יתן להסכים שאת אירועי ה־7 באוקטובר והחודשים שחלפו מאז, איש לא ישווה למלחמת ששת הימים. רק השעות הראשונות של כל מלחמה מעידות על מציאות אחרת לחלוטין. אך בכל זאת, ביום ירושלים הנוכחי ייפגשו הלוחמים של המלחמה ההיא והלוחמים של המלחמה הזאת סביב חוויות לחימה וציווי הזיכרון שיש בהם מן המשותף. לרגל יום ירושלים נפגשנו לשיחה עם רס״ן בדימוס יעקב (יקי) חץ, זוכה עיטור העוז ממלחמת ששת הימים, רנ״ג (במיל׳) יוסף חגואל שעוד משרת במילואים גם במלחמה הנוכחית, ומג״ד 28 הנוכחי, סא״ל (במיל׳) אורי סגל, שהוביל את הלחימה של הגדוד בחודשים האחרונים.
רנ"ג במיל' חגואל התגייס לצנחנים בשנת 1964. "הייתי בגדוד 28, השתחררתי מסדיר בשנת 66' והצטרפתי לגדוד בהקמה של החטיבה. היה לי המזל להשתתף במלחמת ששת הימים", הוא אומר. בשנה שבה חגואל השתחרר משירות סדיר הוחלט להקים חטיבת צנחנים נוספת במילואים. הייתה זו חטיבה 55, וחורף 1967־1966 נקבע לתקופת אימוני ההקמה. עם סגירת מצרי טיראן וכניסתה של ישראל לתקופה המכונה תקופת ההמתנה גויסו כוחות המילואים לקראת מלחמה אפשרית, בהם חגואל וחץ. "גויסנו בערך שבועיים לפני שפרצה המלחמה", אומר חגואל, "התמקמנו בהתחלה באזור התעשייה האווירית של היום, משם העבירו אותנו לזכריה, שם היינו בערך יומיים־שלושה והתחלנו את ההכנות למלחמה, ואז העבירו אותנו לקיבוץ גבעת ברנר, שם כבר התארגנו סופית וחילקו אותנו למטוסים".
חשוב לומר, בשלב זה המטרה כלל לא הייתה ירושלים, כפי שגם חגואל מעיד בעצמו. "הפקודה שלנו הייתה לצנוח מדרום לאל־עריש. התכוננו לצניחה, זו הייתה משאת נפשם של כל הצעירים. הרי הגדוד שלנו היה אז גדוד ותיק ולכל החבר'ה האלה כבר היה רקע אדום, לכן מאוד התלהבנו מהצניחה", הוא אומר. גם בספרו של מוטה גור, מח"ט צנחנים בשחרור ירושלים, הוא מתאר את הפקודה: "המקום: אל־עריש. השיטה: צניחה בלילה, תנועה ברגל ובמסוקים. לחימה בתוך העיר ועל מוצבים שבסביבתה".
חגואל: "אבל המלחמה בינתיים פרצה, הכוחות הסדירים בפיקודו של רפול יחד עם כוחות שריון טיהרו וכבשו את כל עזה בקלות, חיל האוויר פגע בטייסות ובשדות התעופה של הצבא המצרי, כך שהשמיים היו נקיים והוא דהר ועבר את אל־עריש. אנחנו נשארנו בגבעת ברנר בלי שום תעסוקה חוץ מלפרק את שקי החזה, שעם זה צונחים, לאכול את הממתקים שקיבלנו ולכתוב מכתבים הביתה".
ירושלים במקום סיני
אך תפקיד החטיבה עוד עתיד להשתנות במהרה. בשעות הצהריים של יום שני, 5 ביוני, מקבל מוטה גור הוראה לשלוח גדוד אחד לירושלים, וכעבור זמן קצר מתקבלת הפקודה שכל החטיבה נוסעת לירושלים, המשימה: כיבוש אזורים בנויים בירושלים. "בינתיים הירדנים השתלבו במלחמה", אומר חגואל. "הבנו שגדוד אחד עולה לירושלים, ואז הוסיפו עוד גדוד, ועוד גדוד והעסק התחיל להתפתח. התקבלה הפקודה לכבוש את ירושלים והמשימה הוטלה על החטיבה. החטיבה הייתה צריכה לבצע את זה יחד עם החטיבה הירושלמית וחטיבת הראל".
בשטח הבנוי של ירושלים המזרחית של שנת 67' היו שתי גבעות ששלטו על כל האחרות: גבעת מלון אמבסדור וגבעת רוקפלר. המשימה החדשה שהוגדרה לגדוד 28, גדודו של חגואל, הייתה להיות עתודה חטיבתית לשלב ההבקעה. מעבר דרך גדוד 71, התקדמות דרך רחוב צאלח א־דין והשתלטות על מוזיאון רוקפלר והצומת החולש על שער הורדוס (שער הפרחים - מ"ב), ומשם כוננות לפריצה אל העיר העתיקה דרך שער הורדוס. ואילו המשימה של גדוד 66, גדודו של חץ, הייתה כיבוש בית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת וגבעת אמבסדור. ומשם, כוננות לכיבוש העיר העתיקה והתחברות להר הצופים.
"התקדמנו עם כל הגדוד לכיוון הפרצה שגדוד 71 פרץ", משחזר חגואל, "אבל הירדנים גילו שאנחנו פורצים מהאזור הזה והתחילו להפגיז את כל המקום. כשהתקרבתי לגדרות נפצעתי ופינו אותי לאחור לנקודת איסוף פצועים, שם החובש שלמה אפשטיין התחיל לטפל בי. הייתה שם המון תכונה של אמבולנסים, משאיות, רכבים, אז הירדנים כנראה גילו איפה אנחנו והתחילו להפגיז את הנקודה הזאת. הם ממש דייקו בהפגזה על המתחם וכולם התחילו לחפש מחסה".
מה עשית?
חגואל: "נפגעתי ברגליים ולכן לא יכולתי להסתלק. החובש טיפל בי, ואני זוכר שהסתכלנו ימינה ושמאלה ולא היה אף אחד, נשארנו הוא ואני לבד בשטח. אמרתי לו: 'תסתלק, חבל שניפגע שנינו. אני כבר פגוע'. הוא השיב, 'אל תדאג, הכל יהיה בסדר'. בשקט, בשלווה. היה שם איזה קיר של מקלט והחובש משך אותי לכיוון המקלט, השכיב אותי עם הפנים לכיוון הקיר, נשכב מעליי וכיסה אותי. אחרי כמה שניות נפל פגז, בערך שני מטר מאיתנו. עפנו באוויר, הרגשתי שהגוף שלי נקרע. נחתי, והיה שקט דממה, ואז שמעתי 'תיקחו, תיקחו אותו', כי הייתי כולי מלא דם, אבל אחר כך התברר לי שרוב הדם היה שלו, הוא נפצע קשה מאוד".
אם נדמה לכם שמבין סיפורו של חגואל אתם שומעים את השיר המפורסם "בלדה לחובש" שכתב דן אלמגור בשנת 1956, אפי נצר ב־1968 ויהורם גאון שר, אינכם טועים. לימים השיר אף זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון ב־1969 וחגואל מספר כי בשיחה שערך עם דן אלמגור הוא אישר לו שהשיר מספר את הסיפור שלו ושל שלמה אפשטיין שהתפרסם ברבים, לאחר שחגואל תיאר את מהלך האירועים בפני כתב "מעריב", דב גולדשטיין. כך התפרסם סיפורו של טוראי שלמה אפשטיין, בן שמואל ולאה, שנולד בירושלים ונפל בה. על האומץ והרוח שהפגין במעשיו בקרב קיבל ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל, אולם לאחר תחקיר שנערך בשנת 2017, הומר הצל"ש לעיטור העוז. חגואל לעולם לא שכח את החובש, וברית הדמים שנחתמה בין השניים ביום ההוא קיבלה ביטוי נוסף כשלימים קרא חגואל לבנו על שמו של החובש, שלמה, ומשפחתו של שלמה אפשטיין אף הגיעה לברית ואביו של שלמה היה הסנדק.
יקי חץ, שלחם בגדוד 66 בקרבות על ירושלים הוא היום פנסיונר של רפאל. "פיתחתי את המעוז ברפאל", הוא מספר, "זה נשק מתביית חכם". "הוא מצטנע", מוסיף סגל, "הוא בעל פרס ביטחון ישראל וקיבל את עיטור העוז". ואכן סיפורו של חץ, שב־1967, היה חייל פשוט, מוכיח שגבורה אינה נמדדת לפי דרגה. במהלך הקרב על גבעת התחמושת נפגע מפקד המחלקה של חץ, יורם אלישיב, וחץ החליף אותו והוביל את המחלקה עד שהגיעה לבונקר הגדול. "היה קרב מאוד רציני בפריצה", הוא משחזר.
"פלוגה ד' פרצה, אני הייתי בפלוגה ג', המ"מ, יורם אלישיב, הוביל אותנו, אבל בירידה לתעלה ההיקפית הוא נפגע ואני החלפתי אותו". מספר חיילים נוספים נפגעו וחץ נשאר לבדו להילחם מול מספר ירדנים שהיו מבוצרים בבונקר הגדול, הוא ירה לתוכו וניהל קרב אינטנסיבי. פעולתו הונצחה בשירו המפורסם של יורם טהרלב "גבעת התחמושת". "אני זוכר שנורא פחדתי בהתחלה", משתף חץ בגילוי לב ומוסיף כי המפגש עם הלוחמים הצעירים מדי שנה, "מרגש, מרגש מאוד", ומוסיף, "אנחנו פוגשים גם את ההרוגים ביום הזה".
“יש על מי לסמוך”
"אני יושב בין שני ענקים", אומר אורי סגל, מג"ד 28. סגל, שעובד כעורך דין במשרד גורניצקי בתל אביב, נכנס לתפקיד המג"ד לפני שנה, שנה שהפכה דרמטית במיוחד כמובן.
"אני בגדוד כולה עשר שנים, חגואל בגדוד מאז שנת 66', ברצף", אומר סגל כשהוא מנסה להסביר עד כמה נוכחות גיבורי המלחמה ההיא משמעותית לדור הצעיר. חגואל שהתגייס גם הוא ב־7 באוקטובר ועשה כבר למעלה מ־130 ימי מילואים בחודשים הללו, עובד בנשקייה ותומך בלוחמים. "כמו שאמרתי, חגואל נמצא תמיד ראשון, כל הגדוד מכיר אותו", מסביר סגל.
למה זה חשוב?
סגל: "כי הלוחמים מרגישים שהם חלק ממשהו הרבה יותר גדול מהם, שהתחיל לפניהם וימשיך אחריהם. בדרך לפה דיברתי עם שני קצינים חדשים שהגיעו לגדוד, אמרתי להם שיגיעו ליום ירושלים, לפגוש את ותיקי הגדוד. זה מאוד משמעותי לחיילים צעירים שמצטרפים לגדוד ובעצם מצטרפים לחבורת אנשים מיוחדת שבמשך עשרות שנים ממשיכה לעשות מילואים".
ב־7 באוקטובר גדוד 28 הוקפץ מיד. "כולנו הגענו למחנה ביל"ו. החל משעות הצהריים כבר כל הגדוד הגיע לביל"ו ברכבים פרטיים", מתאר סגל. "התחלנו להתחייל וקיבלנו נשקים וציוד. יום למחרת נסענו להתאמן בבא"פ לכיש (בסיס אימונים פיקוד המרכז), הבנו שהולך להיות משהו גדול, אבל לא הבנו את חומרת האירוע. אם היינו מבינים בשעות האלה של ה־7 באוקטובר לא היינו מתאמנים, היינו נוסעים מיד לדרום. החטיבה הקפיצה רק את גדוד 71 שעלה על ג'יפים ונסע לכפר עזה".
מתי הבנתם את גודל האירוע?
סגל: "רק ביום שני בצהריים, כשאנחנו בבא"פ לכיש מתאמנים בתרגילי מחלקה בשטח, מתקשר אליי המח"ט ואומר לי 'תגיע עכשיו עם כל הגדוד לכפר עזה'. מהר־מהר העמסנו את כל הגדוד וטסנו לכפר עזה. ב־9 באוקטובר נכנסנו למשימה איומה ונוראה שלא חשבתי שאי פעם נעשה אותה - לסייע באיתור וחילוץ של גופות כשיש עוד מחבלים בתוך כפר עזה".
לדברי סגל, כבר עם כניסתם בשני בצהריים נתקלה הפלוגה הראשונה בשני מחבלים: "אנחנו בעצם החלפנו בתוך כפר עזה כוח מגדוד 202 ומגדוד רותם. בחלקים אחרים של הקיבוץ היה את גדוד 71 שכבר הגיע לפני כן, ויחידת דובדבן. בעצם התחלנו להשתלט מחדש על כפר עזה. היינו שם יומיים ועברנו בית־בית על מנת לטהר אותם ממחבלים. כאמור כבר ביום הראשון נתקלנו בשניים, ויום למחרת נתקלנו בעוד מחבל וכל הזמן אנחנו מלווים ביחידת סריקה של הצבא ופשוט מפנים גופות. כל חיילי הגדוד ראו שם דברים איומים ונוראיים שעין אנושית לא צריכה לראות".
עם סיום המשימה הכואבת בכפר עזה ולאחר אימונים נוספים, קפצה החטיבה לכוננות ברמת הגולן ולאחר כחודש הדרימה שוב לקראת לחימה בח'אן יונס, ובימים הראשונים של חודש דצמבר נכנס הגדוד להתקפה בח'אן יונס. "היינו שם שמונה שבועות כשהמשימה הייתה לאבטח את הציר הלוגיסטי", אומר סגל. "יצאנו להתקפות מצפון ומדרום לציר בכל יום, מלווים בטנקים, בחיל האוויר ובארטילריה. מצאנו לא מעט פירים שבהם הסתובבו המחבלים, תפסנו גם באחת ההתקפות חמישה מחבלים שהשתתפו בטבח ביישובי העוטף.
"יצאנו להתקפות מאזור אחד במשך שישה־שבעה שבועות ואחרי זה המשכנו לעומק בני סוהילה, שם היינו עוד כשבוע ועשינו בעיקר מארבי צלפים. במארבים האלה הרגנו כ־20 מחבלים שהתקרבו לכיוון הציר. התפוצצו עלינו הרבה מאוד מטענים ויש לנו לא מעט חיילים שנפצעו ולגדוד יש חלל אחד, רס"ם במיל' גדעון אילני ז"ל". רס"ם אילני נפל בקרב ברצועת עזה ב־10 בדצמבר והיה בן 35 בנופלו. הוא הותיר אחריו את אשתו אסתר ושבעת ילדיהם, כשהילדה השביעית נולדה לאחר מותו. סגל מספר כי המשפחה של אילני עתידה להגיע לטקס שתערוך החטיבה ביום ירושלים. "גדעון אילני הוא החלל הראשון של הגדוד מאז מלחמת יום הכיפורים", אומר סגל. "לאורך השנים נפטרו לוחמים אבל לא נפלו במהלך לחימה".
ניכר כי בלבם של אלה ובלבם של אלה, זיכרונות הקרבות נצרבו. המראות מכפר עזה, הלחימה בגבעת התחמושת, הקרבות בח'אן יונס והמחשבה על החזית הצפונית שעלולה לקרוא להם לשוב למילואים. "החיילים ואני מרגישים שאנחנו חלק משמעותי בסיפור", אומר סגל, "אם במשך עשר השנים שאני מגיע לקונסוליה הרגשתי בטקס שהוותיקים קצת, תסלחי לי על הביטוי, 'תופסים עלינו תחת', כי הם נלחמו, אז היום גם לנו אין במה להתבייש".
חגואל: "בכלל לא".
סגל: "אני חושב שהלוחמים של היום הפתיעו את עצמם, את המשפחות שלהם, את הצבא הגדול ואת חמאס בעמידה האיתנה שלהם".
חגואל: "הם הראו את הנכונות והאהבה שלהם. הם לא נופלים בכלל מלוחמים בשום מלחמה אחרת, הם אפילו יותר לפי דעתי".
חץ: "הם אלופים, הם פשוט אלופים. אני חושב שהם נהדרים".
חגואל: "סתם השמיצו אותם, הם חבר'ה נהדרים, יש על מי לסמוך".