בחודשים האחרונים, מאז שפרצה מלחמת “חרבות ברזל", נופצו לא מעט סטריאוטיפים וסטיגמות שבלטו ביתר שאת לפני ה־7 באוקטובר, בייחוד בשנה החולפת. אחד מהם עסק בגיוס חרדים לצבא עם תפוגתו לפני כתשעה חודשים של חוק הגיוס המסדיר חוקתית את אי־גיוסם של תלמידי ישיבות לצבא, והדיון הסוער אתמול בבג"ץ לגבי החלטת הממשלה לתת פטור מגיוס לתלמידי ישיבה ללא חקיקה ראשית. מאידך, במלחמה זו קמו לא מעט יוזמות חדשות של חרדים, תלמידי ישיבה, שביקשו להתגייס לצבא כדי לעזור למאמץ המלחמתי, ובכלל, נדמה כי חל שינוי ביחס החברה החרדית לגיוס לצבא.
“כשהייתי חייל סדיר והייתי מסתובב על מדים בירושלים, היו מסתכלים עליי בצורה קצת מוזרה, שונה מאחרים. במלחמה הנוכחית חל שינוי משמעותי בנושא הזה, וה’חריגות’ הפכה לגאווה גדולה, וזה משהו שבולט עכשיו יותר מאי פעם", אומר רס"ל (במיל’) יוסי טויטו, לוחם בגדוד “נצח ישראל" (491) המורכב ממילואימניקים חרדים.
“אתן לך דוגמה: יש לי חבר בכולל האברכים שכשראה אותי השבוע בכולל, הוא אמר לי: ‘אני מתבייש. אני לא עושה צבא ואני מרגיש שהייתי רוצה להיות במקום שלך. אין לי מה לומר לך מלבד להתבייש’. זה הפתיע אותי וגרם לי להבין שקורה שינוי מסוים. יש לי חברים חרדים שלא עשו צבא והפעם, במלחמה הזו, החליטו להתגייס ולתרום את חלקם, כדי להיות חלק. השינוי בציבור החרדי מורגש מאוד".
טויטו נולד בצרפת, עלה ארצה ב־2003 וכמו כל חרדי למד בישיבה. “ראיתי שאני לא יושב מבוקר עד לילה ולומד, והבנתי שבגלל שאני לא יושב על הספסל כל היום – אני רוצה לעשות משהו משמעותי, לתרום למדינה ולהתגייס", הוא אומר. “ככה התגייסתי ל’נצח יהודה’ ב־2005, ובהמשך נכנסתי לחטיבת כפיר ושם ביצענו חיסולים ודברים חשובים למדינה. ב־2007 חזרתי ללמוד בכולל, ועד היום אני לומד שם, אני זמר ופייטן. אני לומד בכולל בירושלים אבל גר במודיעין ומעין רב קהילה שם.
“ה־7 באוקטובר תפס אותי בתפילה, אחד מבאי בית הכנסת שעובד במשרד הביטחון קיבל כל הזמן התרעות בפלאפון שקורה משהו לא ברור, ומהר מאוד באו אליי לבית הכנסת ואמרו שמחפשים אותי ושאני מוקפץ. רצתי הביתה, ארזתי תיק קטן, ואני זוכר את מראה שלושת הילדים שלי בוכים כי לא יודעים מה קורה. אשתי גם הייתה נסערת, ולא ידעתי לכמה זמן אני יוצא, חשבתי שאחזור אחרי יומיים־שלושה ובסוף רק אתמול סיימתי, אחרי שתפסנו גזרה בטול כרם. אני יודע שבכל רגע יכולים לקרוא לי לחזור".
איך המשפחה התמודדה עם היעדרותך?
“זה היה קשה מאוד. אשתי לביאה וחזקה מאוד אבל אי־הוודאות הזו לגבי מתי אני חוזר הייתה מאוד קשה לה. זה שונה מלצאת למילואים בצורה מוגדרת ורגילה כמו שאני נוהג לעשות מדי שנה. הבעלים של חברות של אשתי לא עושים מילואים אז אשתי הייתה לבד בהתמודדות הזו. עכשיו חזרתי הביתה אבל עדיין הלב והראש שלי שם, בלחימה. זה לא קל לחזור ממציאות אחת למציאות אחרת, אבל אני בטוח שכל מילואימניק מרגיש ככה".
כמה חרדים מהקהילה שלכם משרתים במילואים?
“אין הרבה, אבל אני מרגיש שהם מאוד גאים בזה שאני משרת. גם מי שבעבר לא ייחס חשיבות לכך שאני עושה מילואים, עכשיו מתלהב מזה".
טויטו מבקש לציין, "אדם שלומד תורה מבוקר ועד לילה, שזה ערך עליון עבורנו החרדים, אז זה בסדר שהוא כל היום בישיבה, אבל מי שלא לומד כל היום יכול לתרום למדינה על ידי התגייסות לצבא".
"אבל בשביל זה צריך שהמערכת תנהל שיח, לא בכפייה, עם החברה החרדית בנוגע לגיוס לצה"ל, למצוא פתרונות לצרכים של החברה החרדית. אני חושב שאחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר השיח ישתנה לטובה. קורה משהו בשטח ואני מקווה שההבנה הזו של החרדים את הלא חרדים והלא חרדים את החרדים – תישאר. צריכים להפסיק עם שנאת האחים הזו. הביחד הוא הכוח שלנו".
“חריג בנוף"
“אני מגיע מבית חרדי בקהילת הר נוף ובגיל 18 התגייסתי לגדוד ‘נצח יהודה’. כשהשתחררתי היה לי פטור ממילואים, אבל תשע שנים עבדתי כדי לבטל אותו והצטרפתי לגדוד 910 (חטמ"ר עציון)", מספר רס"ל (במיל’) יהודה שפירו. “ה־7 באוקטובר תפס אותי בבית, במיטה, כששמעתי את האזעקה הראשונה קפצתי ואמרתי לאשתי שפרצה מלחמה.
"כל הכאוס שהיה ברחובות בשנה החולפת גרם לי להרגיש שמשהו כזה יקרה. אני גר בבניין חרדי והמקלט שלנו נעול, אז לקחתי דיסק ופרצתי אותו. חשבתי שיהיו תגובות לא טובות מהשכנים שאני מפעיל דיסק בשבת חג אבל הם הודו לי, ונכנסו למקלט. כיוון שאני כן שומר שבת לא נגעתי בטלפון, אבל ב־10 בבוקר אבא שלי חזר מבית הכנסת ואמר לי שהשתלטו מחבלים על בתים בשדרות. בשעה 15:00 קיבלתי טלפון להגיע לחטיבה, התקשרתי למ"פ שגייס אותי למילואים. במוצאי שבת כבר תפסנו את כל העמדות".
שפירו, טבח במקצועו הצבאי, הגדיל ראש ודאג ללוגיסטיקה ללחימה לחיילים. “מהר מאוד אמרו לי תעזוב את המטבח ותעזור לנו לצייד את הגדוד. במלחמה הזו הפכתי לסרס"פ ודאגתי לצורכי המפקדה והפלוגות האחרות, וזה מה שאני עושה עד היום".
לדבריו, אשתו התקשתה תחילה לקבל את רצונו לעזוב הכל וישר לצאת לבסיס. “אשתי, גם מבית חרדי, אמרה לי: ‘יהודה, אתה לא הולך למילואים. אם אתה הולך – אין לך לאן לחזור’. אמרתי לה שאני הולך כדי שיהיה לי לאן לחזור. נישקתי אותה ואת הילדים והלכתי. כשחזרתי אחרי 45 יום להפוגה קצרה, אשתי נרגעה. היה לה מאוד קשה לראות שכל הגברים בבניין נמצאים בבית ורק בעלה לא. אני מאוד חריג בנוף הבניין.
"יש הערכה בבניין למה שאני עושה, יש לי שכן חרדי שהלך לעשות על האש לחיילים, ושאר השכנים פחות מבינים את האירוע אבל מסתכלים בעין יפה על זה שאני על מדים. אני לא מרגיש שיש שוני ביחס של ההנהגה לגבי זה שחרדים צריכים להתגייס: בתור בחור חרדי שנמצא בצבא זה קשוח מאוד, כי נניח אחרי ארוחת שישי ללכת למועדון ולראות שצופים בטלוויזיה ומעשנים סיגריות זה לא פשוט ולא קל, אבל חשוב לי לשרת".
רס"ן (במיל’) שאול עבדיאל, רב צבאי בענף הלכה ברבנות הצבאית, התגייס בגיל 29 לצבא כשהוא עם אישה וארבעה ילדים. “אני חרדי לאומי, למדתי כאברך בישיבות, וגדלתי על זה שצריך להתגייס לצבא. כמובן שאם הייתי ממשיך ללמוד תורה מבוקר ועד ערב – לא הייתי מתגייס. חצי מהחברים שלי בישיבה לא התגייסו וחצי כן, ולא הייתי מתרגש אם לא הייתי מתגייס אבל התגייסתי בגלל שהיה מסלול חרדי בצה"ל. בהמשך נכנסתי לקבע כרב צבאי, השתחררתי מהצבא, שנתיים הייתי רב בישיבה ומה־7 באוקטובר אני במילואים. בדמיונות הכי שחורים שלי לא דמיינתי שיקרה אירוע כזה".
עבדיאל, מהיישוב הר ברכה שבשומרון, אב לשבעה ילדים (והשמיני בדרך), מציין כי המשפחה כולה הבינה את גודל השעה: “המשפחה הבינה שאנחנו במלחמה ובשבועות שלא הייתי בבית הם הבינו את הצורך ושאנחנו במצב חירום ומסוכן, אבל זה מורכב כמשפחה שפתאום החיים משתנים. זה היה זעזוע לכל המשפחה".
לדברי עבדיאל, במהלך המלחמה הוא חווה על בשרו את השינוי שמתחולל ביחס החברה החרדית לצבא: “במסגרת תפקידי הגעתי לבני ברק, וגם לשכונת הר נוף בירושלים, וכשהגעתי עם המדים – אנשים פנו אליי, דאגו לי ובירכו אותי. אני מרגיש שהציבור החרדי עובר תהליך ושינוי. בבני ברק הלכתי וקניתי משהו, ולא הייתי צריך עזרה, רדף אחריי חרדי עם פאות והתעקש לעזור לי לסחוב את השקית. בהר נוף אנשים צעקו לי ‘יישר כוח’. אני מרגיש שהחברה החרדית עוברת משהו.
"להגיד שנראה את הפירוש ואת התרגום של הדבר בבקו"ם – לא. השינוי יגיע בטווח הארוך, תהליכים לא קורים מעכשיו לעכשיו, ונראה תוצאות אם נפסיק למהר אותן. עם ישראל הוא עם אחד, עם הנצח, והכוח שלנו הוא בהיותנו עם אחד. אם נהיה ביחד – ננצח, כי למחבלים אין הבדל בין ימין־שמאל־דתי־חרדי־חילוני. הם מבחינתם רוצים לפגוע בנו, ואם הם מבינים שכולנו אחד וכולנו אותו דבר עבורם – אז גם אנחנו צריכים להבין שכוחנו באחדותנו".
“תחושת שליחות"
רס"ר (במיל’) יוסף עיני, עורך דין לענייני משפחה וטוען רבני מפתח תקווה, הוא לוחם שגויס מה־7 באוקטובר ליס"ר המטכ"לי שעוסק באיתור נעדרים וזיהוי גופות. “במסגרת התפקיד אנחנו זמינים בטלפון 24/7, גם בשגרה וגם בחירום, וה־7 באוקטובר תפס אותי בבית כנסת, ואני חושב שאף אחד לא הבין בהתחלה את גודל האירוע. ב־8:30 בבוקר הוקפצנו למחנה שורה ובמוצאי שבת, כשהתחילו להגיע משאיות עם גופות, זה היה נוראי ובלתי נתפס. אלו דברים שילוו אותנו לנצח. היו הרבה משפחות שכולות שסגרנו להן מעגל בכך שאיתרנו להן את גופות יקיריהן כדי שיוכלו לקבור אותם".
עיני, שלמד בישיבה ביבנה, החליט לדבריו להתגייס לצבא כדי לסייע בזיהוי חללים. “הרגשתי שחשוב לעשות חסד עם החללים, זה מקצוע שפחות אנשים רוצים לגעת בו והוא חשוב מאוד, ולכן הבנתי שאני יכול לתרום דרך גיוסי לצבא. זה תחום קשה מאוד ברמה האישית והנפשית, אבל מישהו צריך לעשות אותו וזה מה שניצב למול עיניי".
איך מקבלים את זה שאתה חרדי במילואים?
“בצבא מאוד מעריכים אותנו. בקרב החברה החרדית לא אמרו לי ‘כל הכבוד’ אבל אני חושב שזה צריך להיות ברור לכולם שצריך לעשות צבא. באופן אישי הרגשתי שאני לוקח חלק בהיסטוריה. זו תחושת שליחות".
לסיום, יש מסר שחשוב לך להעביר?
“לנו, היהודים, יש בעיה, אנחנו יודעים למות ביחד אבל לא לחיות ביחד. אנחנו יודעים להירתם ולעזור אחד לשני בעת צרה, אבל ביום רגיל, כשאנחנו חוזרים לשגרה, אנחנו שוכחים שאנחנו אחים ומאותו עם. אנחנו צריכים לוותר על הפילוג ועל השסע, חבל שאנחנו צריכים אסונות כדי להבין שאנחנו מאותו צד. אני מקווה ומייחל שזה ישתנה".