המלחמה שנכפתה עלינו ב-7 באוקטובר משקפת את אחת המערכות האסטרטגיות המורכבות ביותר עמן נאלצה המדינה להתמודד. האתגרים שמייצרת המלחמה כוללים מרכיבים ייחודיים בהשוואה למערכות קונבנציונאליות בין צבאות, ובראשם סוגיית החטופים והשימוש של חמאס באוכלוסייתו האזרחית כמגן אנושי.
האתגרים הללו מסבכים מאוד את יכולת הפעולה הצבאית של ישראל, ואופן התגובה שלה מביא לידי מבחן חסר-תקדים הנחות יסוד אסטרטגיות בהן מחזיק ציר ההתנגדות למעלה משלושה עשורים. נכון לעכשיו נחלה ישראל הצלחה מסחררת בהתמודדות עם חלקן, לצד כישלון מפואר עם חלקן האחר באופן המסכן את מטרותיה של המלחמה.
שובר השוויון? הבכיר לשעבר ש"קרוב מאי פעם" להצטרף לפוליטיקה
לאורך השנים והעימותים הרבים עם חברות ציר ההתנגדות, למדה ישראל בדרך הקשה להתמודד עם הנחות היסוד של הציר. תפיסות אלה נסמכות בראש ובראשונה על ההנחה שישראל צפויה ולמרות עוצמתה הצבאית היא קלה להישבר בהיותה "חברת קורי עכביש" חלשה. זוהי איננה תפיסה ייחודית לחמאס, חזבאללה והג'האד האסלאמי. ברגעים של כנות וזחיחות ניתן למצאה גם בקרב שכנים אחרים כדובר משרד ההסברה המצרי שהתייחס השבוע בזלזול להישגיו של צה"ל וטען ש"ישראל היא בית מלון ולא מדינה".
לאמור, החברה הישראלית חיה במדינתה מטעמי נוחות וניצול כלכלי, באופן האופייני לחברות קולוניאליות, ולא בשל שורשים אמיתיים בה. זוהי תפיסה כושלת שמאז המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (1936-39) הביאה שוב ושוב חורבן על המחזיקים בה, לרבות במלחמה הנוכחית. חברות ציר ההתנגדות נוכחו לדעת שבניגוד לסיפורים שסיפרו לעצמן, החברה הישראלית חזקה ויודעת להתאחד בעת משבר ולייצר פעולה קולקטיבית אפקטיבית.
אבל זו לא התפיסה היחידה של ציר ההתנגדות. תפיסה נוספת ומאתגרת מאוד היא הרעיון שישראל רגישה, פנימית וחיצונית גם יחד, לפגיעה באוכלוסייה אזרחית. ההנחה הזו נסמכת גם על הניצול הציני של הרגישות בקרב ידידותיה הדמוקרטיות של ישראל לפגיעה בחיי אזרחים. הדבר לא מותיר הרבה סיכוי לניצחון על ארגוני טרור חסרי-עכבות בכל הנוגע להקרבת אוכלוסיותיהם למטרותיהם.
חמאס מעולם לא הסתיר את תפיסתו שיעודה של אוכלוסייתו בעת מלחמה הוא לשמש כמגן אנושי ללוחמי 'המקאומה'. בכיר התנועה פתחי חמאד אמר זאת כבר ב-2008. בכירים נוספים התבטאו כך גם במלחמה הנוכחית כשטענו שההגנה על האוכלוסייה הוא תפקידן של אונר"א וארגונים אחרים, בעוד שהמנהרות מיועדות להגנת לוחמי ההתנגדות.
חשוב להדגיש שלא מדובר רק במדיניות פסיבית של חמאס, אלא בשאיפה אקטיבית להעצים מהותית ותדמיתית את הפגיעות באזרחים כדי לעצור את צה"ל ולערער את הלגיטימיות של ישראל. לא במקרה יורים אנשי חמאס מתוך ריכוזי אוכלוסייה צפופים וממקמים את מפקדותיהם בבתי חולים. דוגמה נוספת היא שוד משאיות הסיוע. בישראל ממעטים לדבר על כך, אבל חמאס עושה זאת לא רק כדי להבטיח את הישרדותו אלא גם כדי להעצים את המשבר ההומניטרי על ידי הרעבה מכוונת של אוכלוסייתו שלו, ואף להרוויח מכך כאשר הוא מוכר חלק מהסיוע במחירים אסטרונומיים. כל זאת כדי ליצור מנוף של לחץ בינלאומי יעיל על ישראל.
אין ספק שסינוואר וחבריו תכננו את הטבח מתוך השערה שבמוקדם או במאוחר התגובה הישראלית תיבלם בלחץ הזירה הבינלאומית. עד כה נחלו אכזבה שכן היו בטוחים שהמלחמה לא תגיע לחודשה השישי כשלמעלה משבעים אחוזים מצבא הטרור שלהם מושמד. אולם דווקא כעת נדמה שהאסטרטגיה הזו עומדת להוכיח את עצמה ואולי למנוע מישראל מלהשלים את משימתה במאחזי חמאס האחרונים ברפיח ובמחנות המרכז. האשמה בעניין היא בראש ובראשונה על ישראל שלא מיהרה להבין את הטעות בתפיסתה המוקדמת לפיה הכנסת משאיות סיוע מסייעת לחמאס להחזיק מעמד. למעשה, העיכוב בהכנסת המשאיות פועל נגד ישראל יותר משהוא תורם להגברת הלחץ על חמאס.
אולם מעל הכול, הטעות האסטרטגית של ממשלת ישראל היא הסירוב העיקש ובניגוד לכל הגיון לבקשות החוזרות ונשנות מצד ידידותיה לדבר על היום שאחרי, כפי שציין בשישי האחרון מזכיר המדינה בלינקן. זה שנים רבות שישראל מפגינה את חולשתה בכל הנוגע לתכנון אסטרטגי ארוך טווח. אין זה מקרה שלישראל אין מערכת יעילה להפצת דברה בעולם של רשתות חברתיות ומערכות השפעה מתוחכמות וגלובליות. לא במקרה מוצאים עצמם מפוני הדרום והצפון ללא תכניות מגירה ממשלתיות שמטפלות במצוקותיהם באופן יעיל.
לא במקרה פועלות מערכות ביטחון-הפנים ללא משאבים ראויים, ללא כוח אדם וללא בתי סוהר שיוכלו להשיב משילות. ניתן להמשיך ולספק דוגמאות אין ספור גם מהחינוך, הבריאות ומערכות אחרות שמנוהלות בראיה טקטית קצרת טווח של כיבוי שריפות. אולם מצופה היה שדווקא במערכה הנוכחית שבראשיתה נהנתה ישראל מגיבוי בינלאומי חסר תקדים, לא יבוזבז האשראי הזה על ידי סרבנות תמוהה להציג תכנית אסטרטגית סדורה ליום שאחרי.
אין דרך קלה לומר זאת. הגישה של "עכשיו נלחמים ולא מתכננים" מציבה סכנה ברורה ומידית על תכליתה האסטרטגית של המלחמה – שחרור החטופים והשמדת חמאס כארגון צבאי ופוליטי – ומאיימת למסמס את קורבנם האדיר של חיילי צה"ל ומשפחותיהם. המצב הזה היה יכול להימנע באמצעות מדיניות שהייתה משמרת את הלגיטימציה הבינלאומית למלחמה על ידי הבטחות פשוטות, ברורות ובעיקר מתחייבות עבור האינטרס הישראלי עצמו - קיבוע ההישגים הצבאיים בתוכנית "יום שאחרי" ארוכת טווח שמבטיחה חזון חיובי לרצועת עזה ולאזור כולו.
במקום שפה חיובית ומגייסת, קיבלנו שפה שלילית שמבטיחה מה לא תרשה ישראל (מדינת טרור), בבחינת המובן מאליו לכל ישראלי, אך ללא אופק חיובי שיקל על שימור התמיכה הבינלאומית במלחמה. הרכבת כבר עזבה אומנם את התחנה וישראל מוצאת את עצמה מבודדת. אך היא יכולה לנסות לבלום את ההתדרדרות על ידי צעדים משמעותיים והבטחות סדורות לבעלות בריתה.