הכי קדושה, הכי אהובה, הכי שנואה והכי בעייתית מכל עיר אחרת בעולם. ירושלים מטלטלת את הבאים בשעריה, ומכריחה אותם להציב אותה על הספקטרום שבין "חבית חומר נפץ" לבין "ציון חמדתי, לך נפשי מרחוק הומייה".

זו לא עיר מעורבת במובן המקובל של המילה; השכונות בה צבועות ומקוטלגות בקפידה: זו ערבית, זו חרדית, זו דתית־לאומית, זו חילונית. כשנעמי שמר כתבה "בלבה חומה", היא התכוונה לחומת העיר העתיקה, אבל ב־2007 נבנתה חומה נוספת בעיר - היא גדר ההפרדה - שמוציאה דה־פקטו עשר שכונות ערביות אל מחוצה לה. תושבי השכונות הם בעלי תעודת זהות כחולה, ש"הקו הכחול" שמשרטט את גבולות העיר עוטף אותם מצד אחד, וגדר ההפרדה מצד שני.

בעיר הבירה חיים כיום כ־840 אלף איש, פי שניים ממספר התושבים בתל אביב־יפו. 19 שנים הייתה ירושלים מחולקת, מ־1948 ועד מלחמת ששת הימים. שבועיים אחרי שחרור העיר שורטטו גבולותיה, ומזרח העיר סופח. תושביה הערבים, שהיו אזרחים ירדנים, קיבלו מעמד של "תושב". כלומר, זכאות לכל הזכויות האזרחיות הישראליות, מלבד לבחור ולהיבחר לכנסת. ואז, ב־1988, כשירדן הודיעה על "התנתקותה" משטחי יהודה ושומרון, מצאו עצמם תושבי ירושלים המזרחית ללא אזרחות כלל.

הקריטריונים שעמדו מול עיניהם של חברי הוועדה שקבעה את גבולות העיר היו: מקסימום שטח, מינימום תושבים ערבים, שליטה אסטרטגית באמצעות תפיסת רכסים והכשרת שדה תעופה בינלאומי. ארבעת הקריטריונים הללו יצרו קו גבול מזוגזג ולא טבעי, ששונה מקווי מתאר של ערים אחרות, שמתפתחות מהמרכז החוצה.

למרות הניסיונות לספח מקסימום שטח ובו מינימום אוכלוסייה, גדל מספר הערבים בעיר ועמד על 24%. מאז סיפוח מזרח העיר נעשים ניסיונות לעודד הגירה יהודית חיובית לבירה, והגירה ערבית שלילית, אולם מגמה זו לא צלחה. כיום מהווים הערבים כמעט 40% מתושבי העיר.

מאז איחוד ירושלים הפכה הבנייה שבה לכלי ניגוח פוליטי־לאומי. 16 שכונות חדשות הוקמו ליהודים, אך גם הערבים לא טמנו ידם בצלחת: ממסמכים שנתפסו באוריינט האוס עלה כי מדינות המפרץ הזרימו מיליוני דולרים למימון בנייה בירושלים, חוקית ושאיננה חוקית.

תוכנית החלוקה

את המציאות הזו, של חיים בין הקווים, הבאנו לפתחם של שניים: עמותת עיר עמים מהשמאל, ואריה קינג, חבר מועצת העיר ירושלים ויו"ר סיעת ירושלים מאוחדת, מהימין. "אנחנו משחקים 'צוללות' עם הערבים", מספר לנו אלדד, מדריך מטעם עיר עמים שלוקח אותנו לסיור בצפון העיר, "יצרנו בלגן בלתי פתיר, שלא ניתן לחלק אותו".

ואכן, המיקום שנבחר להקמת השכונות היהודיות אינו מקרי: הוא נועד לשמור על ירושלים מאוחדת ולהקשות על חלוקתה. השכונות היהודיות הוקמו בין הכפרים הערביים כדי למנוע רצף טריטוריאלי ערבי בירושלים. יתרה מכך, בחוק שהועבר על ידי הבית היהודי בכנסת האחרונה, הוגדר כי מחויב רוב של 80 מחברי הבית על מנת לקיים דיון בנוגע לגבולות העיר.

המטרה המוצהרת של בניית גדר ההפרדה בעוטף ירושלים הייתה ביטחונית: מניעת כניסת מחבלים לתוך גבולות העיר וממנה לאזור המרכז. הגדר, חומת בטון בגובה 6־8 מטרים, הנמתחת לאורך 168 ק"מ, מהר אדר בצפון ועד גוש עציון בדרום. בדרכה היא חוצצת, כאמור, בין עשר שכונות ערביות לבין שאר העיר.

אולם מעבר לתחושות הקשות שיוצרת החומה, ההשלכות של הגדר על חיי היומיום מרחיקות לכת. שכונות אלו הפכו ל"אקס טריטוריה", אזור דמדומים מבחינת אכיפת החוק והריבונות הישראלית. המשטרה כמעט אינה מגיעה לשם, ולכן העבריינות פורחת ומשפחות פשע משתלטות על שטחים ובונות באופן בלתי חוקי. תחנות סמים פתוחות ללא הפרעה באמצע השכונה, וכמו שאמר לנו אחד התושבים, "מוכרים כאן סמים בכביש כמו שמוכרים שוקולטה".

אחת השכונות הידועות שנמצאות מאחורי החומה היא מחנה הפליטים שועפאט (אין לבלבל בינו לבין השכונה המבוססת שועפאט). סיפור הקמתה מחזיר אותנו לשנת 1964, אז תוכנן ביקור של האפיפיור פאולוס השישי בירדן ובמזרח ירושלים, שהייתה כבושה על ידי הממלכה ההאשמית. שנה קודם לכן הגיע מלך ירדן לעיר העתיקה כדי לראות כיצד מתקדמות ההכנות לביקור ההיסטורי ונחרד: פליטים ערבים עניים מרודים שברחו במלחמת השחרור מילאו את הרחובות. לא זה היה המראה שהמלך רצה שייחרת במוחו של הכס הקדוש.

בשיתוף עם אונר"א הוחלט אז להקים, רחוק מעינו של האפיפיור, מחנה פליטים בצפון העיר. שלוש שנים מאוחר יותר, כששורטטו גבולות ירושלים לאחר שחרורה, נכלל מחנה הפליטים בתוך שטח הבירה. מדוע הוכלל מחנה הפליטים שועפאט בגבולות העיר? יש מגוון סברות. אולי לחץ הזמן גרם לטעות, אולי הסוקרים מטעם הממשלה עמדו בנקודה מסוימת שבה לא ניתן היה לראות את מחנה הפליטים. כך או כך, זוהי עובדה מוגמרת ולא פחות מכך, מדהימה. יש מחנה פליטים (והוא לא היחיד) בלב ירושלים, תושביו מחזיקים תעודת זהות כחולה, והם זכאים לכל השירותים העירוניים הקבועים בחוק. יתרה מכך, בשועפאט ישנו אחוז אזרחי ישראל הגבוה מכל השכונות הערביות בירושלים.

"אני מאמין שבנימין נתניהו קיבל החלטה מושכלת לעשות בירושלים את מה שאריאל שרון עשה בהתנתקות", אומר אריה קינג, וטוען כי הקמת הגדר באופן שאינו חופף את הקו הכחול משמעה נסיגה חד־צדדית. לטענתו, "ביבי מחלק את ירושלים דה־פקטו".

קינג, שנלחם בבנייה הבלתי חוקית בעיר, נתקל באוזניים ערלות כשמדובר באכיפה בשכונות אלו. הוא פנה לבית המשפט, שהוכיח את המשטרה על שאינה אוכפת את החוק. "אחרי עשר שנים שבהן החוק לא נאכף, המשטרה הודתה שהיא מפחדת", הוא מספר.

כידוע, אין ואקום בעולם. כשיצאה משטרת ישראל מהשכונות הללו, נכנסה המשטרה הפלסטינית. בסרטון שנשלח לקינג על ידי תושבי כפר עקב, מובלעת ליד אזור התעשייה עטרות, נראים שוטרים פלסטינים נכנסים לאחד מבתי השכונה כדי לגבות מסים.


תוואי הגדר בירושלים. עשר שכונות ערביות נותרו בחוץ. באדיבות: עיר עמים

רק החזק שורד

שירותים מוניציפליים טריוויאליים כמו פינוי אשפה, מתנ"ס, דואר, תיקון כבישים, תיקוני מים, חשמל או ביוב - ואפילו תחנות טיפת חלב - אינם נראים לעין בשכונות הללו. מכולות אשפה שרופות מעידות שהשירות הבסיסי של פינוי זבל אינו מגיע באופן סדיר מעבר לחומה. זה גן העדן של המאפיה, של סוחרי הנשק והסמים.

"היום נפטר ילד בן 10 מסמים", מספר בהאא נבאבתה, נציג ועד שכונת השלום, ראס שחאדה ומחנה הפליטים שועפאט. "בכלל, קשה לדמיין ילד שגדל כאן בלי סמים ובלי אלימות. מה הסיכוי שלו לא לצאת עבריין? אצלנו - רק החזק שורד. אין חוק, אין משטרה".

בשלושת החודשים האחרונים נרצחו ארבעה בעלי חנויות על ידי ארגוני הפשיעה המקומיים. "אין לילה שאנחנו לא מתעוררים מקול יריות של 16M", מספר נבאבתה, "משפחות מחסלות אחת את השנייה. זה יותר גרוע משכונת ג'ואריש ברמלה".

אז אם כל כך רע, למה אתם נשארים, הקשיתי. נבאבתה מסביר שמכיוון שאין עתודות בנייה לערבים בעיר, הם עוברים לכאן ובונים באופן לא חוקי. "דירה עולה 100־150 אלף שקל, ולאנשים העניים שחיים במחנה אין אפשרות כלכלית לעבור למקום אחר", הוא אומר.

הניסיון לוותר על התושבים בשכונות הללו פעל כמו בומרנג. מי שיכול כלכלית לעזוב, נכנס לתוך העיר וקונה או שוכר דירות בשכונות שעד לא מזמן היו יהודיות לחלוטין, כמו פסגת זאב והגבעה הצרפתית. את הבתים שהם נטשו מאיישים כיום פלסטינים בעלי תעודת זהות כתומה, כלומר תושבי יו"ש.

משמאל ומימין מסכימים שהניסיון להרע את תנאיהם של תושבי העיר הערבים, כדי לגרום להם לעזוב את ירושלים, החמיר את הבעיה הדמוגרפית. ההגירה השלילית המתמשכת היא של תושבי ירושלים היהודים, בעוד הערבים לא עוזבים אותה - להפך, מי שיכול נכנס פנימה. "תושבי השכונות האלו רוצים, באופן גורף, לחזור למצב שהיה לפני בניית החומה", טוען קינג, "זה היה מקח טעות מבחינתם שהם לא נלחמו נגדה. כיום הם מתחרטים, ולראיה: מי שיכול מהגר לתוך העיר".

וכדי לסבך את התמונה עוד יותר, נסו להתמודד עם הנתון הזה: מחצית מ־320 אלף תושביה הערבים של ירושלים הגישו בקשה לאזרחות ישראלית, מעבר לתושבות שיש להם. קינג בעד לתת להם אזרחות מלאה, ולהחיל בשכונות ריבונות ישראלית מלאה. "הם ממילא פה", הוא טוען, "מה זה הקשקוש הזה".

הרעת התנאים אינה הומנית, מסכימים בשני הצדדים, והיא פועלת נגדנו. "אפילו אם תשימי חיה בכלוב, היא תרצה לצאת, קל וחומר בני אדם", אומר קינג, "אנחנו הבאנו על עצמנו את השנאה. בפיגוע האחרון, שבו נרצח שלום יוחאי שרקי ז"ל, הרוצח היה תושב מחנה הפליטים שועפאט. ככל הנראה הוא הושפל במחסום אל מול ההורים של אשתו. ואז, לאחר שהוא הוריד אותם, חזר העירה ורצח. אנחנו משלמים מחיר כבד בגלל הטעויות האלה".

רחוק מהעין, רחוק מהלב

הוועדה שקבעה את תוואי העיר ירושלים, וביקשה לבנות בתחומו שדה תעופה בינלאומי, הובילה להכללתו של כפר עקב - החולש על המסלולים המתוכננים - בגבולות העיר. גם כאן החומה חוצצת בין ירושלים לבין אחת מהשכונות שלה. "עשר שנים לאחר הססמה 'פרס יחלק את ירושלים', שעלתה למפלגת העבודה בשלטון, שרון חילק אותה", מסביר אלדד מעיר עמים. "אז איך אנחנו מוותרים על זה? פשוט מה שרחוק מהעין, רחוק מהלב".

גם בשמאל וגם בימין מסכימים שהירידה הדרסטית במעשי הטרור לא נגרמה בזכות גדר ההפרדה. בעיר עמים יוכיחו זאת באמצעות העובדה הפשוטה שבירושלים הגדר אינה שלמה, ובימין יסבירו שהירידה התלולה התרחשה בו זמנית משני צדי הגדר ויתלו אותה במאמצי מודיעין, במבצע חומת מגן ובאינטרסים פנים־פלסטיניים. מגמה אחרת, שאינה בהכרח קשורה בגדר, היא העלייה התלולה בפיגועים של מחבלים ירושלמים: כאן לאינטרסים הפוליטיים של אבו מאזן יש מעט מאוד השפעה.

"משמעות העובדה שלא הרסו את הבתים של המחבלים בהר נוף היא המשך הפיגועים. כשהערבים רואים שהמפגע לא נענש, אין הרתעה. זו הבעיה שלנו בירושלים", מבהיר קינג, ומתייחס למה שאירע בשכונת שועפאט, לאחר רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, אז המשטרה קיבלה הוראה לפעול ביד קשה. "לקח המון זמן, אבל בסופו של דבר יש שם חוק", אומר קינג, "איפה עובר הקו האדום? מבחינתי, זה צריך להיות הגבול המוניציפלי של ירושלים".

גם בעיר עמים מתייחסים לשכונת שועפאט, ומצביעים על העובדה שתחנות הרכבת הקלה שהערבים שרפו במהומות בקיץ נותרו שרופות גם שנה לאחר מכן. קינג מצביע על חוסר הבנה של המנטליות הערבית בטיפול בבעיה: "אם זה אקט של ענישה, אז ראוי שהרכבת לא תעצור בתחנות שהערבים שרפו. אבל היא עוצרת. עכשיו, בגלל ששרפו גם את מכונות הכרטיסים, הם נוסעים בלי לשלם. זאת לא ענישה, זה פשוט אי קבלת החלטה".

"לא אכפת לי מי ישלוט כאן, הרשות הפלסטינית או ישראל", אומר נבאבתה, ספק ברצינות ספק כפרובוקציה, "אנחנו כמו חולה שמחכה לניתוח, ונותנים לו אקמול. חאלס, אם אתם לא רוצים אותנו, תנו אותנו לרשות".

לאחר דקה מתעשת נבאבתה ומסביר שהוא דווקא בעד שהמשטרה הישראלית תשליט סדר בשכונה. "אם יבואו השוטרים שלוש־ארבע פעמים ביום, בהתחלה יהיה בלגן, ואחר כך התושבים יתרגלו".

"אנחנו נותנים להם תחושה שאין להם מה להפסיד", ממשיך קינג, "אין בשכונות שלהם מגרשי כדורסל או כדורגל, אין מתנ"ס, סניף דואר או בנקים. בענאתא הציעו בעלי קרקעות יהודים להשכיר את הקרקע לעירייה במחיר סמלי, כדי לבנות שם מתנ"ס או גן שעשועים, רק שלא תיפול לידי הבנייה הפיראטית. שום דבר לא נעשה עם זה עד היום. אנחנו משדרים חולשה, וזה מתכון מנצח לטרור".

בניגוד לקינג, שמייחל להחלת הריבונות הישראלית בשכונות שמעבר לגדר, עיר עמים מייחלת לחלוקת העיר בצורה זו או אחרת, ורואה בבנייה הנוכחית של השכונות היהודיות בירושלים מכשול. "אנחנו מייחלים ליום שבו שיחות השלום יתחדשו ונגיע לשולחן הדיונים בידיים נקיות. לכן אסור לנו לבנות במזרח ירושלים, ההתנהלות היום היא ירייה לעצמנו ברגל".