"כשאני מסתכלת סטטיסטית על כמות הפניות למרפאה במהלך שנת 2023, רואים שזמן קצר לאחר תחילת המלחמה כמות הפניות כמעט הכפילה את עצמה", אומרת ד"ר יעל סגל, מנהלת מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש רמת חן של הכללית, במחוז תל אביב.

עקפה את תל אביב: זו העיר החופשית ביותר בישראל לשנת 2024
פסגה גרמנית-ישראלית תדון במשבר הביטחוני והעלייה באנטישמיות

את אוכלוסיית הפונים, אומרת סגל, אפשר לחלק לשלושה: "כאלה שהם מטופלים שלנו כיום, או לשעבר, ילדים שיש להם גם ככה קושי, שקיבלו טיפול, ואז קרתה שוב נסיגה. כמו כן, יש פניות של ילדים על הרצף האוטיסטי שמגיבים למצב. רואים הרבה יותר בעיות התנהגות ופניות לבקשה לייעוץ פסיכיאטרי. וכמובן יש גם יותר פניות של ילדים שלא הגיעו קודם למרפאה, לא נחשבו לאוכלוסייה הקלינית והצטרפו אליה. כאלה שגם אם הם לא נמצאים בקו הראשון של מי שנפגע, המצב השפיע עליהם".

כאמור, לא רק ילדים מהעוטף או מאזורים בצפון שפונו מרגישים פחדים וחרדות בימים אלה, וחלקם גם חווים בעקבות כך שינויים התנהגותיים. "המרפאה שלנו מכסה גילים 18־6", אומרת סגל. "אפשר לראות למשל כל מיני נסיגות התפתחותיות, כגון הופעת הרטבת לילה, הופעת פחדים, חשש לצאת מהבית ולצאת למסגרות, חשש להיפרד מההורים ולהיות עם מבוגר אחר. רואים גם ירידה במצב הרוח, ירידה בתפקוד בכל מיני מצבים, קושי לישון לבד, יותר בעיות באכילה, עצבנות, יותר אגרסיביות".

חשיפה לתקשורת בזמן מלחמה משפיעה לדברי סגל גם על ילדים מאוד צעירים: "הם חווים ומבינים זאת בדרך שלהם, ולפעמים נחשפים גם למידע קשה ללא תיווך מתאים. כמו כן, הם רואים את אבא או אמא שיוצאים למילואים ונעדרים וזה קשה. הם רואים הורים מוטרדים, הורים לחוצים. לפעמים אולי גם נחשפים לאי־ודאות כלכלית של המשפחה. באופן כללי ילדים נחשפים כיום לחרדה ולדכדוך של לא מעט אנשים במדינה. רובנו לא בשיאנו מבחינת מצב הרוח".

אומנם למה שהורים משדרים יש השפעה על ילדיהם, אך לדברי סגל, "זה לא יהיה נכון לשים הכל על ההורים. זה לא עניין של אחריות או אשמה, אלא תהליך טבעי. ילדים שומעים דברים גם בגן, בבית הספר, רואים ברחוב אנשים שנושאים נשק, אזעקה היא צליל מפחיד. ילדים שואלים מה זה חטופים. כל הסיטואציה הקשה והנוראה הזאת נוכחת בחיים שלנו ולכן נוכחת גם בחיי הילדים שלנו. גם אם הילד לא נמצא במעגל הראשון של מי שנפגעו, הוא נחשף למידע ולאובדן באופן כזה או אחר. מעבר לכך, גם השגרה של מי נמצא עם הילדים בבית או במסגרת החינוכית השתנתה פעמים רבות מכורח הנסיבות. יש לנו למשל מספר ילדים מטופלים שמדריך שהיה מאוד יקר להם ואהוב עליהם באיזושהי מסגרת נרצח בפסטיבל נובה. זה היה עבורם אובדן מאוד קשה".

איך הכי נכון לטפל במקרים הללו?
"לכל אחד יש את הרקע שלו והצרכים שלו. הקמנו מערך התערבות במשבר לילדים שחווים קשיים בעקבות מלחמת 'חרבות ברזל'. אנחנו מטפלים במפונים שנמצאים באזור וגם בילדים אחרים. פעמים רבות מדובר במספר פגישות שבהן מדריכים את הילד, את ההורים, הכל כמובן תלוי מקרה. יש קבוצה שאנו עתידים לפתוח לילדים שסובלים מחרדות. יש מגוון סוגי טיפולים שקיימים בשגרה, ואם צריך, אז מנתבים לשם".

בתחילת המלחמה, מבהירה סגל, כולם היו בנסיגה: "לאחר שנכנסנו למעין שגרה בחוסר השגרה ועדיין אנו רואים שכל מיני קשיים נמשכים אצל הילד, אפשר לפנות לייעוץ. אפשר תמיד גם להתייעץ עם רופא הילדים, לשאול את המורה או הגננת איך הילד ולקבל החלטה. אבל אם רואים שיש קושי בהתנהלות, אז בכל מקרה כדאי לפנות לייעוץ".

 "תהליך מתמשך"

"כל יום אני מקבלת בין שתיים לשלוש פניות של הורים נואשים שאומרים שלא מוצאים אנשי טיפול בארץ, כי כולם מלאים עכשיו", אומרת ד"ר סוזי קגן, ראש בית הספר לפסיכותרפיה במשחק ובעלת מכון לטיפול רגשי בילדים ומבוגרים.

"הורים מספרים על ילדים שלא גרים בקו העימות, אך עדיין נמצאים במצוקה. אני נתקלת בתהליכים של רגרסיות, למשל במצבי הרטבה אצל ילדים צעירים, התפרצויות בכי והתקפי זעם. אצל מבוגרים יותר רואים עלייה ברמת החרדות וחוסר רצון להגיע ללימודים בטענה שהם לא מצליחים להתרכז ואיבדו טעם לכל המערך הזה שנקרא בית ספר. מתחילת המלחמה גם בני נוער וגם ילדים קטנים חשופים במשך שעות רבות למראות, נתונים ואמירות סביבם שמתארים את האסון שקרה ואת הסכנה הנוכחית. כל אלה יחד מהווים מעמסה נפשית עצומה על ילדים בכל רחבי הארץ, בכל המגזרים. השיח הסביבתי מאוד מפחיד אותם".

לדברי קגן, גם אם הורים לא אומרים דברים מפורשות, הרי שילדים קולטים שמשהו בשגרה השתנה: "אפילו כששואלים אותנו 'מה נשמע?' ואנחנו עונים 'סביר לנוכח המצב' - אנחנו אולי לא שמים לב שאפילו באמירה קטנה כזאת הילדים קולטים שזה נשמע לא טוב. כל המסרים האלה נמצאים סביב הילדים כל הזמן. יש המון הורים שנמצאים בעצמם בחרדה, וכשהורה מרגיש לא בטוח, גם הילד מרגיש כך. אנחנו רואים זאת בערך מגיל 5 והלאה. האזעקות שהיו, המשפטים של ההורים, המילה 'מחבלים', המילה 'חטופים'. יש אובדן של תחושת הביטחון, וכשההורים בלחץ, הילד מרגיש פחות בטוח, ומכאן אנחנו נכנסים למעגל רגשי־נפשי שמאפשר עלייה ברמת החרדה. היום ילדים נחשפו למושגים ומילים שבעבר אולי לא ידעו מה משמעותם".

מצב רגשי, מדגישה קגן, "הוא לא כפתור, זה לא 'יש או אין אזעקה'. מצב רגשי הוא תהליך מתמשך. גם אם הילד הוצף בחרדות לפני חודש, הוא יכול להרגיש חוסר ביטחון לאורך תקופה".

מה את ממליצה להורים במקרים מסוג זה?
"לא כל מקרה אמור בסופו של דבר להגיע לטיפול. קודם כל, אני ממליצה להורים לעטוף את הילדים. דברו עם הילדים, תייצרו להם נורמליזציה ותחושת מוגנות, כלומר להגיד 'הצבא התחזק, אנחנו כבר מאוד זהירים' - משפטים שמאפשרים תחושת מוגנות, גם אם היא לא אמיתית ב־100%. הרבה מהמקרים אפשר לפתור על ידי תחושת מוגנות. אבל ברגע שהורה מבחין בשינויים התנהגותיים אצל הילד שאורכים מעל חודש, אז יש צורך בהתערבות מקצועית".

 "טיפול ארוך עלול להזיק"

"אנחנו מקבלים הרבה פניות של ילדים עם פחדים וחרדות", אומרת גם ד"ר נגה נבארו, מייסדת ומנהלת "מכון שינוי" לטיפול משפחתי, זוגי ופרטני. במכון ישנו גם מרכז להורות, המספק על ידי פסיכולוגים ומטפלים משפחתיים מומחים תמיכה והכוונה לשאלות העוסקות בגידול ילדים, ביניהן גם סוגיות העולות בזמן מצוקה ביטחונית.

"לכאורה הפניות לא תמיד נראות קשורות למצוקה הביטחונית, אבל אני אומרת לכאורה כי זה קשור מאוד", אומרת נבארו. "כשאת מתחילה לעבוד עם הילדים, את רואה שהחרדה, המצוקה, החששות והדאגות הם בכל המשפחה ואז הם עוברים לילדים. מספיק שילדים שומעים את ההורים שלהם מבטאים איזושהי חרדה או מספיק שאמא לא מרשה יותר לילדים ללכת לבד לאיזה חבר שגר ממש קרוב, כי אולי יהיה משהו".

עוד מוסיפה נבארו כי "התחושה של להיות בטוח שמשהו לא יקרה, תלויה מאוד במה שאני רואה בסביבה. למשל, הורים רואים חדשות בנוכחות הילדים, מדברים בטלפון בנוכחות הילדים. ילדים בגיל יותר מבוגר גם רואים כבר בעצמם כל מיני תוכניות, שומעים כל מיני דברים, גם בבית הספר. אלה לא דברים שעוברים צ'יק־צ'ק, אלא נשארים. זה תלוי כמובן גם בדמיון של הילד, במה שהוא רואה מסביבו, וגם אם אולי הוא מכיר משפחה שקרו לה כל מיני דברים. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר איזושהי משפחה שמשהו קרה לה".

אילו גילים זה מאפיין בעיקר?
"קודם כל, זה לא שילדים הולכים כל הזמן עם פחדים וחרדות, אבל זה דבר שאת רואה אותו די הרבה. זה גם תלוי בגיל. בגילי 5־6־7 את מתחילה לראות יותר תגובות, יותר חששות, יותר רצון להיות עם ההורים, יותר רצון לישון עם ההורים בלילה. בגדול אפשר לומר שילדים בני 12 ומטה הם יותר מושפעים. יש כמובן גם ילדים שכמעט שלא נפגעים בכלל, זאת במצבים שבהם ההורים שמרו על כך שהילד לא נחשף למה שקורה. אבל זה קורה באמת אצל הילדים היותר קטנים שלא מדברים ביניהם".

לדברי נבארו, חרדה מאפיינת גם ילדים שהאבות שלהם נמצאים בחזית. "הם חיים כל הזמן את התחושה 'אם יקרה משהו'. הם גם חווים את הדאגה הזאת דרך ההורה שנמצא בבית, דרך הסבא והסבתא", היא אומרת ומציינת שהטיפול המומלץ לחרדות וחששות על רקע המלחמה הוא טיפול ממוקד. "במקרים המדוברים בכלל לא צריך טיפול ארוך טווח. להפך, טיפול ארוך טווח יכול ליצור יותר נזק מאשר עזרה", היא אומרת.

"הטיפול צריך להיות ממוקד והוא חייב לכלול את כל המשפחה, כלומר ההורים והילדים. יכולה להיות למשל משפחה שיש בה ילד בן 5 ואחים בני 13־14 שמדברים לידו. יש מקומות רבים שמתמקדים במה שנקרא הדרכת הורים, ללא הילדים. זה לא נכון, כי כל ילד מאוד שונה בחשיבה שלו, בתפיסה שלו. את חייבת לראות את כל המשפחה, ואז זה עובד מאוד מהר ומאוד טוב".