קולות נודדים: מסע הבחירות של אריה דרעי אצל הבדואים בנגב

"גם אני שקוף", זועקת הסיסמה השחורה המודפסת על חולצות הטי הלבנות של הצעירים במתחם משפחת אל עמרה ברהט. מקדימה מודפס הלוגו המוכר של ש"ס. את אחד מקירות הפח של הצריף המלבני מעטרות כרזות שחורות-לבנות ועליהן, בערבית: "המהפכה חוזרת" ו"ש"ס לכל האנשים". בפנים, אריה מכלוף דרעי וח"כ דוד אזולאי מתיישבים בצהרי היום לצד ראש המשפחה ושאר מכובדים מקומיים, מולם קהל של עשרות בודדות, רובם נערים וקשישים עטויי כאפיות. אם אתם בעניין של שקופים, הגעתם למקום הנכון.
 

56% מבעלי זכות ההצבעה בעיר טרחו לצאת לקלפיות ב-2013. מתוך 13 אלף קולות ש"ס קיבלה 186, הרבה יותר מכל מפלגה לא ערבית אחרת. הפעם, מוכנים כמה מקומיים להישבע, הקולות שש"ס תקבל במגזר יהיו ההפתעה של הבחירות. ואולי יותר נכון – הקולות שדרעי יקבל. אחרי מות מר"ן והפיצול מאלי ישי, ש"ס היא דרעי ודרעי הוא ש"ס. "הוא לא מבדיל בין ערבי ליהודי", אומר יוסוף אל עמרה בן ה-21, "הוא דוגרי עם האנשים". גם ב-2013 הצביע ש"ס. "כל המשפחה מצביעה ש"ס", הוא מסביר.
 

אין כמעט ירוק ברהט. העיר, כ-60 אלף תושבים בפעם האחרונה שמישהו ספר, כולה בצבע עפר וחול. יש בה כיכרות, מרכזי קניות, מסגדים, אבל היא יכולה בקלות לשמש כסט לסרט על מלחמת לבנון הראשונה. הרבה קירות מלט חשופים, פח ולכלוך ואתרי בנייה שנתקלו בפשיטות רגל או בצווי הריסה והפכו בתי גידול לעשבי פרא, ילדים בטרנינגים ברחובות ובאמפרים בגובה של שוברי גלים. 42% מכוח העבודה כאן משתכרים עד שכר מינימום, רק 292 זוכים לדמי אבטלה בממוצע חודשי – רבים אחרים פשוט לא זכאים. "אנחנו לא נגד מדינת ישראל", קורא בנרגשות אחד הדוברים, "אנחנו אזרחי המדינה, נאמנים למדינה, ומגיע לכולנו לחיות פה". 
 

דרך העזובה, שנים של הזנחה ושולחן עליו מונחים בקבוקי שתייה קלה וקעריות פירות, דרעי מנסה להושיט יד. "העיר קרובה אליי", הוא מספר, מזכיר את עשייתו למען המגזר והעיר כמנכ"ל משרד הפנים ולאחר מכן כשר הפנים. הרבה שנים עברו מאז – יותר מ-21 - אבל לבדואים, כידוע, זיכרון ארוך מאוד. "אף פעם לא היה לנו טוב כמו בתקופה שאתה היית שר הפנים ואני אומר לך את זה מכל הלב", צועק למיקרופון אחד מנציגי החמולה המארחת.
 

"אנחנו נמצאים באותה סירה", מסביר דרעי, סופק כפיו, "יש 2 מיליון עניים בישראל ו-900 אלף ילדים מתחת לקו העוני. רובם באוכלוסיה הערבית והאוכלוסיה הספרדית-חרדית. ולכן בש"ס לקחנו את זה כמשימה, שהקואליציה הבאה תהיה חברתית. אבל לא שתדאג רק למעמד הביניים, אלא קודם כל לשכבות החלשות. חייבים לעשות כמה צעדים מיידיים ואלה יהיו התנאים שלנו לכניסה לממשלה". איזה צעדים? למשל, דרעי מבטיח שידחוף לביטול המע"מ על לחם, חלב, ביצים, שמן, קמח, עוף, דגים – מוצרים שמדברים אל כל בדואי רעב, וכאלו לא חסר. או ביטול מע"מ על חשמל ומים לעניים שגם כך לא יכולים לעמוד בתשלומים.
 

את אנשי רהט מעניינות בעיות ייחודיות, מזכירים לו, תוכניות מתאר, הכשרת מגרשים, הריסת בתים. הם רוצים השפעה, הם רוצים לראות אותו שוב במשרד הפנים. דרעי מקפיד לא לפזר הבטחות, אבל נראה שהוא מכוון בדיוק לשם. "לא הייתי כאן 13 שנה", הוא מודה, "אני לא יודע מה המצב החוקי, המשפטי, אני רק יודע שלכל דבר אני ניגש עם הלב, ואחר כך עם הראש. כשהסמכויות יהיו בידיים שלי, אני אפעל". בעזרת השם, הוא מסביר, ש"ס תקבל מספיק מנדטים כדי לדרוש שני משרדים, אחד מהם חברתי-מרכזי. "אנחנו לא מחפשים טיולים לחוץ לארץ. אני מבטיח לכם רק דבר אחד - נמשיך לעזור לכל החלשים. אנחנו ביחד בסיפור הזה".
 

"הרב עובדיה יוסף אמר פעם שאין חיה יותר רעה מהערבים", מזכיר לו אחד הקשישים המקומיים שהגיעו להתרשם. דרעי נראה פגוע עד עמקי נשמתו. "אם הייתי חושב שאתה חיה לא הייתי בא הנה", הוא אומר, מעט זעוף. אחד אחר מתקיל אותו עם אמירתו שש"ס תתנגד להחזרת שטחים. 
 

"כשאני הולך לפגוש חילונים בחוגי בית, גם להם יש עניינים שחשובים להם", אומר דרעי. "שואלים אותי למה אין נשים ברשימה, רוצים אוטובוסים בשבת... אני אומר להם תראו, אי אפשר לשים בפתק אחד את כל מה שאתה רוצה. אם אתה מכיר מפלגה כזאת, תגלה לי את הסוד. אולי גם אני אצביע בשבילם. יש לנו כל כך הרבה דברים משותפים ביחד, הלוואי ונתקן אותם. כשנגמור את הדברים הללו, תשאל אותי גם את השאלות הקשות האחרות". 

הפמליה של דרעי – שיירה המורכבת מסקודה SUPERB שחורה וארבעה פרייבטים – חותכת שמאלה בתחנת הדלק אחרי הכניסה לחורה בכביש 31 הידוע לשמצה. לא מדובר בפנייה המומלצת בעולם, אבל בתקופת בחירות חייבים לקחת סיכונים. שם, אחרי 300 מטרים של חצץ, סלעים ובוץ, מתחת לשתי כרזות של ש"ס ודגל ישראל אחד, ממתינים לו כ-40 גברים מקומיים, כיבוד קל ושלושה מגשי בקלאווה. זה כנראה הדבר המתוק היחיד בחורה 2015. 

הקהל – המורכב ברובו משייח'ים מחורה והסביבה – ישוב ב-ח' ארוכה בתוך אולם קטן ומצוחצח. גברים צעירים מוזגים קפה קטן. "כבוד הרב", פונה אליו המארח ממשפחת א-סייד, "כל אלה שאתה רואה פה - הלכנו על האנשים האיכותיים ביותר, שמייצגים שבטים ופלגים בכל הנגב. אין זה סוד שאנחנו האוכלוסיה הכי מקופחת, הכי מוזנחת במדינה. רק היום היו הריסות בנגב, חרשו שדות חקלאיים, ומי יודע כמוך יודע שבורא עולם הוא שנותן מים, נותן פרנסה, נותן ברכה. אסור לחתוך עץ, אסור להרוס שדה. גם בקוראן וגם בתורה. לא יכול להיות שאנחנו נסבול ואחרי 66 שנה לא באים לקראתנו בשום דבר, לא בפיתוח, לא בחינוך, לא בתשתיות. זה לא אזרחים סוג ב', זה לא סוג ג', זה לא סוג ד', אנחנו יותר גרוע!".
 

דרעי מקשיב למצוקות, חוזר על אותם מסרים, על שותפות הגורל של השקופים והמקופחים ועל פועלו במשרד הפנים ("אני הקמתי את חורה"). אבל דרעי לא בונה רק על חסדי העבר, הוא מדבר פוליטיקה פשוטה. "יש עכשיו את הרשימה הערבית המשותפת. אני לא רוצה לדבר נגד אף אחד חלילה, אבל לא משנה איזו קואליציה תהיה – הם לא יהיו בה. וחוץ מהנושאים האידיאולוגים יש את חיי היום יום. צריך שמישהו ידאג למועצות המקומיות, לבתי ספר, לתשתיות, לתוכניות מתאר. ואת זה אתה יכול לעשות רק מתוך הקואליציה. היינו עכשיו שנתיים בחוץ, מה הם לא עשו לנו? 5 מיליארד שקל לקחו מקצבאות ילדים. אין כמעט דבר שלא נגעו לנו בו. למה? כי אתה באופוזיציה. לצערי הרב, זו שיטת השלטון. אנחנו, בעזרת השם, נהיה בקואליציה. עוד חבר כנסת יותר או פחות ברשימה המשותפת זה לא משנה. הם עושים את העבודה שלהם, לצעוק, ולמחות, אבל איפה התוצאות, עם כל הכבוד?". 
 

הפמליה של דרעי כוללת גם את איש השטח איאד אלהוזייל, בן 40, מצביע ש"ס כבר 22 שנה, ועם הנעליים המתאימות יכול להתמודד על תואר האיש הגבוה במגזר. קל לזהות אותו – הוא היחיד שלא חנוט בחליפה. אלהוזייל מסתובב עם אנשי ש"ס בדרום, מארגן חוגי בית, מתלווה לכל מקום לח"כ אזולאי, יו"ר המטה של האוכלוסיה הערבית במפלגה.

"ראינו כבר את כל המפלגות ואת כל הממשלות", הוא מסביר את פשר החיבור. "בתקופה של הבחירות אתה רואה הרבה נציגים של המפלגות, נזכרים פתאום שיש עדה בדואית. האמת היא שש"ס כל הזמן ליוו אותנו, ובהרגשה שלנו הלבבות שלהם איתנו. המגזר הוא שכבה חלשה, ויש גורמים שרק מנסים למצוא דרכים לפגוע בו. היום אני רואה בדואי גונב, כואב לי בלב. אבל אני שואל מי אשם, מי נתן לו להגיע לזה?".

הזמן קצר, ובסביבות 16:00 השיירה של דרעי חורכת את כבישי הדרום בדרך לתל שבע, מועצה מקומית של 18 אלף תושבים ורשימת צרות מהמסגד המקומי עד צומת בית קמה. מדובר בכמעט מעוז של ש"ס באזור – 5% מהקולות ב-2013, מקום שלישי אחרי בל"ד ורע"מ-תע"ל. 
 

מכובדי העדה וראש המועצה טומאן אבו רקייק מקבלים את פניו של דרעי על מצע של שטיחים בחאן חוות "בת המדבר", שמפעילה את חברת הקוסמטיקה הבדואית הראשונה בעולם. התוצרת מוצגת בביתן הצדדי, סבונים ושמנים ומוצרי טיפוח המופקים מצמחי מרפא ותבלינים. אבל קמטים בעור הפנים הם הבעיה האחרונה של אנשי תל שבע. כמו ברהט, כמו בחורה, יש כאן בעיקר הזנחה, פחונים ואוהלים, מזבלות מאולתרות ודרכים לא סלולות, כבשים ותרנגולות וברווזים ועצים יבשים. 
 

"כמו שאתה רואה, מאז שהיית שר הפנים הדברים לא זזו, אין התקדמות", אומר אבו רקייק. "תאר לעצמך שהפעם האחרונה שנחנכה שכונה הייתה ב-96'. יש מגרש אחד בעיר שבו חיות 76 נפשות, המצב קטסטרופלי. אם תעזור לבדואים, אתה יכול לגרוף חלק גדול מציבור שמחפש בנאדם שיעזור. אתה יודע איפה מדורגת תל שבע בסולם הסוציו-אקונומי?".

"2", אומר דרעי.

"1. היינו ב-2 וירדנו. רוב האנשים פה על הבטחת הכנסה. כל ממשלה שבאה מקצצת בקצבאות ילדים והמצב מאוד קשה".

"אתם קרובים ללב שלנו", אומר ח"כ אזולאי, "אני לא בא לפה רק בבחירות ואתם יודעים את זה. הממשלה האחרונה הייתה מחוברת רק לאנשי קיסריה, רעננה, צפון תל אביב... הם לא יודעים מה זו מצוקה, מה זה סבל... לא היה מי שיזעק את הזעקה של אותן משפחות במצוקה, הם דואגים רק לשכבות הבינוניות. זה חשוב, זה בסדר... אבל עזבו לא גומרים את החודש, יש אנשים שאין להם איך להתחיל את החודש. אנחנו לא למדנו על מצוקה באוניברסיטה, למדנו על מצוקה מבשרנו. בעזרת השם נהיה הפה שלכם, נהיה הנציגים שלכם". הוא מביע תקווה שיום אחד תקום פה עיר לתפארת, אבל הבדואים לא נראים כל כך משוכנעים. 
 

אני מקווה שלא תשכח אותנו אחרי הבחירות, אומר אחד המקומיים לדרעי. אם אצביע ש"ס, מה ההתחייבות שלך?

"אני לא מבטיח הבטחות. אני לא חדש בחיים הציבוריים. 7 הישובים והמועצות שיש היום במגזר הוקמו בתקופה שלנו. לא עשיתי את זה בשביל קולות. לא היה לי קשר עם המגזר אז. פשוט מאוד כיהודי, שנולד במרוקו ובא לפה והתחנך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, חשבתי שקודם כל צריך לעזור לחלשים, יהודים, ערבים... עזבתי לפני 20 שנה, ואני רואה שדברים מסוימים נשארו כמו שהיו.

"בחודש שעבר הגענו לנחם את המשפחות אחרי האסון הנורא של האוטובוס, הגענו בלילה לחורה ונסענו 20 דקות בתוך שביל עפר. זה לא עניין של רוע לב או מדיניות מכוונת, זה פשוט אי אכפתיות, זה לא מעניין. אתם, ולצערי גם אנחנו, לא נמצאים במרכז ההתעניינות של מדינת תל אביב".

"לא מבטיח הבטחות" אריה דרעי. צילום: פלאש 90

בניגוד ללהט של סרטון השקופים, אריה מכלוף דרעי נראה מעט תשוש, דיבורו מאופק, איטי משהו. אחרי כל מה שעבר, אתה לא יכול לתהות למה בכלל חזר. "חזרתי בלי הרבה חשק ובלי הרבה שמחה", הוא מודה. "כבוד אני לא מקבל מזה. רק ביזיונות. זה לא מה שהיה לפני 20 שנה, אבל חזרתי בגלל שאני יהודי מאמין ואני מאמין שזו השליחות שלי בחיים. אני לא עשיר – אבל לא חסר לי שום דבר ברוך השם. יש לי משפחה טובה, ילדים, נכדים, יש לי גג, לחם לאכול. חזרתי בשביל לעזור לאלה שאין להם אפשרות. ואני מתכונן להמשיך איפה שהפסקנו לפני הרבה שנים. אני מכיר את המצוקות שלכם. בואו נלך ביחד. מה שנקבל, נחלק". 
 

לדרעי מצפה עוד יום ארוך – נסיעה לחיפה ואז לירושלים דרך בני ברק. השמש עומדת לשקוע והוא מתקתק את הפמליה, מארגן פינה לתפילת ערבית. יש מניין, מאשרים לו. איפה ירושלים, הוא שואל את אבו רקייק. "שם", הוא מצביע, אי שם מאחורי הכאוס של תל שבע.

יום קודם לכן, מרחק מאה ומשהו ק"מ ואלפי שנות אור משם, כנס הנדל"ן והתשתיות השנתי של "גלובס" נפל בתזמון אידיאלי: שלושה שבועות לפני הבחירות ויומיים לפני פרסום דוח המבקר על מחדלי הדיור, אין אדם בישראל שלא מחזיק בתובנת נדל"ן מרעננת. 
 

באולם הכנסים באינטרקונטיננטל, אחרי שאתה חוצה שתי מכוניות מזראטי המוצגות לראווה ודוכני פאי פירות יער ופוקצ'ות חצילים ופרמז'ן, מתנהלים פאנלים בהשתתפות נציגים רמי דרג – בנקאים, פקידי מדינה, יזמים, מומחים, נערי אוצר, ראשי ערים, אלפרד אקירוב. בין לבין מגיעים פוליטיקאים במשקל כבד כדי להשתתף במשחק בעל כללים פשוטים מאוד: גלגל הלאה את האחריות. 
 

ראשון עולה אל הגריל שר השיכון אורי אריאל, שהעריך שהמחירים ייעצרו ב-2014 ויירדו ב-2015. הוא ממשיך להאמין בזה, או לפחות ממשיך להצהיר שהוא מאמין בזה. דבריו מתקבלים בסקפטיות גמורה, אבל אריאל ציני, ישיר וענייני כהרגלו. "זה הציבור של המוכרים פה, נכון? לא של הקונים", הוא שואל מול המאות הישובים מולו, "רק שנדע על מה אנחנו מדברים. בואו נדבר על הקליינטים, זה מה שחשוב". לוקחת לו בדיוק דקה להתכתש עם המנחה, ועוד שלוש כדי להאשים את לפיד בתקיעת תוכנית מחיר מטרה והתעקשותו על מע"מ אפס. 
 

"מותר לכל אחד לחלום חלומות", אומר אריאל על הרעיון של משה כחלון לפרק את מינהל מקרקעי ישראל. צעד כזה יוביל למלחמת עולם בין משרדי ממשלה, מסביר השר, וכרוך בשינויים של כ-15 חוקים. "החלום הזה לא יתגשם", הוא מסכם, "ואם כן, אתם יודעים מה יקרה בינתיים לשוק הדיור? אנחנו נמצאים בזמן הקריטי. ב-2018 יהיו לנו המון קרקעות לשווק במרכז הארץ. עד אז צריך לתת למערכת לעבוד". 
 

האופטימיות נעוצה בעיקר במהלך הגדול של פינוי תע"ש ומחנות צה"ל במרכז הארץ. אריאל: "שילשנו את התכנון. חברים, מי שחושב שזה לא יוביל לשינוי...".  
 

בשלב מסוים, צעקות של פעילה למען דיור ציבורי קוטעות אותו, אחד מאותם אמבושים מתוכננים שפוליטיקאים נאלצים להתמודד איתם בתקופת בחירות. "למה אתה לא משנה את הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי?", זועמת מיטל כהן. "תודה למיטל", עונה אריאל. "הנה התשובה והיא מאוד פשוטה: פניתי שלוש פעמים לשר האוצר בעניין. הוא סירב מטעמים תקציביים. הדברים האלה ממוסמכים. זו המציאות. מיטל, שר האוצר לשעבר יהיה כאן היום. תשאלי אותו".
 

לפיד הגיע, אך איש לא שאל אותו. כהרגלו הוא לבוש שחורים, כהרגלו זורק בדיחה, כהרגלו כולו חיוכים וקסם אישי, שלא כהרגלו לא מצטט אף אישיות אמריקאית. חלקו בדוח המבקר מוגבל לשנה וחצי, הוא מציין בשיחה עם עורך גלובס חגי גולן, בהן הוליך מהלכים גדולים, הסכמי שיווק, הסכמי גג, הסיר חסמים. הוא זורק מספרים ויישובים, נס ציונה, באר יעקב, 2,500 בקריית גת, פועלים סינים... השורה התחתונה – ראש הממשלה עצר את כל המהלכים, דברים נתקעו מסיבות לא רלוונטיות. מדינה שלמה עמדה וחיכתה לחוק מע"מ אפס, שביבי הצביע בעדו ואז תקע אותו. 
 

גולן עורך סקר קצר בין באי האולם, מי חושב שלפיד פעל נכון כדי להוריד את מחירי הנדל"ן. "חצי-חצי בערך", מעריך לפיד, "מחכים לקולות הימאים. זה מפתיע אותי לטובה, שר אוצר נידון לזה שיכעסו עליו". 
 

שאלה שנייה, מי חושב שלפיד צריך להמשיך לעמוד בראש נושא הדיור, שואל גולן, והתוצאות טובות בהרבה מהמצופה – 80%-20% - מעריכים השניים. 

לפיד "מעריך את הבעת האמון", אבל האמת היא שלא בטוח כמה מהנשאלים רוצים בכלל לראות ירידה במחירים. בהפסקת הצהריים, בין פינות האספרסו לדוכני פסטה אספרגוס וזוקיני, ריזוטו פטריות, מיני המבורגרים והררים של גלידה, מסתובבים גדודי קבלנים, מהנדסים, אדריכלים, אנשי שיווק, פרסום ומכירות, בעלי דירות ומגרשים, מנהלי פרויקטים, שמאים ובנקאים. רבים מהם ניזונים מהבועה, וכאילו כדי להוסיף לאווירה הנובורישית, בתצוגה ניצבת פרארי קליפורניהT  - אדומה, אלא מה, שמתעלה בקלות על המזראטי שבאולם המבואה. רק אריה מכלוף דרעי חסר כאן כדי להשלים את צילומי "השקופים 2". 
 

אחרי ההפסקה מגיע יצחק הרצוג, שר השיכון ב-2005 ("המינהל לא היה אצלי", הוא מבהיר). ואת הרצוג מעניין כרגע רק דבר אחד. "הפתרון לא טמון בשר אוצר שמביא תוכנית מע"מ אפס, אלא בראש ממשלה שלוקח אחריות ומוביל את הנושא מא' ועד ת'", הוא אומר. "כך בדיוק אני מתכוון לנהוג. נתניהו מאשים את כולם, רק לא את עצמו. את מי הוא יאשים הפעם אחרי פרסום דוח מבקר המדינה?". 

"נתניהו מאשים את כולם, רק לא את עצמו". יצחק הרצוג. צילום: אבשלום ששוני

רוב הדברים נשמעים יותר כמו תעמולת בחירות מאשר דיון ענייני, ואת הקו ממשיך שר הפנים גלעד ארדן, עם בטן מלאה על התקשורת. "פרסום הדוח בתקופה הזאת יעשה עוול לנושא", הוא מתפלפל, "כולם מתעוררים עכשיו ובאים עם רעיונות וסיסמאות קסם". לפיד צודק בדבר אחד בלבד, הוא אומר, נעשו בשנתיים האחרונות פעולות רבות, אך מדובר תהליך כואב וקשה שלוקח זמן. רמז – תנו לנו עוד ארבע שנים. עוד רמז - ניקח גם שנתיים.