באופן סימבולי ומצמרר, אחד הטילים ששוגרו אל עבר העוטף פגע דווקא במוזיאון "משואה לתקומה" בקיבוץ יד מרדכי. הרקטה הרסה את קיר הכניסה לבונקר המשוחזר של מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ’, שעל שמו נקרא הקיבוץ.
הרחק מאותו המוזיאון, והרחק מאותו הקיבוץ, בחזית מלון ריזורט שבחדרה אני פוגשת את שולי שניידר (57), מיכל ארדנינג (67), נסיה ליבנה (52) ועדנה דגן (62), ארבע חברות קיבוץ יד מרדכי שהחליטו לקחת על עצמן את ניהול חיי הקהילה החדשים במלון. “יש הרבה מאוד מתנדבים”, מציינת ארדנינג, ושניידר מוסיפה: “אנחנו לקחנו פיקוד על כל מיני אגפים בתפקוד הקהילה כמו תרבות, חינוך ומענים רגשיים”.
כבר שישה שבועות שחברי הקיבוץ לא בבתיהם, והם מנהלים שגרת חיים חדשה בחדרה. כדי לשמור על הקהילה יחד, כמחצית מבני הקיבוץ מתגוררים במלון ונוספים מתגוררים במלון סמוך. כיום כבר ברור לצוות המתנדבות כי ייקח עוד זמן עד שישובו למרחבים המוכרים, ועל כן חללי המלון הפכו לביתו החדש של הקיבוץ: בית הכנסת הפך לגן הילדים, הרופאה מקבלת מטופלים במשרד מנהל הקבלה של המלון, אולם האירועים הפך למחסן בגדים והלובי משמש כחמ”ל שממנו הכל מנוהל.
לא מסכנים - מצולקים
אלא שגם ההתארגנות המהירה לא מצליחה להשכיח את קשיי ההתמודדות עם אירועי ה־7 באוקטובר, ואלה הופכים קשים יותר מיום ליום. “בכל יום שעובר נופל לי האסימון שיכולנו להיות בסטטיסטיקה של השכנים שלנו", אומרת דגן. "אני מחזיקה את הנכד וחושבת שהוא יכול היה להיות אחד מהחטופים. מיום ליום אני מבינה איזה ביזיון זה היה, איזו הפקרות זאת הייתה. כמה זמן צריך לקחת לצבא הכי חזק, הכי חכם בעולם, לתת לנו להרגיש שאנחנו מוגנים?”.
היית בקיבוץ באותו היום?
“הייתי בקיבוץ והבן שלי היה בנחל עוז, כך שהשבת השחורה הייתה עבורנו שחורה מאוד. אני לא מצליחה להבין איך זה קרה. כולם נרדמו בשמירה? לא היה אחד שהתריע? או שהיה ולא הקשיבו לו? בחגים בדרך כלל הכוננות יותר גדולה, והפעם העבירו כוחות למקום אחר. אנחנו אוכלוסייה שמקבלת ומכילה כל סבב, למדנו לא לצעוק, אלא לעשות את מה שצריך. אבל הפעם אני לא מוכנה לקבל את זה שאנחנו שק החבטות של הממשלה, במלוא מובן המילה”.
שניידר: “אנחנו באמת רגילים לסבבים, מתורגלים באריזות כשאנחנו יוצאים להפוגות, אבל כבר בשבת כשברחתי עם הילדים בחשיכה, הבנתי שהפעם זה אחרת”.
ארדנינג: “לי קשה עם המונח בריחה”.
שניידר: “יש בינינו ויכוח על איך להגדיר את הפינוי. אני בפירוש אומרת שברחתי. הייתי במשך כל היום הזה בפחד נוראי, במיוחד כשהייתי סגורה עם שלושת ילדיי בממ”ד. זה היה פחד קיומי, הבן שלי אמר לי שזה היום המפחיד ביותר בחיים שלו”.
מתי ברחתם?
שניידר: “ברגע שחזר האינטרנט וידענו שאפשר לצאת, אמרתי להם ‘מהר, תתארגנו’. אמרתי להם פשוט לשים בתיק את כל מה שהם יכולים, בדקות הקרובות. לא התכוננו לתקופה ארוכה. האסימון הזה, שהחיים בעצם השתנו מאותו יום, מאותן שעות, עוד לא ירד בשלב הזה”.
לאן ברחתם?
שניידר: “נסענו לטבעון. כל הזמן חשבתי מה יקרה כשהחושך ירד, לכן ברחנו מיד שיכולנו. לטבעון הגענו בסביבות 1:30־2:00 בלילה. עד שברחנו, כל הזמן חיכינו לשמוע את המטוסים של צה”ל ולא שמענו. כשהגענו לטבעון, החלונות של הרכב היו פתוחים ושמענו את המטוסים שיצאו מרמת דוד. לא חשבתי שמשהו יכול לשמח אותי כל כך”.
ארדנינג: “בדיעבד, אני חושבת ששולי צודקת, אבל עדיין קשה לי עם המושג בריחה, יש לזה קונוטציות של חולשה, כישלון”.
את מתכוונת לכישלון הקיבוץ?
ארדנינג: “ממש לא. ברור שלא אנחנו נכשלנו. לצערי חששנו שיקרה משהו כזה, אבל גם בחלומות הכי שחורים שלנו, כששאלנו מה יקרה אם יום אחד הם יחליטו שהם שוטפים את הגדרות, מיד אמרנו שצה”ל פה וצה”ל ישמור עלינו. לצערי, בשבועות שקדמו למתקפה, הרגשנו שמשהו קורה. הרגשנו חוסר שקט בגבול, שמענו את הרעש, ובכל פעם ששאלנו אמרו לנו שזה רק אימונים, וזה בשליטה”.
איזה רעש?
ארדנינג: “רעשים של מלחמה. היו יריות, בלונים, שריפות בגדרות. ה־7 באוקטובר לא בא בהפתעה, כל הזמן היה רעש ותחושה של משהו שמתקרב. ההפתעה הייתה סביב מה שקרה בפועל והעוצמות של מה שקרה”.
ליבנה: “לי גם קשה עם המונח פליטים. אנחנו אולי פליטים כי אנחנו לא יכולים להיות בבית שלנו, אבל יש לנו קהילה מאוד חזקה. ידענו את זה קודם, ועכשיו אנחנו עוד יותר רואים את החוזק שלה. כבר מהיום הראשון למלחמה, גם כשעוד היינו בממ”דים, צוות צח”י עדכן, דיווח והרגיע, וברגע שניתן היה עבר בית־בית. גם מהרגע שערכנו את הפינוי, מיד התארגנו כולנו”.
דגן: “אנחנו לא מסכנים. לא חסר לנו שום דבר, רק חסר לנו מקום בטוח בבית שלנו”.
4שניידר: “אנחנו מצולקים”.
דגן: “זה נכון. אנחנו חיים במקום מאוד־מאוד מתוח. אנחנו דרוכים כבר שנים. הכריזה בסופר מקפיצה אותנו. משאית הזבל מקפיצה אותנו”.
על יד הים, כשריח המלח נישא באוויר, הן מבקשות להדגיש את התמיכה מסביב. “חשוב לנו לציין שיש המון שותפים מאוד משמעותיים לחיים שלנו כאן.", אומרת דגן. "אם זה החמ”ל ביד מרדכי, הרכזת כאן שמנהלת את כל החדרים במלון ואת כל הצרכים המיוחדים”.
“אני חייבת לציין את עיריית חדרה שמתנהגת אלינו באופן מדהים, ומהיום הראשון שלחה לפה צוותים של עובדות סוציאליות שנותנות לנו מענים לכל דבר", מוסיפה ליבנה. "זה לא מובן מאליו. כך גם כל התושבים פה בסביבה. זכינו לראות את עם ישראל בגדולתו, וזה נותן לנו המון כוח”.
“תחושת הבית שבעל המלון והצוות נותנים לנו היא מדהימה, מהמנכ”ל ועד למנהל הקבלה", אומרת שניידר. "אני אומרת שהם בעצמם כבר חברי קיבוץ. אנחנו חבים להם תודה ענקית. זה מאוד מקל על הסיטואציה הבלתי נתפסת שאנחנו נמצאים בה. אנחנו כרגע בחיים שליד".
ובקיבוץ, כמו בקיבוץ כולם תורמים את חלקם ועל כן, ארגנה דגן בחדר האוכל של המלון “יום הפוך” שבו חברי הקיבוץ החליפו את צוות המלון ושירתו את צוות המלון. “המלון נתן לנו תחושת בית, אז בבית כמו בבית כולם שותפים. זה העלה המון חיוך בקרב החברים ובקרב הצוות”, היא מספרת.
הנס של יד מרדכי
במשך חודשים התכוננו בקיבוץ לחגיגות ה־80 להתיישבותו. חברות הקיבוץ מתארות שלקראת ה־19 באוקטובר, מועד החגיגות המתוכננות, נרשמה תכונה רבה והתרגשות אדירה. בבוקר הטבח אף היה אמור להיערך טריאתלון כחלק מהחגיגות. “הרבה מאוד אנשים אמורים היו להשתתף בטריאתלון, ואני ביניהם", מספרת שניידר. "תוכננה שחייה בבריכה, רכיבה על אופניים מיד מרדכי ועד לכרמיה, ואחר כך ריצה. רק כמה ימים אחרי זה ירד לנו האסימון שהטריאתלון הציל לנו את החיים. לי בטח באופן אישי. כי אם לא הטריאתלון כבר הייתי ברכיבה לכיוון הים. אני כל שישי־שבת יוצאת לרכוב, כלומר, אם לא הייתי מתכוננת לטריאתלון שהיה אמור להתחיל מעט מאוחר יותר, בשעה הזאת הייתי יוצאת לרכוב. יש גם עוד שיוצאים לרוב בשעות האלה לרוץ”.
“באמת קרה לנו נס", מסכימה דגן. "המחבלים הגיעו אלינו ותכננו לטבוח גם בנו. אבל אחד מהשכנים שלנו שהגיע עם רכב פגוע מנתיב העשרה הודיע שהם בדרך אלינו. למזלנו יש לנו בסיס קבוע של משמר הגבול ביד מרדכי אז ההתארגנות הייתה מהירה, והזעיקו את הימ”מ ואת כיתת הכוננות שלנו וחיסלו אותם מהר מאוד, לפני שהם נכנסו”.
שניידר: “הלוחמים הדפו אותם שלוש פעמים. ילדים בני 19־20 הצילו את החיים שלנו”.
אבל נשמע שגם אתם הבנתם מהר את המצב.
שניידר: “נכון, הרבש”ץ ראה את מצנחי הרחיפה מעל נתיב העשרה. למזלנו התושייה והיוזמה לפרוס את כולם מהר מאוד הצילה אותנו. היה לנו נס גדול וגם גבורה מאוד גדולה. כשלוחמי משמר הגבול באו לבקר אותנו כאן, קיבלנו אותם בהכרת תודה גדולה. עשינו להם קבלת פנים מאוד חמה ומחבקת. מאוד התרגשנו”.
בשנת 1943 הקים גרעין של השומר הצעיר את יד מרדכי, ששמו הראשון היה קיבוץ מצפה הים. “יד מרדכי קם עוד ב־1936 בנתניה, מול היישוב מצפה הים. המייסדים של הקיבוץ גרו שם עד 1943”, מסבירה ארדנינג, שהוריה היו בין המייסדים. “לכן אנחנו קוראים למלון מצפה הים 2. גם ההורים שלי עברו את שלב הפליטות מהיישוב, במלחמת השחרור, הקיבוץ פונה למשך חצי שנה. אנחנו חוזרים על החוויה שלהם בדרך אחרת”.
הפינוי שאליו מתייחסת ארדנינג התרחש באמצע מאי 1948, וכפי שאירע גם הפעם, עד לרגע הפלישה הוא שמר על שגרה מלאה, לרבות השארת הילדים במשק. כידוע, עם ההכרזה על מדינת ישראל ב־14 במאי 1948, השתנו פני המלחמה שהתחוללה זה חודשים בין האוכלוסייה היהודית והערבית בארץ, כאשר צבאות ערב פלשו. הצבא המצרי נע צפונה בשני צירים, וערב פלישתו לקיבוץ, עלה חשש כבד לגורל הילדים והוחלט לפנותם. “
אני גדלתי עם המסר ‘יד מרדכי לא תיפול שנית’”, מתארת ארדנינג, "אבא שלי לחם במלחמת השחרור בקיבוץ ואמא שלי והאחים שלי פונו. הם היו חצי שנה פה באזור, בעמק חפר. זאת הייתה תקופה אחרת, הקיבוץ נהרס לגמרי והיה צריך לבנות אותו מחדש. אחר כך, היה הקיבוץ, במשך שנים, קיבוץ מאוד עצוב ואני חוששת שהדפוס שאנחנו גדלנו איתו, יקרה להרבה קיבוצים אחרים באזור, דפוס של קיבוץ שאיבד כל כך הרבה אנשים”.
ומה יקרה אחרי שהמלחמה תסתיים?
ארדנינג: “הפחד משתק, לכן אנחנו משערים שלא כולם ירצו לחזור, למרות שהם בנו שם את הבית שלהם ולמרות שהם חיו בקהילה מאוד חזקה ותומכת ואוהבת. הרבה מהם חוששים, במיוחד הצעירים עם הילדים הקטנים”.
עד כמה זה עלול להשפיע על עתיד הקיבוץ?
ארדנינג: “אנחנו רוצים לקוות שזה לא ישפיע, יד מרדכי היא קהילה חזקה, אבל יש סיכוי שהיו כאלה שלא יחזרו. זה עוד לא דובר. לי כאמור אסור לעזוב”.
מה צריך לקרות כדי שתחזרו?
ארדנינג: “קודם כל המובן מאליו: צריכה לחזור תחושת הביטחון, ויהיה מאוד קשה להחזיר אותה. לא יוכלו למכור לנו יותר סיפורים. יהיה לנו קשה מאוד לסמוך על הצבא והמדינה. המדינה תצטרך לספק הרבה תשובות. גם מבחינה גיאוגרפית הדברים יצטרכו להשתנות, הם לא יוכלו לשבת לנו על הגדר יותר, זהו זה נגמר”.
ליבנה: “זכינו בקהילה גדולה ותומכת, ומה שנותן לנו את החוסן והתקווה לעתיד, זה הביחד שלנו”.
דגן: “אז אני מציעה שנסיים בצורה אופטימית ואני אספר שנולדה לי פה נכדה”.
ארדנינג: “הראשונה שנולדה במלון ריזורט”.
דגן: “נכון, והיום יש ברית לילד אחר שנולד במלון. אז נהיה אופטימיים, שכן ירבו, ונאחל שלא ייוולדו יותר ילדים בבתי מלון”.