנר של בעלי הצווארון הכחול של שנות ה-30 במכרות הפחם של דרום ארצות הברית. היי, הנה שוב חיבור לאמריקה. ידעתי שבסוף הכל ייארז לי בצורה סבירה.

***

אתמול נתקלתי בכתבה שנשאה את הכותרת הנפלאה והנכונה ביותר עלי אדמות: "זו הסיבה שבגללה משקפי שמש גורמים לך להיראות יותר מגניב ממה שאתה". חשבתי שהכותרת טובה לא משום שעניין אותי לקרוא מה הסיבות, אלא כי התרגשתי לגלות שאני לא פילוסופית האופנה בשקל היחידה שבאמת מאמינה שיש פריטי אופנה שסך המורכבות שלהם הוא מרשים למדי ולחלוטין לא פשטני כפי שנהוג לחשוב; שמשמעותם עבורנו היא לא רק להיות לבושים. ולגבי התשובה שהכתבה נתנה? המאמר חזר להיסטוריה של משקפי השמש וגילה לנו שלמעשה אנה וינטור ממש לא המציאה את שיטת "האפל את עיניך כדי להאפיל על אויבך". מתברר שכבר בסין של המאה ה-12 הרכיבו השופטים בבתי המשפט משקפי שמש כדי שלא ידעו מה הם חושבים. הכי פוקר פייס, גרסת המשקפיים.