בחברה הבדואית יש פחות ילדים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז וגם כאשר כבר נעשה אבחון, לא תמיד דרך הטיפול מותאמת לילד בגלל שיקול כלכלי וסטיגמות לגבי ההפרעה. כך עולה ממחקר חדש של פרופ' עמוס פלישמן ושריף גבאח מהמכללה האקדמית אחווה, אשר הוצג השבוע בכנס הבין-לאומי של מכון מופ"ת בהשתתפות מאות מורים וחוקרים מהארץ והעולם. המחקר בחן את ההתייחסות של החברה הבדואית לאבחון של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ודרך הטיפול בהם.

המחקר נערך בהשתתפות 36 מורים מהחברה הבדואית שהתבקשו לבחון כיצד השקפותיהם משפיעות על המלצותיהם להורי התלמידים עם הפרעת קשב וריכוז. בניתוח הראיונות נמצאו פערים בעמדותיהם - כאשר המרואיינים נשאלו על ההשלכות של אבחון בילדיהם הם נהגו כמו שאר חברי הקהילה שלהם והתנגדו לאבחון ולטיפול משום שחששו שעצם האבחון והטיפול התרופתי יפגעו בכבוד המשפחה והילד. מנגד, כאשר נשאלו על גישתם כמורים כלפי תלמידיהם הם נהגו לפי גישת הממסד החינוכי הישראלי ותמכו באבחון ובטיפול תרופתי.

פרופ' פלישמן, ראש המרכז לנוירופדגוגיה במכללה האקדמית אחוה, מסביר ל"מעריב" כי "מצאנו דיכוטומיה בין הגישה של המרואיינים כמורים ובין הגישה שלהם כהורים. כמורים הם היו בעד שימוש בתרופה להפרעת קשב וריכוז וכהורים התנגדו לכך. צריך לקחת בחשבון שהמורים הבדואים מתחנכים בחלקם אולי הגדול במכללות יהודית. הם יותר משכילים מהממוצע ומקבלים הרבה מאוד ערכים של הקהילה היהודית שבה במידה מסוימת הם התחנכו אבל הם גם שומרים על ערכים של הקהילה ממנה הם יצאו, כך שבבית שלהם הם הרבה יותר שמרנים מאשר כמורים בכיתה".

הפתרון לבעיה אותה החוקרים מציגים היא הגדלת התקציבים לאבחון לצד דיון פתוח על הנושא בקרב מורים והורים המשתייכים לחברה הבדואית על מנת להעלות את המודעות לבעיה. החוקרים מזהירים כי אם תופעת מיעוט האבחונים תימשך, החברה הבדואית שכבר היום נמצאת מאחור, לא תצליח לצמצם את הפערים בחינוך עם שאר האוכלוסייה.