"פתאום הרגשתי שאני לא שם. אני עומד עם הפנים מול הכיתה וחוטף מכות מימין ומשמאל, ובעיקר בטוסיק. הוא נותן לי סטירה בטוסיק וצועק 'חיה' וכל הכיתה חוזרת אחריו. 'בהמה', סטירה בטוסיק וכל הכיתה. השיעור המשיך, אני עומד עם הפנים לארון בתוך גומחה, מסתכל על פוליגל מאובק. הרבה מוסר שיעור והולך הלוך וחזור, וכל פעם שעובר לידי אני חוטף סטירה בטוסיק. באיזשהו שלב עבר לי בראש 'למה הוא נוגע לי דווקא שם'״.
זהו קטע מיומנו של ק', בוגר תלמוד תורה בשכונה בירושלים שבה התפוצצה בימים האחרונים פרשה של חשד לפדופיליה, אחרי שהורים התלוננו על פגיעות מיניות בילדיהם. חקירת המשטרה, שרבים מההורים סירבו לשתף עמה פעולה, אומנם לא העלתה דבר, אבל החוויה המזעזעת הזו כנראה לא הייתה מנת חלקו של ק' בלבד.
ההורים חוששים לשלום ילדיהם, בין היתר משום שבשלב מסוים עלה חשד כי התוקפים מינית הם מורים במוסד החינוכי. לפני מספר ימים הוחלט להשעות את אחד המורים בשל חשד כי היה מעורב במעשים, אולם לאחר בירור הוא הוחזר לעבודתו.
ילדים ונערים במגזר החרדי נפגעים בעבירות מין. האם יותר מבכל מגזר אחר? לא בטוח, אבל המאפיינים מיוחדים למגזר: היעדר החינוך המיני, ובעיקר חוסר הרצון או היכולת להתלונן וקשר השתיקה סביב המעשים.
״הייתי ילד ללא מודעות מינית”, מספר נ' שלמד באותו תלמוד תורה. ״בכיתה ב' או ג' היה לנו רבה שהיה אוהב להושיב עליו ילדים. בדיעבד, אתה מבין. בכיתה ה' היה רבה שהיה מפלה לטובה ילדים יפים. הילדים החמודים היו זוכים ליחס ממנו”.
נ' מוסיף כי ״על אחד הרבנים נודע לי שנים אחר כך שהוא היה נוגע בילד מהכיתה. נודע לי גם שאנשים ידעו מזה ולא עשו כלום. הרבה הזה היה גם מתעלל פיזית בילדים. היה גם מפקח ששואב הנאה מלהרביץ לילדים מכות רצח. כילד הבנתי שהוא סדיסט, היום אני מבין שלאלימות הזו יש שורשים מיניים. הוא היה מעמיד שורה של ילדים ומפרק להם את הצורה, והוא נחשב פדגוג”.
השתקה והדחקה
״זיהיתי במחקר שלי טיפולוגיה שמאוד מאפיינת אלימות מינית נגד בנים בחברה החרדית”, אומרת ד”ר שרה זלצברג, חוקרת אלימות מינית בחברה החרדית. לדבריה, קטגוריה אחת של הפגיעות המיניות היא זו המתבצעת ״על ידי אוטוריטות דתיות חינוכיות, רבנים, מלמדים, אדמו”רים וגבאים, וכל דמות שהקטין החרדי מזהה בה אוטוריטה. אותם אנשים מנצלים את הסמכות שיש בידיהם ומבצעים את זממם”.
זלצברג מסבירה כי ״זו חברה שיש בה פיקוח חברתי מאוד הדוק ובמיוחד בתחום המיני. כמו כן, נושא המיניות בחברה זו מושתק ומודחק, במיוחד אלימות מינית כנגד בנים. זאת משום שהוא קשור בעבירה של משכב זכר, הנחשבת חמורה ביותר. בהיעדר שיח בנושא, צעירים שנפגעים מינית לרוב אינם מודעים לכך. וגם אם כן, בחלק גדול מהמקרים הם לא יעזו לדבר. בחברה הכללית, יותר ילדים ידווחו על כך להוריהם”.
החוקרת מוסיפה כי יש סוג אחר של תוקפים מינית, ״החבר הבוגר״ - צעירים שבישיבות החרדיות הופכים לחברים בוגרים של קטינים ובצורה הדרגתית הקשר הזה מקבל גם אופי מיני. זלצברג מסבירה כי ״במגזר החרדי יש הוויה הומו-ארוטית. מתקיימים יחסים כאלה, לעתים בהסכמה ולעתים לא, אלא שגם כאשר הם בהסכמה, יש לפעמים אקט פוגעני כתוצאה מרגשות אשם בגין תודעת חטא. מישהו אמר לי 'אני לא רציתי, היצר הרע רצה'״.
ההוויה ההומוסקסואלית, זלצברג אומרת, נוצרת מכך ש״יש הפרדה מוחלטת בין בנים ובנות במרבית תחומי החיים. נוצרות חברה חד־מינית והוויה הומוסקסואלית שבאה לידי ביטוי בקשרים מיניים. זו הוויה שבלתי ניתנת לביטול במגזר החרדי״.
נוצרות חברה חד־מינית והוויה הומוסקסואלית שבאה לידי ביטוי בקשרים מיניים. ד"ר זלצברג. צילום פרטי
זלצברג מסבירה כי הקשרים הללו, במקרים רבים, הופכים לפגיעות מי־ ניות, בשל היותם של המעורבים קטינים, ובשל העובדה ש״ברגע שלגבר אין נשים בתחומו והוא מממש את דחפיו על מי שבסביבתו - החוויה הזו היא יותר פוגענית״.
סוג שלישי של תקיפות מבוצע בידי אנשים שאינם חרדים. לפי זלצברג, מדובר במקרים רבים של גורמים מחוץ למגזר ״המזהים בציבור החרדי פוטנציאל לניצול מיני. יש ריבוי דמוגרפי ולא תמיד הילדים נמצאים בפיקוח או בהשגחה של מבוגר. לאמא חילונית קל יותר להשגיח, כי מדובר בשניים-שלושה ילדים ולא 12. התוקפים הזרים יודעים שילד חרדי יכול ללכת ברחוב ללא השגחה. הם מתחזים לחרדים ונכנסים למקוואות. יש בריכות שחייה ושירותים ציבוריים, אבל במקוואות זה הרבה יותר נוח. ילדים מגיעים לשם בלי השגחה״.
זלצברג מדגישה כי ״החסך בחינוך מיני גורם להשתקה ולתת־דיווח, אבל אני מזהה מגמת שינוי. יש היום יותר מודעות לנושא ועלייה ברמת השיח עליו, אבל עדיין המגמה השלטת היא של השתקה וטיוח. החברה הזו לא רוצה לנופף בעבריינים שלה, מעוניינת לש־ מור על שמה הטוב. כן, גם במחיר של הנצחת התנהגות פוגענית״.
לא פונים למשטרה
חוקר החברה החרדית, פרופ' מנחם פרידמן, לא תולה את האשם בהיעדר חינוך מיני. ״לא הוכח לגמרי שחינוך מיני עוזר בבלימת דחפים של אנשים סוטים״, אומר פרידמן. ״אנחנו יודעים שיש את זה בחברה החרדית כמו בחברה הלא חרדית. ההבדל הגדול הוא הזמינות של הילדים. אנחנו יודעים שזה מתרחש במקרים רבים במוסדות כמו ישיבות. תמיד מתבצע שם ניצול אלא אם כן יש פיקוח הדוק ואפס סובלנות".
"גם בכנסייה הילדים זמינים. נערי המקהלה נמצאים הרבה מאוד שם. הכומר הוא דמות סמכותית מאוד והרבה פע־ מים מנצל את הדברים האלה כדי לפגוע בילדים. אותו דבר בישיבות״.
פרידמן מוסיף כי ״זה שאדם דתי לא עושה אותו יותר סוטה או פחות, כפי שפעם חשבו. הבעיה היא שהחברה החרדית סגורה משני הצדדים. גם לקורבן וגם לפוגע יש אינטרס להסתיר את המעשה. התוצאה היא שבמקום למצוא את האנשים ולתת להם טיפול, מסתירים״.
פרידמן אומר כי ההסתרה לא נובעת רק מהבושה האישית והמשפחתית אלא אף הקהילתית. ״למוסדות של כל חסידות או קהילה יש זהות ברורה, כל מעשה כזה שמתפרסם פוגע לא רק בילד, לא רק במשפחה שלו, אלא גם בקהילה שאליה הוא שייך״, הוא מסביר.
פרופ' פרידמן. "זה שאדם דתי לא עושה אותו יותר סוטה או פחות". צילום: אלבום פרטי.
״לדעתי אין הבדל בין המגזר החרדי לכללי״, אומר מני מנדלוביץ' מארגון ״השומרים״ הפועל בבני ברק ומהווה כוח שמירת סדר פנים־חרדי. ״הריכוזים החרדיים מושכים אליהם גם גנבים וגם פדופילים. גם חרדי וגם חילוני יכולים להיכנס למקווה, להיטמע בין האנשים ולעשות מה שהם עושים. גם הילדים יותר נגישים. ילד בתל אביב נחשף לדברים האלה בגיל יותר מוקדם וההורים מזהירים אותו״.
פעילות ״השומרים״ כוללת מעקבים אחר חשודים בפדופיליה ושכנוע של הורי ילדים נפגעים להתלונן במשטרה. בדרך כלל התהליך מתואם עם חוקרי נוער המכירים את המגזר.
״היו מקרים פשוטים, למשל אדם שרק חיבק ילדה או ילד. הרבנים פסקו שלא נלך למשטרה והם ידאגו לטיפול בו. אנחנו עוקבים אחרי אנשים כאלה ולא שמענו תלונות עליהם״, אומר מנדלוביץ'. ״היה מקרה של הורים של פוגע מינית שנתנו ערבות, הרבה כסף, לרב מסוים, כדי שלא נגיש תלונה. באמת לא הגשנו תלונה, כי הוא הלך לטיפול״.
הרעיון שמנחה את ״השומרים״ הוא ש״גם למשטרה אין הרבה אמצעים. גם במהלך מעצר בית אנשים יכולים לפגוע, וגם אחרי מאסר. אנחנו לא מחפ־ שים את התלונה במשטרה כמו שאנחנו מעוניינים למנוע פגיעה בעוד ילד״.
״יש שינוי״, אומר מנדלוביץ'. ״פעם בכלל לא דיברו על זה, והיום ההורים יותר מודעים. פעם לא התלוננו במשטרה בכלל, והיום יותר מתלוננים. הרבנים, במקרים מסוימים, מאוד בעד להתלונן במשטרה״.
אלא שלא תמיד ההורים מוכנים להתלונן. ״אז אנחנו גם בודקים מצלמות אבטחה ברחובות, כדי לחפש ראיות ולהגיש תלונה בעצמנו״, אומר מנדלוביץ'. ״בסופו של דבר, בציבור החרדי אנשים מפחדים ויש רבנים שלא מרשים להתלונן, כי זה דין 'מוסר' וכי מפחדים להיפגע בשידוכים. אנחנו יושבים שעות ומשגעים את ההורים, אבל אם אדם לא מוכן להגיש תלונה, נחפש את הרב שלו כדי לשכנע אותו לאפשר זאת״.