לפעמים מספרים מדברים טוב יותר ממילים.

במאי 1945, כשהתברר שהיינץ פרוסניץ, אז בן 18, לא שרד, כתבו שתיים מחברותיו -האחרונות שנותרו בפראג אחרי שכל חבריו נשלחו לגטו טרזין ולמחנות ההשמדה - רשימה קצרה במקום הספד:
4,000 קילוגרם מצרכי מזון ישר לטרזיינשטט. 830 קילוגרם מצרכי מזון לבירקנאו ולגטו לוח' 600 קילוגרם ביגוד ומצרכי מזון לזקסנהאוזן ולהמבורג, בלי תמיכה ציבורית, בלי אמצעים, מיוזמתו שלו, בסיכון עצמי, תחת חרב דמוקלס של הגסטפו מאחורי מה שנראה כמו רשימת מכולת ענקית, מסתתר סיפור גבורה מדהים ויוצא דופן של נער יהודי אחד, יליד פראג. נער שהקים לבדו מפעל ענק, בסדר גודל תעשייתי כמעט, למשלוחי מזון וכסף ליהודים הכלואים בגטאות ובמחנות, מתחת לאפם של הנאצים.

״בימינו המספרים האלה לא אומרים הרבה, אבל כיכר לחם אחת שהגיעה למחנה בירקנאו ב־1944 הייתה שווה את משקלה בזהב - לא רק בערך התזונתי, או באפשרות לשרוד עוד קצת, אלא בתחושה שמישהו עוד זוכר אותך בכלל בעולם שבחוץ״, מספרת אמי, רות בונדי, ילידת פראג, גם היא מאלה שקיבלו חבילת מזון מפרוסניץ במחנה בירקנאו, על אף שכלל לא הכירה אותו. ״אחרי המלחמה חיפשתי אותו, להודות לו״, היא מספרת, ״התברר שהוא הומת באושוויץ ב־28 באוקטובר, 1944, ממש ביום האחרון לפעילות תאי הגז במחנה ההשמדה. איזו טרגדיה״.
נדחקו לשולי ההיסטוריה
 
פרוסניץ נותר אלמוני. שמו לא הונצח בשום אנדרטה או יער (להוציא מחקר שכתבה עליו אמי, ותיעוד שנשמר בארכיונים). מתי מעט יודעים עליו, אף על פי שהציל עשרות אנשים מרעב וממוות. מיעוטם עדיין כאן כדי לספר על כך.

 הגלויה עליה כתב  היינץ פרוסניץ את צוואתו. צילום: ארכיון בית טרזין

כעת מועלה סיפורו, יחד עם סיפורם של כמה עשרות יהודים אמיצים במיוחד, שעשו מעשי טירוף של הסתכנות אישית להצלת אחיהם. ספר וכנס, בשם ״עלה איתי בגורלי״, (הוצ' יד ושם, בעריכת אברהם מילגרם), עוסקים ביהודים שהצילו יהודים תחת ובזמן הכיבוש הנאצי - מעין ״חסידי אומות עולם״ יהודים, אם תרצו.
לא במקרה, מסתבר, הגיע תורם של היהודים מצילי היהודים לקבל הכרה ממוסדת רק עכשיו, 70 שנה אחרי המלחמה (אם כי רבים מהם הוזכרו פה ושם במהלך השנים). ״ההנחה הבסיסית הייתה שמדובר במעשה מתבקש של סולידריות טבעית, לפי הערך של 'כל ישראל ערבים זה לזה'״, מספרת ד״ר יעל נידם-אורבייטו, מנהלת מכון המחקר הבינלאומי של ״יד ושם״. ״לא נתנו ציון לשבח ליהודים שהצילו יהודים, כי ראו בזה משהו מובן מאליו, בבחינת 'הכל נשאר במשפחה'״.
ההנחה הייתה שהגויים שהצילו יהודים הסתכנו יותר - העונש על קשר עם יהודים היה הוצאה להורג, לא רק שלהם, אלא של כל משפחתם, ולפעמים היה מדובר ביהודים שהם כלל לא הכירו.

היו עוד סיבות לדחיקת מעשי ההצלה של יהודים לשולי ההיסטוריה - האופי החשאי והמחתרתי של הפעילות, היעדר תיעוד או רישומים לגביה, וגם העובדה שבסופו של דבר, בגלל ממדי ״הפתרון הסופי״, היקף מאמצי ההצלה האלה נותר שולי, יחסית, או, כניסוחה העגום של ההיסטוריונית פרופ' לני יחיל ז״ל, ״כי המאבקים לחיים היו ברובם לשווא״.

עם השנים והתפתחות המחקר, דברים השתנו, ״כפי שהבינו עם הזמן שלא רק גבורת המרי והלחימה בשואה ראויות להערכה ולכבוד, אלא גם גבורת היחיד - כך גם הנחת העבודה שסולידריות בין יהודים במצבי קיצון היא עניין טבעי כבר לא הייתה כל כך מובנת מאליה״, מסבירה ד״ר נידם-אורבייטו.

היום כבר ידוע - עזרה הדדית במצבי קיצון, גם בין יהודים, גם בין אחים, היא לא עניין מובן מאליו. במצבי לחץ ואיום קיומי, לא כל ישראל ערבים זה לזה, אלא איש איש לגורלו ויכולת הישרדותו. ולפעמים גם ״אדם לאדם זאב״ - החזק מותיר את החלש מאחור, לעתים אף רומס אותו בדרך. נשמע לא טוב? אולי. אבל מי מאיתנו, שלא היה שם, יוכל לשפוט?

50 קילו לדרך

את המניע למפעל האדיר של הנער היינץ, מלבד אופיו מיוחד, צריך אולי לחפש בתנועת הנוער - במקרה זה ״מכבי הצעיר״, שאליה הצטרף מעט לפני פרוץ המלחמה. מרגע שהחל הכיבוש הנאצי (בצ'כיה הוא החל במרץ 1939), עלתה חשיבותן של תנועות הנוער הציוניות בחיי בני הנוער היהודים לאין ערוך: מכבי הצעיר, תכלת-לבן, השומר הצעיר, בני עקיבא. ״האידאולוגיה לא הייתה חשובה כל כך, את מי עניינה האידאולוגיה בגיל 14?״, מספרת אמי, ״העיקר היה האפשרות להיות בצוותא, לחלוק את חלום החלוציות בארץ ישראל, לשמור על הכבוד העצמי מול העולם העוין שבחוץ״.
היינץ פרוסניץ, יליד 1926, ילד ג׳ינג׳י צנום, לא מרשים במראהו אך נבון ומהיר תפיסה, חבר לקבוצה של עשרה בני גילו בשם ״הבלגה״ (השם נגזר ממדיניות היישוב היהודי בזמן הפרעות). גם דודתי, דיטה בונדי, הייתה בקבוצה. המדריך של ״הבלגה״ היה פרדי הירש, בוגר מחניכיו בעשור, מדריך נערץ במיוחד, שגילם במראהו (״אפולו עם אף יהודי״) ובאידיאלים שלו -חוסן גופני, חישול פנימי וסולידריות הדדית - את היהודי החדש שעמד לצמוח בארץ ישראל.
בקיץ 1941 הכל השתנה. ההגירה נאסרה, ופעילות תנועות הנוער הציוניות נאסרה. בספטמבר כבר חויבו כל היהודים לשאת את הכוכב היהודי הצהוב, ובאוקטובר הודיע נציב הפרוטקטורט הגרמני בפראג, הגנרל ריכרד היידריך, לקבוצת עיתונאים, שבקרוב יפונו 5,000 יהודים מפראג. ימים ספורים לאחר מכן קיבלה ההנהגה היהודית בפראג במפתיע הודעה על משלוח של אלף איש, כנראה ללודז׳. ליוצאים ניתנו 24 שעות להתכונן.
״אנשים לא ידעו מה לכלול בתוך אותם 50 ק״ג מטען אישי שהיה מותר לקחת״, מספרת אמי, ״איך להשיג מעיל חם, או נעליים חמות, או קצת מצרכי מזון. לרוב המגורשים חסרו הדברים החיוניים ביותר״. הנהגת תנועות הנוער הקימה מיד שירות עזר ליוצאים לטרנספורטים - השגחה על הילדים כשההורים אורזים, סיוע בהשגת מצרכים ומזוודות, הובלת המטען למקום הריכוז (ברובע הולשוביצה). ״בדיעבד, כשגורלם הסופי של המגורשים היה כבר ידוע, עלתה השאלה אם היה נכון להקים שירותי עזר לטרנספורטים״, אומרת אמי, ״אבל אז, כשלא ידעו מה צפוי, העזרה הזו הייתה הדבר הכי מתבקש ואנושי לעשות״.


 הגלויה עליה כתב  היינץ פרוסניץ את צוואתו. צילום: ארכיון בית טרזין

הקופה המשותפת
חברי ״הבלגה״ שנותרו מאחור הקימו קופה משותפת כדי לעזור לחבריהם שהוגלו. ״כולנו עבדנו, בחקלאות ובבתי חרושת, ואת הכסף שקיבלנו מסרנו לקופה״, מספרת דיטה בונדי. חסכונות, דמי כיס, ״שנור מההורים״ - הכל נתרם. היינץ, שהיה בן 15, קיבל עליו את האחריות לניהול הקופה. כך, למעשה, החל מפעל חייו.
 
חמישה טרנספורטים ראשונים נשלחו מפראג לגטו לודז׳ שבפולין, ובתוכם גם כמה מחברי קבוצת ״הבלגה״ ומשפחותיהם. הם נשלחו לאחד הגטאות הדחוסים ביותר בפולין, המומים וחסרי ניסיון לעומת היהודים המקומיים, ששהו שם כבר כשנה ולמדו להסתדר (גם בשוק השחור ובשוחד). כולם כאחד סבלו מקור מקפיא ומרעב נורא. לימים קבעו היסטוריונים שבגטו לודז׳ היה הרעב קשה יותר מאשר ברוב הגטאות.
 
״מצבנו טוב, אנחנו בריאים״, כתבו בקצרה החברים בגטו לודז׳, אך רמזו על מחסור. היינץ החל לשלוח לחבריו בגטו המחאות מהקופה המשותפת - 20, 30 מארקים גרמניים בכל פעם (יותר מזה היה אסור לשלוח), ולאחר מכן חבילות עם מצרכי מזון. רוב הכסף והמצרכים אומנם לא תמיד הגיעו ליעדם - הם ״גולחו״ בדרך, אבל המעט שכן הגיע עשה לפעמים את ההבדל: חברו לתנועה קרל אבלס, למשל, שאיבד את הוריו וחלה בצהבת קשה, התאושש בזכות החבילות של היינץ ושרד את הסלקציה באושוויץ. גם שאר חברי מכבי הצעיר בגטו לודז׳ קיבלו חבילות (ולא רק הם, אלא כל מי שפנה אליו וביקש), שעל פי עדותם עזרו להם לשרוד את הסלקציות שבאו לאחר מכן.
 
65 אלף מארק ומאות קילוגרמים של מצרכי מזון הועברו על ידי היינץ לגטו לודז׳, עד שפסקו המשלוחים לשם. מתוך 5,002 יהודי פראג שגורשו ללודז׳, נותרו בחיים רק 276. ארבעה מהם ממקבלי החבילות מהיינץ, לא במעט בזכותו.

הרשת של היינץ
 
בינתיים, בסוף 1941, החליטו הגרמנים להקים גטו יהודי בצ׳כיה, בעיר המבצר טרזין (טרזיינשטט בפי הגרמנים), שאליו יישלחו יהודי בוהמיה ומורביה, וגם יהודים מאוסטריה, הולנד ודנמרק. פרדי הירש, המדריך הנערץ של ״הבלגה״, נשלח לשם ראשון, ולאחר מכן, במהלך 1942, נשלחו לשם כל שאר חבריו של היינץ לקבוצה עם משפחותיהם (ביניהם גם אמי ואחו-תה עם הוריהן).
 
רק מעטים, חברי הנהגת הקהילה היהודית, או משפחות ״מעורבות״ שבהן אחד מבני הזוג היה לא יהודי, נותרו עדיין בפראג. גם משפחת פרוסניץ נותרה בינתיים בחוץ - אביו של היינץ, פריץ, מנהל מחלקת הכספים של הקהילה היהודית בפראג, היה חיוני לגרמנים לעת עתה לצורך ניהול החשבונות של הרכוש היהודי שהוחרם. היינץ עצמו עבד בגן הירק בפרבר הלאובייטין, ואת מעט הכסף שהרוויח שם חסך למשלוחים לחבריו.
 
בקיץ 1943 נשלחו כל עובדי הקהילה הנותרים לטר-זין, והיינץ, שחשב שהנה הוא מצטרף סוף-סוף לחבריו בגטו, ניסה להכין לממשיכיו, יהיו אשר יהיו, רשימות מסודרות של כל מקבלי החבילות והכסף בגטאות ובמחנות. ״הוא כל הזמן ניסה לעשות סדר ברשימות, אבל זה היה בלתי אפשרי, כי אנשים כל הזמן נעלמו, ואי אפשר היה לדעת מי קיבל מה״, מספרת אמי. אלא שבאמצע ההכנות לטרנספורט הורו הגרמנים לפתע לפריץ פרוסניץ להישאר בפראג. היינץ נותר בחוץ, חופשי אך מאוכזב. ״הכל חסרונות, מלבד העובדה שאוכל להמשיך לשלוח כסף ללודז׳ וחבילות לכם״, כתב לחבריו.
 
״ברגע זה נודע לי שאפשר לשלוח אליכם חבילות רק תמורת בולים הנשלחים מצדכם״, כתב היינץ זמן קצר לאחר מכן, ״תתחלקו ביניכם - התחילו מיד!״. הכוונה הייתה לבולי היתר שקיבלו אסירי הגטו לקבלת חבילה אחת לכמה חודשים, בתנאי שהיה עוד מישהו בחוץ שאליו יכלו לשלוח את הבולים. אבל רק למעטים נותר עוד מישהו מחוץ לגטו, וכל קשר עם לא יהודים היה אסור בהחלט.

 
טרזינשטט. צילום: ארכיון בית טרזין

היינץ, מתורגל כבר ממשלוחי לודז׳, החל לארגן עוד ועוד חבילות תמורת הבולים - לחם, סוכר, משחת שיניים, נייר טואלט - מוצרים יקרי ערך להפליא בגטו (וגם בחוץ) הגיעו בחבילות, כבר לא רק לחברים, אלא לכל אנשי ההנהגה היהודית וחברי מכבי הצעיר, ובעצם לכל מי ששלח אליו בקשה או בולים.
 
בלי אמצעים כמעט, שלא לדבר על טלפונים, תחת עיני הנץ של הגסטפו הקים פרוסניץ בן ה-17 רשת שלמה של אספקה בעזרת ידידים לא יהודים או יהודים למחצה, אנשי סוד אריים וסיוע מחו״ל. את המימון מצא מהגורן ומהיקב, משארית קופת הקהילה היהודית, מתורמים שאיתר בשווייץ ומקרובים לא יהודים של אלה שנשלחו למחנות (וגם קצת מהוריו, שכעסו על כך מאוד). כדי לספק את הצרכים ההולכים וגדלים, שלח היינץ חלק מהחבילות דרך שני אנשי קשר שמצא בגרמניה - פאול ישראל רוט מברסלאו (היום בפולין) והנס באואר מדרזדן, כנראה יהודים למחצה, שהתנדבו לסייע.

מלאכיות תכולות עיניים
 
שתי חברות יהודיות למחצה שנותרו בחוץ עזרו להיינץ במפעל הענק שלקח על עצמו - אריקה וולף, שאמה הייתה גרמנייה ארית, ואדית ברזינה (נעמי), בת לאב ארי. שתיהן היו בלונדיניות ותכולות עיניים, ולא אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. זו הייתה עזרה
 
 עצומה, מסתבר. ״היה רק סניף דואר אחד בכל פראג שהיה מותר ליהודים להשתמש בו, ואסור היה לנסוע בחשמלית״, מספרת אמי, ״אדם אחד לא היה יכול לארוז הכל לבד ולסחוב את כל החבילות הכבדות האלה ברחוב, ועוד עם טלאי צהוב״. הבנות היו הולכות עם החבילות לדואר, לפעמים שלובות זרוע עם היינץ, מסתירות בזרועותיהן את הטלאי הצהוב שלו
 
באותם ימי קיצוב חמור, העונש על סחר בשוק השחור היה כליאה במחנה ריכוז או מוות בתלייה, והיינץ סיכן לא רק את עצמו אלא גם את הוריו. ״הוא סיכן את חייו במשך המון זמן״, אומרת דודתי, דיטה בונדי, ״תמיד תהיתי אם הגסטפו באמת לא ידע עליו - הרי היו מלשינים בכל מקום. ייתכן שהם ידעו שהיינץ נמצא בקשרים עם גרמניה ושווייץ, ורצו לשמר בחוץ את האשליה שהיהודים נשארים בחיים - אם שולחים להם חבילות, סימן שהם בסדר״.
 
אבל הם לא היו בסדר, כמובן. ״לגטו טרזין יש תדמית של 'גטו לדוגמה', אבל שוכחים שמתו בו 33 אלף אסירים מרעב וממחלות״, מזכירה אמי (כאילו שאני זקוקה לתזכורת. הרי סבתא שלי מתה שם מזיהום כתוצאה מדקירת מסרגה). הרעב היה תמידי ומציק, הקצבת המזון היומית כללה מרק מקליפות עדשים (״קראנו לזה 'הגועל האפור'״), שני תפוחי אדמה רקובים, ופעם בשבוע כף סוכר וכף מרגרינה. ״החבילות חיזקו את האנשים, פיזית וגם נפשית והעניקו קצת תקווה״, מספרת אמי.
 
בגלויות המצונזרות שנשלחו מטרזין להיינץ כאישור על קבלת החבילה (580 כאלה נמצאו בעיזבונו) אנשים בגטו מסרו דרישות שלום, ביקשו מידע על קרובים שנעלמו, ובעיקר ביקשו עוד מזון ברמזים כמו ״דרישת שלום לאדון אטקולק״ (שמה של מאפייה גדולה בפראג), או ל״מר סלדקי״ (מתוק בצ׳כית).
 
ד״ש מדוד MAVET
 
ב-6 בספטמבר 1943 החלו המשלוחים מגטו טר-זין למחנה בירקנאו. הגטו כבר נראה כגן עדן לעומת התנאים במחנה הריכוז - הרעב, הקור, השעות הארוכות של עמידה במפקד. עם זאת, אסירי טרזין לא הובלו היישר לסלקציה ולמשרפות, אלא קובצו במה שכונה ״מחנה המשפחות״ - פרויקט הטעיה זמני של הגרמנים, שנועד להראות לאנשי הצלב האדום שאסירי גטו טרזין עודם חיים ב״תנאים סבירים״.
 
לכל אסיר חולקה גלויה, ובה הותר לכתוב 30 מילים. רבות מהגלויות האלה הגיעו להיינץ, כתובות ברמזים, לעתים בעברית באותיות לועזיות. ״אני נפגש יום-יום עם סוניה, ובעיקר עם raev״, כתב הנס פרויד. ״אל תשכח אותי״, כתבו לו אחרים. יעקב צור, חבר לתנועה, ביקש שלא ישכח את ״אחותה של דיטה״, כלומר את אמי. ״גם אני קיבלתי ממנו לחם לבירקנאו״, מספרת אמי, ״הלחם כבר היה קשה ועבש, אבל טרפתי אותו, ממש. הרי שם לא היה לנו, היינו רק מספר. לקבל פתאום חבילה מבחוץ על שמך, זה היה אישור שאת אולי עדיין קיימת בעולם הזה״.
 
אחדים ניסו לרמוז לו בגלויות על המציאות באושוויץ, ״אנו דואגים מאוד chaim״, רמז לו מישהו, ואחר כתב לו שבמחנה נמצא גם ״הדוד mavet״. אבל היינץ לא הרים ידיים. הוא המשיך לשלוח, לפי הרישומים שלו, בין 25 ל-36 כיכרות לחם ועשר חבילות לאיש, לעשרות אנשים. בסיכומים שעשה לעצמו, כשחשב שעבודתו מסתיימת, שלח לבירקנאו עד אז 1,492 ק״ג לחם ו-293 חבילות מזון. ״תוספת כוח, זיק של תקווה, רגע של אושר, אמונה באדם בצל המשרפות״, כמאמרה של אמי.
 
בתחילת יולי 1944 חוסל מחנה המשפחות. כ-3,000 נשים וגברים נשלחו לעבודות פינוי הריסות בגרמניה. השאר הומתו בתאי הגז. מתוך כ-50 מקבלי החבילות של היינץ נותרו בחיים עשרה - אמי ודודתי ביניהם. ״היינץ בעזרתו והקרבתו הציל את חיי, הוא היה גיבור אמיתי!״, כתב ב-1949 הונזה גר-טנר, אחד מניצולי היינץ, כשהציע לקרוא בישראל רחוב או יער על שמו של היינץ פרוסניץ. ההצעה לא זכתה לתגובה.

 הגלויה שנשלחה לפרוסניץ מטרזיינשטאט. צילום: ארכיון בית טרזין

למות ביום שזה נגמר
 
בסתיו 1944 כבר נראה שסוף המלחמה קרוב מאוד, עת צבאות בעלות הברית התקרבו לגרמניה ממזרח וממערב. כשקיבלה משפחת פרוסניץ ב-27 באוקטובר 1944 קריאה לטרנספורט בקבוצה של 18 איש, אחרוני הקהילה היהודית, ההנחה הברורה הייתה שמדובר במשלוח לגטו טרזין.
 
משפחת פרוסניץ אכן הגיעה לטרזין, בלי שחבריהם ידעו על כך, רק כדי להישלח ביום שלמחרת בטרנספורט לאושוויץ. קבוצת ה-18 מפראג נשלחה כולה היישר לתאי הגז, בלי סלקציה. למחרת, למרבה האירוניה הטרגית, נסגר בית החרושת למוות.
 
אריקה ונעמי, שנותרו בפראג, המשיכו במפעלו של היינץ לפי הנחיותיו. הגלויות והתודות המשיכו להגיע על שמו. חבילות נשלחו להמבורג, לשם נשלחו חלק מהנשים לפינוי הריסות, ולשוורצהיידה, מחנה משנה של זקסנהאוזן, לכמה מהגברים שנשלחו לשם לעבודות פרך. החבילות, למרבה הצער, לא עזרו. כל מי שהיה שם מת מרעב, מעבודה קשה או בצעדת המוות.
 
לא להירקב בצ׳כיה
 
בעיזבונו של היינץ נמצאה מעטפה שעליה נכתב ״לפתוח אם אי פעם איעלם לתמיד״. במעטפה היו סמל מכבי הצעיר, גלויה עם תמונת ארץ ישראל שעליה דיוקנו של הרצל בליווי המשפט ״אם תרצו אין זו אגדה״, ופתק שנכתב על דף מעלון התנועה, ״אף אם אגיע לארץ ישראל מת, אני לא רוצה להירקב באדמה הצ׳כית״. זה לא קרה. בגיל 18 וחצי, אפרו דישן את אדמת פולין.
 
שתי חברותיו, אריקה וולף ונעמי ברזינה, עלו ארצה אחרי המלחמה. אריקה נפטרה בשנות ה-90 בבאר שבע. נעמי, כיום אדית רוזן, חיה בכפר סבא, ובעבר טיפלה בכלבים וחתולים חסרי בית. בני אדם, סיפרה, אכזבו אותה. רק מקבל חבילות אחד ויחיד הודה לה עם תום המלחמה. ״אנשים התפזרו לכל עבר, ניסו לבנות חיים חדשים, הקימו משפחות״, מספרת אמי, שראתה לנכון להנציח כבר לפני כעשור את מפעלו של היינץ פרוסניץ, לפחות בכתיבתה. לא נותר לי אלא לצטט אותה לסיום:
 
״האם יש לסיפורו של היינץ מוסר השכל? המסקנה הראשונה היא שבממלכת הרשע המוחלט, מנוצחת גם אהבת האדם. אבל אפשר להסיק גם מסקנה הפוכה: אסור להרים ידיים, גם לא לנוכח עדיפות קטלנית. לעולם לא יאמר אדם לעצמו 'מה אני, בורג קטן, חסר אונים, יכול לעשות?'. כן, היינץ פרוסניץ נוצח, רוב מקבלי החבילות שלו לא נותרו בחיים, אך כיכר הלחם, כמו בציוריו של מאגריט, מרחפת מעל שמי אושוויץ חסרי הרחמים כסמל להזדהות עם סבל הזולת".