על רקע הבחירות הממשמשות ובאות, וההבטחות שמפזרות המפלגות השונות בכל הנוגע לחינוך, פורסמה לפני זמן קצר כותרת במעריב: "מחקר: ילדי ישראל שונאים את בית הספר". 43.8% ממשתתפי המחקר דיווחו כי הוכו בידי תלמידים אחרים וכרבע דיווחו שחוו דחייה חברתית. החדשות הטובות: ישראל זוכה בדירוג גבוה בתחושת הביטחון של הילד בבית.

נשאלות השאלות: מה באמת כדאי למפלגות להבטיח ואף לקיים? והעובדה שבית הספר הפך לכה לא אהוב נזקפת לחובת שר החינוך או שאולי זה דינו של המוסד החינוכי הזה מאז ומעולם?

על השאלות האלו ועוד משיב ד"ר גיל גרטל בספרו החדש "בית או ספר" (הוצאת "הצוות הדידקטי בע"מ"). הוא סוקר את ההיסטוריה של החינוך הממלכתי, חושף את כשליו, מסביר את הסיבות לחוסר הצלחתו להתמודד עם אתגרי הזמן ומציע חלופות ופתרונות.

"אני לא חובב נוסטלגיה", מתוודה גרטל, מומחה בתורת ההוראה, שעוסק שנים רבות במחקר ובפיתוח הוראה ותכניות לימודים. "בית הספר היה שנוא גם בתקופה שאני למדתי, וגם אז קראו לו 'בית חרושת לציונים'. כפי שמוזכר בספרי, גם בשנת 1635 טען יוחנן קומניוס, הוגה דעות בתחום החינוך, בדיוק את אותן טענות. מכאן שבית הספר לא נהפך לכזה, הוא תמיד היה כזה. אם לוקחים 35 ילדים שהמכנה המשותף היחיד להם הוא תאריך הלידה, ורוצים שכולם ישבו בשקט 12 שנים, ילמדו את אותם הדברים ויגיעו לאותם ההישגים, בטח שלא יהיה שם כיף גדול".

הכסף הגדול, לדבריו, מסתתר במה שאנחנו אוהבים לכנות "חינוך חינם". תקציב משרד החינוך הוא 42 מיליארד שקלים. ההוצאה הלאומית לחינוך, כלומר סך ההוצאות של הממשלה, הרשויות ומשקי הבית, היא 83 מיליארד שקלים. "זה כסף ענק. חשוב להדגיש: חינוך פרטי הוא בדרך כלל מקום שבו כסף פרטי מושקע בחינוך כתוספת לתקציב הממשלה".

בוא נדבר על ההפרטה בהקשר של בתי הספר בישראל.
"במקרה זה כסף ציבורי של הממשלה עובר לידיים פרטיות, כדי שהן תבצענה את מה שהממשלה הייתה אמורה לעשות. ברור שגופים פרטיים, כלומר עמותות וחברות, ירצו לזכות בנתח מה-83 מיליארד שקלים, אולם זה לא הוכח כיעיל ולראייה: מבקר המדינה מצא שמאז שהופרטו שירותי הבריאות בבתי הספר, התקציב גדל והשירות הורע. לפני ההפרטה היה תקן אחות אחת לכל 1,600 תלמידים ואילו כיום הנורמה היא אחות לכל 5,000 תלמידים.

"ברגע שכסף עובר עוד ידיים, ברור שכל גוף פרטי לוקח חלק מהכסף כתקורות או כרווח לעצמו. למשל, ההורים משלמים עבור תל"ן - תוכניות לימודים נוספות. זהו כסף שנועד לממן חלק משעות הלימודים באמצעות מורי קבלן. ההורים משלמים עבור שעה בערך פי שלושה יותר מהכסף שמגיע כמשכורת למורים. איפה שאר הכסף? מממן את העמותות וחברות כוח האדם שזכו במכרזים להעסיק את המורים. ודבר אחרון ועקרוני הוא שהחינוך נמצא באחריות המדינה, ואין לה הזכות למכור את האחריות לגורמים פרטיים".

לענות על שאלות ערכיות  

גרטל ער לעובדה שערב הבחירות המפלגות מתחייבות לקדם שוויון הזדמנויות בחינוך. בהנחה שפעמים רבות מדובר בהבטחות שווא, מה צריך לעשות? "המפלגות מייצגות השקפות עולם, ולא פעם משתמשות באותן סיסמאות, במשמעויות שונות, כי זה מה שהבוחרים רוצים לשמוע.

"'יש עתיד', למשל, מבקשת להחזיר את החינוך הטכנולוגי. ככל שאני מבין את עמדתם, הם טוענים שזה עוול לילד שאינו מוכשר ללימודים עיוניים, 'לבזבז' את שנות התיכון על לימודים שהוא אינו מוכשר להם, ולכן עדיף גם בשבילו שיעבור לבית ספר מקצועי.

"זה נשמע מאוד חברתי, אבל המיון למי שמוכשר ללימודים עיוניים ומי לא הוא בוודאות מיון על המצב הכלכלי-חברתי של ההורים. כלומר, לנוכח התמיכה הפחותה שהילד קיבל בבית הוריו, הוא מגיע לגיל תיכון עם פערים כאלה שאינם מאפשרים לו להצליח בלימודים. מכאן שהחינוך המקצועי המוצע אינו חברתי כלל, אלא המשך תהליך ההסללה של העניים לעוני".



באופן שאתה מתאר עשירים נותרים עשירים ועניים נותרים עניים. האם המאבק אבוד?

"זאת שאלה ערכית: אם אנחנו יכולים לחיות עם המצב הזה, אז אין בעיה והמצב לא אבוד. אבל אם אנחנו לא מקבלים את המצב, אז לדעתי הפתרון הוא בתמיכה בהורים. לא לתמוך בילדים באמצעות יום לימודים ארוך, או תעדוף בתקציבים לפריפריה, אלא לתמוך בהורים והם כבר יעניקו לילדיהם את המסד הטוב שיאפשר להם לקבל ממערכת החינוך".

ועדיין במצעי מפלגות רבות כמו הבית היהודי, כולנו, מרצ וחד"ש מופיע במפורש שניתן לצמצם פערים חברתיים על ידי הקצאת יתר תקציבי חינוך לאוכלוסייה החלשה.
"זה נשמע נפלא, אבל אין שום הוכחה שזה מצליח, משום שהשכבות החזקות מודעות יותר ונגישות יותר למשאבים ולכן יודעות להשיג לעצמן יותר תקציבים. ראי למשל השקעת הרשויות המקומיות העשירות בחינוך, שמקזזת את התקצוב הדיפרנציאלי של משרד החינוך".

שר החינוך היוצא, שי פירון, הצטיין ברפורמות כמו צמצום בחינות הבגרות וביטול חובת הפסיכומטרי. הן הגיעו בזו אחר זו, והוא חטף לא מעט ביקורת על כך. מה היית מציע לשר החינוך הנכנס לעשות כפעולה ראשונה?
"בראש ובראשונה, כאמור, חינוך ההורים. אגף להורים ולמשפחה במשרד החינוך חייב לעבוד בשיתוף היחידות השונות שתומכות במשפחה במשרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד הכלכלה. אחר כך יש לשים דגש על חינוך ממלכתי, במובן של אחריות המדינה על החינוך, ולכן חזרה מכל פעולות ההפרטה הנוראיות. המשק הפרטי לא הוכח כיעיל יותר, וודאי שאין לו אינטרס חברתי כפי שיכול להיות למדינה.

"בנוסף, צריך לבטל בבתי הספר הממלכתיים את מנגנוני הפיקוח והשליטה. את מה שעושים בבתי הספר צריך לבחון לפי השאלה: האם זה תומך בהוראה ובלמידה? למשל, חלוקה לכיתות גילאיות לא קשורה להוראה ולמידה, גם מבחנים ומדידות לא".

בין הבית לבית הספר

החיפוש אחר הדרך הטבעית להוראה וללמידה, אותו החל במחקרו בספרי ההיסטוריה, הביא את ד"ר גרטל להכיר במשפחה כגורם הדומיננטי בחינוך הילדים. כך החלו להיאסף התכנים לספרו החדש: ההבנה אודות חינוך ההורים מצד אחד, והשאיפה לחדור אל האמת שמאחורי היומרה של מערכת החינוך מצד שני, הניעו אותו לעמת בין שני הגורמים המרכזיים הפועלים בחינוך הילדים - הבית ובית הספר.

סיפור המיוחס לרמב"ם מספר על זוג צעיר שניגש אליו עם השאלה "מתי כדאי להתחיל לחנך ילד?". הרמב"ם חושב ועונה: "עשרים שנה לפני שהוא נולד". אולי פספסנו?
"זאת בדיוק הנקודה: הורה שלא חווה בילדותו תמיכה מספקת מהוריו, לא ידע לתת כזאת תמיכה לילדים שלו. העוני הכספי והתרבותי עובר בירושה. לכן התיקון הוא להדריך הורים לפי צורכיהם כיצד לתת לילדים את התמיכה הנדרשת. הדברים פשוטים מאוד, לא עולים כסף ולא מחייבים הרשמה לחוגי העשרה. מדובר על שיחה, ארוחה משפחית, קריאה משותפת, משחק משותף ושהות משותפת במעשים יומיומיים".

 האם באמת אפשר ללמד אנשים להיות הורים?
"אפשר לתמוך בהורים, למשל בחוגי הורים שיש בשפע. הורים מגיעים עם קשיים ובעיות שמצטברות אצלם בחיי המשפחה, ומנחי ההורים מסייעים להם להתבונן על הדברים מהצד, לאוורר את הרגשות, להכניס דברים לפרופורציות. אז הורים רבים מבינים לבד מתוך השיחות מה נכון להם לעשות. אפשר להציע להורים כלים כיצד לממש את ההורות שלהם. למשל כיצד להתחיל בשיחה עם הילדים, כיצד לקרוא סיפור ובדרך לשאול את הילד/ה שאלות עיבוד וכדומה".

מה דעתך על הצירוף "למידה משמעותית", שטבע פירון בתקופה האחרונה לכהונתו כשר חינוך? יש דבר כזה?
"זאת כמובן סיסמה. יש הוראה שמסייעת ללמידה ואז זה משמעותי, ויש הוראה שאינה מסייעת ללמידה ואז זה לא משמעותי. אם משהו נלמד אז הוא קיבל משמעות בהכרה של הילד, ואם הוא לא נלמד, אז בוודאי שאין לו משמעות.

"פירון התכוון, להבנתי, שתוכניות הלימודים והוראתן בכיתות יהיו יותר רלוונטיות לילדים מבחינת מה שמעניין, חשוב ומובן להם. אבל באותה עת הוא לא ביטל את מדיניות הסטנדרטים, לפיה הילדים והמורים נמדדים על פי הצלחתם להורות וללמוד את מה שמשרד החינוך קבע שצריך. זה כמובן סותר את הדרישה למשמעות". 

"אם חייבים לדעת משהו, אז אין למורים ולתלמידים את החופש להורות וללמוד את מה שמשמעותי עבורם. במילים אחרות, הוראה שיוצרת למידה שהיא בהכרח משמעותית היא דבר אישי, לכל מורה ולכל ילד וילדה. אין מעמד אישי במשרד החינוך, כי כל המורים וכל הילדים חייבים ללמד וללמוד את אותם דברים בכל הארץ, לא משנה מה".