״שקופים״ - זו מילת המפתח בקמפיין של ש״ס. אוכלוסייה שננטשה לגורלה, למצוקותיה, לעונייה. יו״ר המפלגה אריה דרעי מכוון אל כלל אנשי העשירונים התחתונים, אבל בתוך אותם עשירונים זנוחים הולך וגדל זה כמה עשורים חלקם של מי שאיבדו תקווה. אלה שחשים נבגדים, שנתנו את גבם לבניית הפלא המכונה ״מדינת היהודים״, והמדינה הפנתה להם את גבה. ואף שאנו מצויים כשבועיים לפני בחירות והם מהווים כוח אלקטורלי גדול, כזה שיכול לשבור שוויון ולקבוע מי יאחז בהגה הממשלה הבאה, הם חשים שנשכחו מאחור, ויש להם סיבות טובות. אלה הקשישים.


אין ביטחון סוציאלי


אנחנו לא אוהבים לחשוב עליה, אבל היא חלק בלתי נפרד מחיינו. רובנו מקווים מאוד שנגיע אליה, אבל רוצים לדחות את ההגעה ככל הניתן. הזקנה. בעבודת ההכנה לסדרת הכתבות שתעסוק בה - בזקנה - שוחחנו עם גורמים רבים: עובדים סוציאליים, חוקרים ובעיקר אנשים פשוטים שחיים את הזקנה יום־יום. כמעט אצל כולם שמענו את אותו משפט: "ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים זנחו את הזקנים לגורלם״.
 

אף שמדובר בדורות שקיימו את המדינה - הניעו את המשק ושילמו את המסים ואת דמי הביטוח הלאומי בשנות עבודתם, כיום רבים מהזקנים בארץ נזקקים למה שהפך כמעט לערך מגונה בישראל של העשורים האחרונים - ביטחון סוציאלי. בישראל של 2015, כל קשיש חמישי הוא עני.


אך ישראל של עוד כמה עשורים עלולה להיות במצב גרוע עוד יותר. כל הנתונים שבדקנו מעידים כי כשהדור של מעמד הביניים הנוכחי יזדקן, יהיו בו יותר קשישים ללא אמצעים מספקים לטיפול רפואי, לסיעוד ואף למחיה בסיסית. בגלל שחיקת הפנסיות, בגלל חוסר היכולת שלהם ושל ילדיהם היום לחסוך ליום סגריר, בגלל יוקר המחיה המאמיר מול קצבאות הקיום המגוחכות של הביטוח הלאומי, שאינן עולות.
 

לקראת בחירות 2015 שמעבר לפינה, ביקשנו לבדוק מי המפלגה שלא "תשליכנו לעת זקנה". מי מהמפלגות המבקשות את האמון שלנו בקלפי אינה מתחייבת להשקיע רק ב"דור העתיד", במערכת החינוך המדשדשת שנועדה להכשיר אזרח יצרני ובמערכת הבריאות הקורסת שנועדה לתחזק אותו. מי המפלגה שמחויבת גם ל"דור הנשכח", לסבינו ולהורינו שמעבר לגיל הפרישה, ולנו - כשנגיע לשם. את הממצאים, כאמור, נביא על פני סדרת הכתבות - אבל תחילה, כמה נתונים חשובים.


10% בני 65 ומעלה

יותר מ־10% מתושבי המדינה הם בני 65 ומעלה, ועד שנת 2039, בעוד כדור אחד, יעמוד שיעורם באוכלוסייה על 15%. בבחירות הקרובות חלקם של האזרחים הוותיקים בקרב בעלי זכות ההצבעה עומד על 15%, ולאורך המערכות הקודמות היה שיעור ההצבעה שלהם גבוה יחסית לקבוצות אחרות. ובכל זאת, נראה שעד למערכת הבחירות הנוכחית נשכח הציבור הענק והחשוב הזה. אומנם, בבחירות 2006 נכנסה מפלגת הגמלאים לכנסת עם שבעה מנדטים והקימה את המשרד לאזרחים ותיקים.


אך המנדט שניתן לו היה קשור בעיקר בפנאי ובפעילות התנדבותית. פעילות המשרד הצנוע שודרגה אומנם מאוד בתקופת השר המנוח אורי אורבך, אבל הדבר לא בא לידי ביטוי בסמכויות של ממש אלא בהפניות יעילות למשרדים אחרים.


צילום: אלוני מור

 

החלק הפחות נעים של הזקנה, הטיפול בזכויותיהם של קשישים סיעודיים, מרותקים לבתיהם, של קשישים עניים, של חולים, של עריריים ושל נזקקים - היה ונותר בעיקר באחריות משרדי ראש הממשלה, האוצר, הרווחה והבריאות.
 

ומה קורה שם? לא הרבה. או לכל הפחות, לא מספיק. זה שנים רבות ארגונים חברתיים מתריעים כי הממשלה אינה פועלת באופן מספק באף אחד מהמישורים החשובים - בריאות ציבורית, פנסיה, רווחה וביטחון סוציאלי, כדי להיערך לגידול באוכלוסיית הגיל השלישי בישראל. על פי הדוחות השונים מדובר ב׳׳פצצה חברתית מתקתקת״.
 

על פי נתוני הביטוח הלאומי, לא פחות מ־200 אלף אזרחים ותיקים במדינת ישראל חיים בעוני. המדובר ביותר מ־22% מאוכלוסיית הקשישים - ההורים שלנו, הסבים שלנו.


גומרים את החסכונות


למרות המספרים הנוקבים, נראה שאת הסיפור של הקשישים בישראל אפשר להבין רק כשפוגשים אותם פנים אל פנים. בחרנו להביא את סיפורם, שאינו בהכרח מאפיין, של זוג קשישים מופלגים, לאה ומשה. רק שילוב של התנהלות כלכלית נבונה, מזל ומסירות משפחתית מקיימים אותם.
 

לאה, (89), מתקשה מאוד בתנועה ומרותקת לביתה בשבע השנים האחרונות. היא סובלת בין היתר ממחלת שלד גריאטרית. משה, (93), סיעודי בחמש השנים האחרונות, מרותק למיטתו ונעזר במטפל סיעודי למשך כמה שעות בכל בוקר, המסייע גם ברחיצתו פעמיים בשבוע. בניקיון הבית לאה מסתייעת בעוזרת שמגיעה פעמיים בשבוע. בכך מנצלים השניים את מלוא מכסת שעות הסיוע המגיעות להם, וגם זה לא בלי "בדיקת מסוגלת" מטעם הביטוח הלאומי.
 

בינתיים, זוג השורדים הזה מעדיף שלא להעסיק עובד סיעודי במשרה מלאה בבית, כדי לשמור כמה שיותר מחסכונם לטובת ירושת הילדים, שבעצמם אינם יכולים לסייע כלכלית בהעסקת עובד כזה. את השעות הקשות של הטיפול במשה, לאה מנסה להשלים בעצמה, כשהיא מדדה בעזרת הליכון בבית הצנוע שבו הם מתגוררים מאז שנות ה־50. העול ניכר בכל קמט בפניה.
 

לאה ומשה, המתגוררים בעיר במרכז הארץ, היו עצמאים כל חייהם, בעלי אטליז. הם חסכו במהלך כל חייהם שקל לשקל. כמו יותר משליש מהקשישים בישראל, גם להם לא היו תוכניות פנסיוניות מסודרות. היום הם חיים רק מקצבת הזקנה הפעוטה ומהריבית שהבנק מעניק להם על חסכונותיהם.
 

המטפל העיקרי בלאה ומשה הוא דודי, בן הזקונים שלהם המתגורר בסמוך אליהם. דודי בן 65, ובעצמו עדיין מסייע כלכלית ככל יכולתו לילדיו שלו. פרט לירושה הלא גדולה שממתינה לו, יצטרך להסתמך בעתיד רק על קצבת הזקנה הצנועה ועל הפנסיה הנשחקת והולכת שלו ושל רעייתו.
 

על מה שמחכה לדודי - ובעצם לכולנו - מעבר לפינה, על הירידה החדה ברמת החיים שלנו עם הפסקת היותנו אזרחים עובדים במידה שלא דאגנו לעצמנו בזמן, אפשר לשמוע מלאה, שגם בגילה המבוגר ולמרות גופה החולה נותרה צלולה מתמיד: ״אם לא היינו מתנהלים בתבונה כלכלית בעשרות השנים שעבדנו, היום פשוט לא היה לנו ממה לחיות - איך לקנות אוכל ואיך לשלם חשבונות, שלא לדבר על התרופות. קופת החולים לא מכסה אפילו את החיתולים לבעלי, שאנחנו קונים מהכסף שלנו. הדיאטה שלנו מוגבלת ומבוססת על חומרי גלם יקרים בסופר. עם קצבת הזקנה לא הייתי מצליחה לשלם עבורם. אז על משכורת לעובד סיעודי 24 שעות אין בכלל מה לדבר״, היא אומרת.
 

״לולא הסיוע של הבן שלנו, לא היינו יכולים להישאר בגילנו ובמצבנו בבית. אבל גם לא היינו יכולים לממן דיור מוגן. בעלי מזמן לא היה בחיים לולא הטיפול המסור של הבן, והיה נאלץ לסיים את חייו בבית חולים גריאטרי ממשלתי כשכולנו יודעים שרמת השירות במקומות כאלו היא בדרך כלל נמוכה מאוד. היו לנו הרבה חברים שלאף אחד מהם לא התמזל המזל הזה. כאלה שילדיהם היו רחוקים מהם, טרודים מדי בצרות הכלכליות שלהם, שלא היו להם לא חסכונות ולא פנסיה ראויה, שהיו ערירים. אף אחד מהם כבר לא בחיים. אם לא היה לי את הבן שלי לדאוג לי לתרופות, לרופאים ולטיפולים, לקניות ולסידורים בבנק, בקופת החולים ובביטוח הלאומי, לכל הביורוקרטיות. אם הוא לא היה לידי - כבר לא הייתי חיה היום״.
 

מהדברים של לאה מצטיירת תמונה ברורה: גם אם המדינה מתהדרת בעצם קיומו של ביטוח לאומי לכל אזרח, הרי שאין לה תשובות למה אמור קשיש חולה, מרותק או סיעודי לעשות אם אין ביכולתם של בני משפחתו לסייע לו. קשיש כזה נסמך על חסדי עמותות או מחלקות הרווחה המקומיות, שתמיד חסרות את
כוח האדם והאמצעים הראויים.


לאה ומשה מילאו במסים את קופת המדינה כבעלי עסק עצמאים קטנים, משנותיה הראשונות של ישראל ועד זמן רב לאחר גיל הפרישה לשכירים. חצי מאה של עבודה רצופה, אך לו היו נאלצים לחיות מקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי ששילמו לו כל חייהם, אפילו בתוספת הבטחת הכנסה, היו בהכרח נופלים לנטל כלכלי על ילדיהם, בשל העלויות הגבוהות של המחיה והטיפול הרפואי, גם אחרי ההנחות לקשישים והביטוחים הסיעודיים. ובמציאות הישראלית הנוכחית, כשילדיהם עדיין תומכים כלכלית בדור הנכדים והנינים של הזוג הקשיש, המשפחה לבטח הייתה מגיעה לשוקת שבורה.


כמו רבבות משפחות ישראליות חמות וערכיות אחרות, גם משפחתם נאלצת לחזות בדור ההורים, מייסדי המדינה, דועך לאטו אל זקנה ארוכה וקשה, הרחק מעיני החברה המתפקדת, שעד לא מכבר היו חלק ממנה.