דבורה אדר היא מנחת קבוצות מקצועית שנמצאת בדרכה לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית, מלווה בשנתיים האחרונות אנשי חינוך בהשתלמויות. אדר הקדישה את התקופה האחרונה לסדרת שיחות ומפגשים עם צוותים רפואיים, רופאים ואחיות. אדר שילבה את הנתונים שאספה עם איסוף נתוני מחקרים רבים שפורסמו בעולם והיא מצביעה על סכנה חמורה. לדבריה, צוותים רפואיים יסיימו את משבר הקורונה במצב נפשי קשה ועם תופעות של הלם קרב בדומה לאזרחים שחוו פיגוע.
אדר כתבה הבוקר מכתב דחוף למשרד הבריאות ובו היא דורשת להתחיל במהלך שיקום מיידי כלפי הצוותים הרפואיים שעובדים בתנאים קשים ולאורך זמן. "חייבים להתארגן ולהוציא את הצוותים הרפואיים לסביבה כפרית לצורך ניהול תהליך קבוצתי שבו הם יספרו וידברו על מה שהם חווים", כתבה. "אם הרופאים והאחיות לא יעשו ונטילציה בצורה מקצועית וקבוצתית, הם ימשיכו להדחיק ולסחוב הכול הביתה על חשבון חיי המשפחה, וזה יגרום למצוקה נפשית ולקריסה".
אדר מציעה גם דרכי טיפול זריזות: "אחד הכלים שאפשר ללמד בקלות ובמהירות הוא פוטותרפיה שיאפשר לאנשי הרפואה לצלם את מה שהם מרגישים ובכך לבטא את עצמם ומה שקורה בנפשם, זה אגב כלי מצוין ללמד אחיות שמחזיקות את היד לחולים סופניים בלי קשר לקורונה. צילום תמונה בעלת משמעות עבורנו זה כלי שמשרת אותנו בעת לחץ ומזכיר לנו את הערכים והעצמה שיש בתוכנו. אני בעצמי נשאית של הגן BRCA, שאחראי על סרטן השד והשחלות וב-11.19 עשיתי ניתוח מניעתי להסרת השחלות, בשביל לעבור את התהליך באופן שלם ונינוח יותר השתמשתי במצלמה ובכתיבה. בקישור הבא אפשר לראות את הסיפור המלא: https://www.facebook.com/374951465760/posts/10157896639970761/
אדר: "הצוותים הרפואיים שמטפלים בקורונה חשופים לפוסט טראומה ודכאון. איכות העבודה והסטנדרט נפגעו קשות וזה מוסיף למצוקה הגדולה שהם שרויים בה ממילא. הם חיים במצב חירום ופועלים בעומס נפשי בסביבת חוסר וודאות וחוסר אוורור. חייב להתנהל שיח רגשי שמקל משמעותית וטוען אותם מחדש באנרגיות בריאות. כל חברת היי טק יודעת לשים את העובד במרכז, אני קוראת למשרד הבריאות והאוצר ליזום בדחיפות מהלך משקם".
אדר מציינת שיש עלייה חדה ברמת תחושות החרדה והדיכאון ולדבריה הנתונים מצביעים במפורש על כניסה לפוסט טראומה.
היא מסכמת: "אני ממליצה לטפל בצוותים בקבוצה, ככה הם עובדים וככה צריך לטפל בהם. גם מי שלא ידבר יקשיב לחבריו ויקבל עזרה. מנהלי מחלקות בבתי חולים מוכרחים להשקיע זמן בשיחות עם הצוותים. הם צריכים לקבל כלים אימוניים על מנת להקל על המצוקה. אם הצוות ידבר, הם ישחררו לחץ ויטענו את המצבר, אחרת הטראומה תלווה אותם לשארית חייהם וכולנו נשלם את המחיר".