יום הבחירות, בשבוע שעבר, לאחר שמילא את חובתו האזרחית בקלפי,חזר רפי איתן, 88, בעבר איש מוסד רב עלילות והשר לענייני גמלאים, לביתו בשכונת אפקה שבצפון תל אביב. כדרכו בקודש,לא בזבז זמן. "ירדתי למרתף וישר התחלתי ליצור פסל חדש, מופשט אפשר להגיד, שעודנו בהתהוות", הוא מספר.

ואכן, בנוסף לכל התארים שניתן לקשור לשמו, איתן כיום מתהדר בטייטל"אמן". מבחר מייצג מפסליו מוצג מסוף השבוע בתערוכה בגלריה עמליה ארבל בתל אביב (ותינעל ב־1.4), שבה הוא מציג לצד האמנית אריאלה וידזר ולצד העיתונאי והצייר עמנואל בר-קדמא. "הרגשתי בפתיחה כחתן בחופתו", הוא מעיר בשובבות. "הרגשתי, אבל לא התרגשתי. התרגלתי כבר לדברים האלה".

ואיך אתה רואה את התוצאות ההצבעה לכנסת ה־20? מסכים עם איך שהן ״פוסלו״?

"לא הופתעתי. בכל מקום שבו שאלו אותי מי ירכיב את הממשלה הבאה, אמרתי שלפי ההערכה שלי זה יהיה ביבי נת-ניהו. עם זאת, בהחלט הופתעתי מהמספר הרב של הקולות לליכוד וההגעה ל־30 מנדטים. דע לך שנתניהו, הן בעקבות הנאום שלו בקונגרס האמריקאי והן בעקבות הניצחון הבולט שלו בבחירות, יצר לעצמו מעמד חזק במערכת הבינלאומית. השאלה היא אם ידע לנצל את זה".

"באורגינל אני איש ליכוד", מעיד איתן, שבדבריו המרתקים לא ניכר גילו. "זאת, למרות שבשנים 2006־2009 כיהנתי בממשלה כיו"ר גיל, מפלגת הגמלאים. כיום, אני נשיא הכבוד של המפלגה הזאת. כשהוכרזו הבחירות הנוכחיות, דנו אם לרוץ בנפרד והגענו למסקנה שאין לנו מספיק זמן לגיוס כספים ואנשים לשם כך. ברגע מסוים חשבנו להצטרף ל׳כולנו' של כחלון. אבל לאחר שהוא לא הביע רצון רב לכך, ירדנו ממנו והחלטנו להיערך לקראת ריצה בבחירות הבאות".

"רבין עלי"

ניכר באיתן שהוא מצר על שאין ביטוי לניסיון הרב שצבר בנושא המדיני. "יש לי קו חשיבה שהוא ריאלי", הוא מצהיר. "הגעתי למסקנה שלמעשה במשא ומתן ישיר עם הפלסטינים אין כיום סיכוי להגיע להסכם שלום איתם. במקום זאת, ניתן להגיע לשורת הסכמים, שבעקבותיהם ניפרד מהם ביהודה ובשומרון. 

 


איתן ויצירות האומנות שלו בביתו. צילום: אסף קלינגר

כרגע, בגלל צורכי ביטחון, וגם צורכי התיישבות, ההיפרדות הזאת אמורה להיעשות לפי הקווים שלנו, כשמרבית יישובינו יישארו בידינו וכל היישובים הערביים יישארו במדינה שהם יקימו. אני משתדל להשפיע על חברי בליכוד ללכת בכיוון הזה".

אמרת לי בראיון לפני תשע שנים שבנושא האמור ישראל עשתה שגיאות לאורך כל הדרך.

"שגיאה מרכזית נעשתה באוגוסט 1988, כשחוסיין מלך ירדן הודיע על יציאתו מיהודה ושומרון. על הרגע התקשרתי לראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ובאתי אליו לירושלים. אמרתי לו שזאת ההזדמנות לקחת ביהודה ובשומרון פורמלית את השטח, לפי תוכנית אלון גלילי, מה שיכול היה להקנות לנו את בקעת הירדן ואת גב ההר. 'תכריז על מה שהוא שלנו ככזה, כשהשאר יהיה של ערביי פלסטינה', ייעצתי לראש הממשלה".

והוא שמע לעצתך?

״שמיר נתן לי מיד תשובה חיובית, אבל אמר שעליו לבדוק את זה אצל האמריקאים ובמערכת הקואליציונית שלו, כולל שר הביטחון יצחק רבין. 'רביז עלי!' הודעתי לו ולמחרת בבוקר ארבתי לו על מדרגות משרד הביטחון. סיפרתי לו את הסיפור והוא על המקום הכריז 'אני תומך' אבל מה? שמיר התחרט יותר מאוחר. 'למה לא הכל?', הוא שאל והציע שאם לא הכל, נדחה בינתיים. אמרתי לו שקורה שהבורא פותח סדק בשמיים. כראש הממשלה יש לך ההזדמנות להיכנס דרך הסדק. אם לא כן, זאת תהיה בכייה לדורות״.

והמסקנה?

״מי שרוצה הכל, לא יקבל דבר, בפרט שצריך להתחשב בלחץ מצד ארצות הברית ואירופה. ברור שככל שאנחנו לא יכולים לזרוק את הפלסטינים, אנחנו גם לא יכולים לחיות איתם ולכן, עלינו להיפרד. כמי שבא מהליכוד, מובן לי שלא כל יישובי יהודה ושומרון יישארו בתחומנו. אריאל, למשל, תישאר. אין ברירה אחרת. בוודאי גם בקעת הירדן. ואם לקדומים אולי ניתן למצוא איזשהו פתרון, לא כן לגבי יצהר או איתמר״.

וכמי שמכיר את הפלסטינים?

״הם לא יסכימו לשום דבר וחובה עלינו לפעול באופן חד־צדדי״.

כבר התנסינו בחד־צדדיות הזאת בהתנתקות.

״על כך אני אומר שעדיף היה לצאת מעזה, בכל מקרה, למרות מה שקרה לאחר מכן״.

אמרת לי בראיון בעבר: "לא הייתי זונח לחלוטין את הצעתו של ליברמן לחילופי שטחים״. האומנם?

״אין לי בעיה שכאשר יגיע הרגע ויעלה על הפרק נושא חילופי השטחים, השטח שנקרא 'המשולש הקטן', שנמסר לנו על ידי עבדאללה, מלך ירדן דאז, יועבר לפלסטינים. בהסכם איתם נאמר שכל צד רשאי לאחר תקופת ניסיון לעשות שינויים. לערבים היושבים שם אין מה להפסיד. הרי אומרים שמדינת פלסטין עתידה לפרוח״.

אם לחזור לבחירות, האם לא הייתה חסרה בהן מפלגה מסוימת?

״אין ספק שהייתה חסרה מפלגת הגמלאים, שהקימה את המשרד הממשלתי לאזרחים ותיקים, משרד שלא פורק בזכותו של נתניהו. השאלה היא מה ייעשה עם המשרד הזה בעקבות החוק הטיפשי, סליחה על הביטוי, של ממשלת 18 שרים, שהעביר יאיר לפיד, חוק שהיה על הפרק בהיותי בממשלה. הרי במערכת הקואליציונית הישראלית, המאפשרת ריבוי מפלגות, אין מנוס מלתת איזו נדוניה לכל אחת מחברות הקואליציה, מה שיכול להגיע ל־22 שרים. מבחינת ההוצאה הכספית, המשרד לאזרחים ותיקים בטל בשישים. עלותו לא הרבה יותר גדולה מאשר אם יפעל כאגף במשרד ממשלתי אחר. השר אורי אורבך ז״ל עשה בו דברים יפים, אבל לא היה לו מספיק כוח פוליטי על מנת לתבוע תקציבים״.

אגב, איך התגלגלת למפלגת הגמלאים?

״לגמרי במקרה. כשאריק שרון הקים בשלהי 2005 את קדימה, פנה אליי יעקב בן־יזרי, שעסק בנושא הגמלאים וביקש ממני שאשפיע על שרון שיכניס שני גמלאים לרשימה שלו, לקראת הבחירות לכנסת ה־17. שרון נתן תשובה חיובית, אבל כשקרה לו מה שקרה, פניתי ליורש שלו, אהוד אולמרט. זה השאיר את ההחלטה לראובן אדלר, שהחליט על מקום בסביבות ה־50 לגמלאים. עדכנתי את נציגי הגמלאים בדבר ואמרתי להם: 'אתם חייבים לרוץ בעצמכם! 'אם תרוץ בראשנו, נרוץ', הם הגיבו. השאר ידוע״.

ציפית להצלחתכם בבחירות?

״הערכנו שמקסימום נקבל שני מנדטים, כשעוד לא היה אחוז חסימה גבוה. הייתה הפתעה גדולה כשקיבלנו שבעה. אז הבנתי שיש לי כוח ביד וצריך לנצל אותו לטובת הקשישים. כאן אפשר לגלות שאולמרט הציע לי שאכהן במשרד בכיר. זאת בעקבות היכרות רבת שנים בינינו, כולל בזמן ששימש כשר המסחר והתעשייה כשעמדתי בראש כימיקלים לישראל. אבל אמרתי לו שאני רוצה משרד קטן בשביל הקשישים״.

איך קרה שהמפלגה שלכם התפרקה במהירות?

״האנשים בה נכנסו למאבקים אישיים.

כל אחד רצה להיות יותר טוב מהשני. גיליתי את זה בשעות הראשונות, כשהגענו לכנסת. כשהתבצעה החלוקה לחדרים, הם התחילו לריב על חדר עם כיור או בלי כיור והתגלו מיד כאינדיבידואליסטים שכל אחד מהם דאג לעצמו״.

ד״ש מפידל קסטרו

בעבר צלצלת בפעמוני האזעקה לקראת מלחמה אפשרית עם איראן ואמרת: ״עלינו להיערך לשלב הבא ולהכשיר מקלטים בכל מדינת ישראל״.

״עוד ב־1982 התרעתי שאנחנו עומדים בפני 100 שנות טרור. מאז אנחנו נמצאים בטרור שאיראן חלק ממנו. מתי זה ייגמר? כשהמערכת הבינלאומית תבין שאין ברירה אלא לייצר כוח צבאי שיגרום לכך שבשום מקום לא תהיה מדינה המייצאת טרור״.

 


קריירה בטחונית שנסתיימה בגלל פרשת פולארד. צילום: לע"מ

 

ציפית שקובה, שהנהיג ידידך פידל קסטרו, תיפתח לאמריקאים?

״לא ציפיתי. זה קרה כתוצאה מרצון הדדי בחילופי שבויים. ואל תקרא לי 'ידידו של פידל', כי לנשיא כמוהו אין באמת חברים. מה שאני יכול לומר הוא זה: למרות היעדר היחסים הדיפלומטיים, קסטרו אהד זה מכבר את ישראל ובניגוד למה שחושבים, המדינה שלו לא הייתה סגורה בפני ישראלים, ובפרט לאחד כמוני שבא לשם עם חקלאות מודרנית״.

קובה נפתחה בפני ארצות הברית ואילו שעריה עדיין נעולים בפניך בעקבות חלקך בפרשת פולארד, כשעמדת בראש הלק״ם, הלשכה לקשרי מידע במשרד הביטחון.

״כבר סיכמתי עם עצמי שלעולם לא אחזור לבקר בארצות הברית. תאמין לי, אני מבקר בכל כך הרבה ארצות, שזה לא חסר לי״.

ממשלות ישראל עושות די לשחרורו של פולארד?

״לא היה ראש ממשלה בישראל שלא העלה את הנושא הזה עם נשיא ארה״ב בזמן כהונתו. מבין נשיאי ארצות הברית, באופן אישי רק אחד מהם הסכים להיפגש איתי. זה היה ג'ורג' בוש הבן, כשביקר בארץ. הוא לא התחייב בפני, אבל אמר שכשיגיע הרגע, ^ 'איט וויל בי פיין'. שלושה ימים לפני שפג המועד למתן חנינות מצדו, אולמרט צלצל אליו בנוכחותי והוא חזר על הדברים. ושום דבר לא קרה".

מייסר אותך שפולארד עדיין בכלא?

"אני מרגיש אחראי לכך, אבל לא אשם. מאוד הייתי רוצה שיצא לחופשי, דבר שאין לי השפעה עליו".

איתן עצמו נפגע מאותה פרשה אומללה, לאחר שהקריירה שלו בנושאי מודיעין נקטעה. הוא מונה על ידי חברו, שר המסחר והתעשייה דאז אריאל שרון, כיו"ר מועצת המנהלים של כימיקלים לישראל, הוליך את הקונצרן להישגים, התווכח, הודח והיחסים שלו עם שרון נותקו, עד שהם התפייסו בלוויית לילי שרון. אותה הדחה בנתה את הפרק הבא בחייו, כשעבר לעסקים חובקי זרועות עולם, שעליהם הוא חולש ממשרדו ברמת החייל.

איתן, אב לשלושה וסב לשבעה, שחזותו איננה מרמזת על מעלליו בעבר, ראה לא מעטים מעמיתיו מתפרסמים בשדה הפוליטי ולטענתו לא קינא בהם. "אף פעם לא רציתי תפקידים פוליטיים עד שהתחיל הסיפור של מפלגת הגמלאים", הוא אומר. לצד עסקיו כיום, הוא משמש בהתנדבות כיו"ר המועצה המייעצת הלאומית להשבת הרכוש הן מארצות ערב, והן ממזרח אירופה.

איתן הוא מכורח הנסיבות ביטחוניסט מילדות. לכך נקלע כבר בגיל 12 ברמת השרון, שאליה עבר עם משפחתו מקיבוץ עין חרוד. במאורעות נמנה רפי הנטמן, כפי שנקרא אז, עם הילדים הקשרים שהתרוצצו בין העמדות בפרדסים, גם בחשכת הליל ותחת מטר כדורים. תוך שנים אחדות הגיע לפלמ׳׳ח עם הכינוי המפוקפק "רפי המסריח", שדבק בו בעת לימודיו בבית הספר החקלאי בקיבוץ גבעת השלושה לאחר שנפל לבור ספיגה.

איתן נטל חלק באכזיב במבצע "ליל הגשרים" וכמעט התחרש כשנפצע ממוקש ליד יגור, תוך כדי שחרור מעפילים ממחנה עתלית. הידיעה על הקמת המדינה תפסה אותו במהלך צעידה לילית בגליל למלכיה. "אני זוכר את זה בבירור רב", הוא אומר. "בקשר הודיעו שמפקד הפלמ׳׳ח, יגאל אלון, מוסר שמדינת ישראל הוכרזה אחרי הצהריים בתל אביב על ידי דוד בן-גוריון. הגענו לקרב מלכיה אחוזי התרגשות ושם נפצעתי קשה, כשלא מעט רסיסים חדרו לגופי".

לאחר שהשתתף, כשרגלו מגובסת, גם בקרבות לשחרור רמלה ולוד בפיקודו של משה דיין, פציעתו הכתיבה את מסלול חייו. כשלא יכול היה להמשיך כלוחם, הועבר לתפקיד קצין המודיעין של חטיבת יפתח במי קום רחבעם זאבי, מי שהיה חברו לחדר בגבעת השלושה. אלא שבניגוד ללא מעטים מחבריו לנשק, איתן לא היה מסוגל להישאר בצה"ל המתהווה ולבנות בו קריירה. "כמי שלא הולך עם המוסכמות, היה לי קשה להסתגל למדים ולהיות כל הזמן במקום סגור", הוא מעיד על עצמו.

איתן השתחרר מצה"ל וניסה לעשות קצת לביתו. עם חברים החל לגדל סורגום בחווה בצפון הנגב עד שקיבל צו קריאה לשב"כ, שם הגיע עד מהרה לתפקיד סגן ראש אגף המבצעים. החווה מוכרת היום כחוות השקמים של משפחת שרון.

במהלך פסק זמן מהשירות למד כלכלה בלונדון. כשחזר השתלב במוסד ותוך זמן לא רב פיקד על החוליה שלכדה בבואנוס איירס את אדולף אייכ-מן. הוא האיש שאחז בראש הצורר, כשאנשי המוסד תפסו אותו בפקודתו של איסר הראל. "החשיבה לאורך כל המבצע הייתה שהנה אנחנו עם, ששועבד על ידי הנאצים, מראה להם ולעולם שמזימתם להשמיד אותנו לא צלחה", הוא אומר. "בעודי אוחז בו ככה, הזדמזמו לי מילות 'שיר הפרטיזנים': 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה... ומצעדנו ירעים אנחנו פה!"

זה היה מחדל מצד ממשלות ישראל שלא נלכדו פושעים נאצים אחרים?

"עד סוף שנות ה-50 מדינת ישראל הייתה עסוקה בהישרדות ולאחר מלחמת ששת הימים הופנתה פעילות כוחות הביטחון לכיוונים אחרים. עם כל הכאב על מה שקרה בשואה, הפכנו למדינה עם בעיות יותר דחופות מאשר לרוץ אחר האשמים בשואה".

לאחר שסייע לשרון בהרפתקת מפלגת שלומציון שהקים, נענה לקריאת ראש הממשלה מנחם בגין לשרת לצדו כיועץ למלחמה בטרור. איתן מביא גילוי מאז: "בספטמבר 1979 נכחתי מתוקף תפקידי כיועץ בישיבת הממשלה שבה הניח אריק שרון, יו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות, את התוכנית שלו להתנחלויות בכל רחבי יהודה ושומרון.

אז קם שר הביטחון, עזר ויצמן, ואמר שזאת שגיאה ויש לרכז את ההתיישבות שם בגושים. 'אריק,תחשוב פעמיים!' כתבתי לו על פתק. אבל אריק נשאר בשלו, בגין תמך בו וכיום, כל יהודה ושומרון ניקוחים־ניקוחים מבחינת ההתנחלויות".

לא מחית?

״מה כבר יכולתי לעשות? כיועץ, הייתי פקיד. לכל היותר יכולתי להשמיע את דעתי בחדרי חדרים. בשום פנים ואופן לא יכולתי לקום בישיבת הממשלה נגד בגין או אריק ואותה שגיאה היא עד היום בעוכרנו".

הנון־קונפורמיסט

לאיתן היה חלק ניכר בפעולות המקדימות למלחמת לבנון הראשונה. למותחים ביקורת עליה, הוא משיב שהיא הייתה פורצת בכל מקרה ועם כל ממשלה: "הגיע רגע מסוים שבו הפלסטינים שלטו בדרום לבנון ויצרו שם מיני מדינה. הם עשו דברים דומים למה שהחיזבאללה עושה כיום: צברו נשק רקטי וחפרו מנהרות בהרים, עם כוונה לתקוף את ישראל בזמן מתאים להם ולגרור אחריהם את כל מדינות ערב. למעשה, מלחמת לבנון הצילה אותנו מעוד מלחמה בהיקף של יום כיפור. לא היה הסכם אוסלו אלמלא מלחמת לבנון".

תסביר.

"רק כשערפאת ומרעיו נקלעו לבידוד, זה כפה עליהם לבוא לקראתנו בהסכם אוסלו, שאותו הם חיפשו אחר כך בכל דרך להפר".

וכעת, התערוכה החדשה. "התחלתי לפסל כבר ב-1964, בעת שהתגוררתי בפריז. הייתי עסוק בעבודה מטעם המוסד שהייתה כרוכה בהרבה מתח. הפיסול היה עבורי פורקן ונושא שאני משקיע בו כוח פיזי וגם כוח יצירתי. למעשה, עוד במושבת ילדותי, רמת השרון, הייתי מעצב כל מיני צורות ומבנים בחול. לימים, בפריז, חבר שלי בעבודה (ושותפו בלכידת הצורר אייכמן ארבע שנים קודם), צביקה מלחין, התחיל פתאום לצייר. אמרתי לו: 'אם אתה מצייר, אני אפסל'. קניתי ספרים בנושא בחנויות 'עשה זאת בעצמך' וגם חומרים לפיסול. רצה הגורל ובאותה תקופה צצו חומרים פלסטיים, מהם אפשר היה ליצור דגם וגם לצקת אותו כשהוא נשאר קשיח. בעבודת הפיסול אני לא דייקן, אלא אני כאילו 'זורק' את הפסלים שלי, שיחסית הם גסים. בפיסול הושפעתי בעיקר מג'קומטי וממאטיס".

אז מה, קריירה שלישית?

"תמיד ראיתי את זה כהובי. אני גם לא יוצר כדי למכור. כשמגלריה ניסו למכור שניים מהפסלים שלי, רק היו לי צרות מזה. ההנאה שלי מהעיסוק בפיסול לא פחתה במרוצת השנים ואני נעזר בניסיון. בגלל בעיות בראייה, שמפריעות לי מאוד, הפסקתי לעסוק בהלחמה ובמכבש. לכן אני מתרכז כיום בפסלים קטנים מחומרים רכים, דמויי חימר - בעצם כפי שהתחלתי בפריז - ואחר כך מוסר אותם ליציקה".

איתן מפסל בעיקר בסטודיו שבביתו השני, בפסטורליה של כפר ורדים, וגם בביתו בתל אביב. כשהוא עוסק בכך, איתן מנותק מעיסוקיו האחרים ובלי מוזיקה ברקע. "נוסף לזה שאני לא רואה טוב, אני גם חירש", הוא אומר וצוחק. "לכן, אני גם לא מקשיב למוזיקה".

כפסל, איתן עצמאי בשטח וחף מה-שתייכות לאסכולה כזאת או אחרת: "אני לא בברנז'ה של הפיסול וחברים שלי שעסקו באמנות, כמו אורי ליפשיץ ועמוס קינן, כבר אינם. כיום אני מבקר במוזיאונים ובגלריות, שם בהחלט מעניין אותי מאוד לגלות פסלים חדשים. משום מה אני נחשב עדיין בין האמנים כנטע זר או אולי כנטע בודד. אולי מפני שאף פעם לא החשבתי את עצמי כאמן מקצוען".

נשארת הפלמ"חניק מהעבר?

"לא, נשארתי אותו רפי, נון-קונפו-רמיסט בדם".

על מה אתה מתחרט?

"החיים לימדו אותי, שאם עשית, עשית. אין מה להתחרט. אם עושים טעות, לומדים לקח כדי לא לחזור עליה. בכל מקרה, חרטה לא עוזרת..."