כשהייתי בת 6 אבא שלי אובחן עם סרטן קיבה דרגה 4. באותה התקופה לא ממש הבנתי את המשמעות של המחלה אבל אני זוכרת שאותה התקופה הייתה קשה עבורי, עם המון תחושות מורכבות. בעיני, אחד הקשיים, שקיים בכל שלב בחיים, הוא בדידות. הרגשתי בודדה כי איבדתי את אבי שמאוד הייתי קרובה אליו ואת המשפחתיות שאליה הייתי רגילה. הבדידות הפחות ״צפויה״ שהרגשתי, היתה שאני הילדה הקטנה היחידה שמשהו כזה קורה לה. לא הכרתי עוד ילדים מבית הספר או מאף מסגרת אחרת שמתמודדים כמוני עם מחלה סופנית של אביהם או מאובדן בעקבות מחלת הסרטן.
כילדה, בזמן שאבא שלי התמודד עם המחלה נפגשתי עם חברים מהשכבה בבית הספר ובשעות אחר הצהריים. בנוסף, החברים של ההורים והמשפחה טיפלו בי ובאחיי ואף לקחו אותנו איתם לטיולים, לסרט או סתם לארוחת ערב. אבל זה לא עזר כמו שזה היה אמור להיות. הילדים האחרים לא היו כמוני והם לא הצליחו למלא את החור החסר. אחד המשפטים המעצבנים שאמרו לי כשניסו לנחם אותי הוא ש"אני לא לבד. שיש עוד ילדות כמוני". בסדר מבוגרים מעצבנים, חשבתי לעצמי, אולי איפשהו בעולם יש עוד ילדה קטנה כמוני שאבא שלה מתמודד עם מחלת הסרטן, אבל אני לא מכירה אותה ולא יודעת שהיא קיימת ובינתיים אני מאמינה שאני היחידה. חשבתי שהמבוגרים מסביבי סתם מנסים לגרום לי להרגיש יותר טוב.
אחרי פעמים רבות ששמעתי את אותו משפט מציק, ביקשתי מאמא שלי הוכחה. היום אני יודעת שלא היה לה פשוט להוכיח לי זאת, אבל באמצעות קשרים והיכרויות היא מצאה משפחה עם סיפור דומה לשלנו ועם ילדה בת גילי. אני זוכרת את היום שבו הלכתי עם אמא שלי לבית קפה ונפגשנו שם עם ילדה בגילי ועם אמא שלה. אני לא זוכרת איך קוראים לה או איך היא נראית, אני רק זוכרת שהתרוצצנו ברחבה בחוץ בזמן שהמבוגרים ישבו ופטפטו. היה לי ממש כיף. הרגשתי שאני לא צריכה להסביר את עצמי במילים ושהיא מבינה אותי כמו שאני מבינה אותה. כשההורים שלי ראו את ההשפעה והחשיבות של מפגשים ביני לבין ילדים שדומים לי, הם החלו לבנות תכנית להקמת עמותה. לאחר מות אבי, אמי, האחיות של אבי והחברים הקימו את "המעגל של ג'רמי", על שמו ולזכרו.
עמותת המעגל של ג'רמי תומכת במשפחות שמתמודדות עם סרטן או אובדן מסרטן, באמצעות אירועים של הנאה וכיף לילדים ולנוער, שמשכיחים את האבל או הקושי בחייהם לכמה שעות. כמו כן, היא מייצרת מסגרת מדהימה להיכרות בין ילדים עם סיפור חיים דומה, וליצירת חברויות ביניהם באופן הכי טבעי.
העוצמה של חברויות ללא מאמץ
אמנם היום אני מגיעה לאירועים להתנדב ולעזור, אך בתור ילדה העמותה עזרה לי המון. באירועים הכרתי חברות חדשות, אחת מהן הפכה מהר מאוד להיות חברה ממש טובה. היא הבינה אותי כשהחברות מהבית לא. אני זוכרת אירוע ספציפי בפארק חבלים, בו בדיוק חוויתי משבר עם חברה מהבית. החברה מהמעגל ישבה איתי, הבינה אותי והייתה איתי עד שנרגעתי. היה עומק בחברות הזאת שאין בכל חברות. בטח שלא באחת סטנדרטית בסביבות גיל בת המצווה.
חלק מהכיף היה שהחברות הזו בינינו לא דרשה מאמץ. הייתי ילדה ביישנית מאוד, ובכל זאת החברות נוצרה והתפתחה בקלות. למרות שגרנו בערים שונות, נפגשנו תמיד באירועי העמותה. היתה פשטות וטבעיות ביצירת החברות הזו ובשמירה עליה, לצד המורכבות ששתינו חווינו באותו הזמן. הבנו והכרנו את המורכבות הזאת בלי צורך לדבר עליה המון, זה יצר משהו מדהים ומאוזן שמאוד עזר לי באותה תקופה, ואיזון זה מצרך נדיר בתקופות של משבר בריאותי. חלק מהחברויות התפוגגו עם השנים, ככל שהתבגרנו, וחלק מהחברויות ממשיכות להשפיע גם על הסביבה שלי היום. ממש בימים אלו אני בקשר עם האחות הצעירה יותר של אחת מהחברות שהכרתי במסגרת הפעילות של העמותה. כמי שהשתתפה בפעילות בילדותה וראתה את החברות המתפתחת, היא קיבלה השראה מחברות זו ומהפעילויות שמשפיעות עליה עד היום. כעת היא מצלמת את פרויקט הגמר שלה בתיכון, בהתבסס על סיפורי החברות שהתפתחו לפני שנים במסגרת האירועים של "המעגל של ג'רמי".
זה מרגש מאוד לראות את ההשפעה על הסביבה מתוך בקשה שהתחילה ללא כוונה. לא היתה לי כוונה לתת להורי רעיון לעמותה שתתמוך בילדים ונוער ותשמש קהילה. רק רציתי להכיר חברות שדומות לי, שמתמודדות עם מצבים בהם אני התמודדתי, שנוכל להבין אחת את השניה ללא מילים. הכרתי במעגל בנות בגילי וכחלק מההתמודדות הדומה הפכנו באופן טבעי להיות חברות. לא התכוונתי להשפיע או לתת השראה לאף אחד. זה פשוט קרה מעצמו. זו העוצמה של החברויות האלו.
הכותבת היא מתנדבת בעמותת "המעגל של ג'רמי", התומכת בילדים ובני נוער צעירים אשר חיים וגדלים במשפחות המתמודדות עם מחלת הסרטן. העמותה מקיימת לאורך השנה מגוון פעילויות לילדים, נוער ובני משפחתם, על מנת להעניק להם את הילדות שמגיעה להם