פנינה קציר, ניצולת שואה ילידת רומניה בת 93 המתגוררת בירושלים, מאוד מודאגת: "המצב בארץ מדיר שינה מעיניי. מה קרה לנו?".
קציר התאלמנה לפני שש שנים אחרי 65 שנות נישואים. יש לה שני ילדים ושלושה נכדים, והיא מסתייעת כיום בקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל. הילדות של פנינה נעצרה בגיל 9, כאשר היטלר חתם על הסכם עם רומניה, והחיים שלה, של משפחתה ושל מאות אלפי יהודים שחיו ברומניה, הפכו לשחורים.
"נמצאתי בפחד תמידי וסכנת חיים", היא מספרת. "הרצון לחיים נורמליים היה בגדר של חלום. שכחתי מה זה להיות ילדה רגילה שהולכת לבית הספר ומבלה עם חברים. הם נתנו לנו למות באופן טבעי בקור של מינוס 40 מעלות מרעב, מכינים שמצצו לנו את הדם ומטיפוס. הפחד והייאוש שלט בכל פינה. את מעט הבגדים שהיו על גופנו המרנו תמורת חתיכת לחם או ובכמה תפוחי אדמה. נשארנו עם בגד אחד על גופנו, שלוש משפחות גרו בחדר אחד כאשר הדלתות והחלונות שבורים, שוכבים על הרצפה ומתכסים בשטיח צר וארוך שבקושי הספיק לתשע נפשות".
הערב (רביעי) יחל צום ט' באב, כשהאמונה הרווחת היא שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם ששררה בקרב העם. פנינה משווה את ילדותה לתקופות הקשות של חורבן בית המקדש, כאשר היהודים היו קרובים לאבד את תקוותם ואמונתם: "אמא נטעה בנו כל הזמן את התקווה והאמונה שיבואו זמנים טובים, שהתקופה האיומה היא לא לנצח ושחייבים להילחם על החיים יום־יום, שעה־שעה. האמנו לה וכך נהגנו לעשות למרות המצב הבלתי אנושי. כולנו שרדנו, כולנו הגענו לארץ ישראל בדרך לא קלה".
ערב ט' באב, כשהיא בת 93 כאמור, פנינה מאוד דואגת למדינה: "המצב בארץ מדאיג אותי מאוד ומדיר שינה מעיניי. מה קרה לנו? איפה המבוגר האחראי שיעצור את הקרע העמוק כל כך בעם, שחלילה לא ניצור שוב זיכרון חדש לחורבן הבית היפה והמשגשג שאני כל־כך גאה בו? שירתי במשך שנתיים והייתי גאה מאוד לשרת בצבא הגנה לישראל.
"אחרי הצבא עבדתי עד גיל 70 ותוך כדי העבודה ולאחר מכן, ובעצם עד היום, אני מתנדבת בעמותות למען הזולת ועושה כל אשר ביכולתי כדי לעזור לאחרים. אין בעולם עוד עם שהיה מצליח לעשות ב־75 שנה מה שאנחנו כעם עשינו. אני מקווה וחוששת לגבי העתיד, ושואלת את עצמי, איזה עתיד אני משאירה לילדיי, לנכדיי ולניניי".