איתמר אורלב (39), הוציא השנה את "בנדיט"

מה אתה עושה למחייתך?

״עורך ספרותי וסופר צללים. כשהייתי ילד חלמתי להיות חוקר טבע ובגיל 20 התחלתי לכתוב ברצינות״.

מהיכן ההשראה לכתוב?

״אבא שלי, אורי אורלב, פגש לפני 20 שנה את עמי דרוזד, איש קולנוע יליד פולין שחי בירושלים. הם רצו ביחד לכתוב תסריט, דיברו והעלו זיכרונות מפולין. אבא שלי הקליט את עמי מספר את סיפור החיים שלו וחשב לכתוב מזה ספר. זה שכב 20 שנה במגירות ויום אחד הוא אמר לי 'תקשיב, אולי זה ימצא חן בעיניך'. כששמעתי את הסיפור ממש נדהמתי, עד כדי כך שלא הצלחתי לכתוב אותו כמו שצריך בהתחלה. נתתי לו לנוח קצת, וכשהבן הראשון שלי נולד הרגשתי שאני צריך לכתוב. הספר מבוסס על הסיפור האמיתי של עמי, אבל הרחקתי אותו מהסיפור כדי שהוא יהיה שלי״.

ישנם חששות מכניסה לתחום, בימים שבהם ענף הספרות סובל מקשיים רבים?

״מאז גיל 20 פרסמתי קצת סיפורים קצרים, למדתי תסריטאות וכתבתי מחזה שזכה במקום ראשון בתחרות ואולי יעלה. מאז היה לי ברור שאני הולך לפרסם ספר. לא היו פה שיקולים כלכליים בכלל. זה לקח הרבה זמן והיו לי ניסיונות שונים בעבר, ועכשיו זה הגיע בזמן. אבל אני לא חושב שאני הולך להתעשר מהספר הזה״.

איפה אתה כותב?

״איפה שיש לי שקט, לא כל כך אכפת לי איפה. כשהיינו מחפשים דירות להשכרה, אשתי הייתה צוחקת עלי שהייתי מוצא חלקי מחסנים ומרפסות סגורות ואומר שפה אשים לי שולחן כתיבה. כשאני כותב ברצינות אני צריך להיות עם עצמי, ועכשיו כשיש לי שני ילדים אני מוצא את עצמי בבתי קפה״.


איתמר אורלב. צילום: ליאן רדאי
 

חושב כבר על הספר הבא שלך?

״יש לי שלושה בתוכנית: אחד שידרוש הרבה עבודה והרבה תחקיר, שקשור לביוגרפיה המשפחתית שלי. אני לא יודע אם הוא יהיה הבא או הבא־הבא, אבל הוא בטוח יהיה״. 

יאיר שגיא (39), הוציא השנה את "שחורציון"

מה אתה עושה למחייתך?

״אני קולנוען, מצלם סרטים דקומנטריים בעיקר. זה העיסוק העיקרי ומקור הפרנסה שלי. אני גם תסריטאי, וכותב עכשיו סדרת מדע בדיוני. 'שחורציון' היה סיפור שנועד להיות סרט. נפגשתי עם מפיקים ושלחתי תקצירים לקרנות, והייתה התלהבות גדולה מהסיפור ומהמקוריות שלו. אבל בשורה התחתונה, אני מניח שבגלל שיקולי הפקה ועלויות, אף אחד לא נרתם. היה רגע שאמרתי לעצמי שבמקום לכלות את הזמן בניסיונות לעשות סרט, אני יכול להתיישב ולכתוב ספר, ורק צריך קצת זמן פנוי. היה בזה משהו מאוד משחרר. אתה לא זקוק לפרטנרים, אלא יכול לשבת בעצמך ולספר את הסיפור. זו הייתה חוויה נהדרת״.

מהיכן ההשראה לכתוב?

״אני קורא הרבה וקריאה היא אהבתי הראשונה. אני אוהב מדע בדיוני וגם הספר הזה הוא סוג של מותחן קונספירטיבי, עם ממד של מציאות חלופית. אלה טריטוריות שאני אוהב להסתובב בהם. כקורא אני אוהב את מייקל שייבון וספרו 'איגוד השוטרים היידים'. הוא מתאר מציאות אחרת, מדינה יהודית שמתקיימת באלסקה. אני אוהב גם את סופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק, את עמוס קינן ועוד המון״.

ישנם חששות מכניסה לתחום, בימים שבהם ענף הספרות סובל מקשיים רבים?

״חשש לא היה, בעיקר בגלל שהמוטיבציה שלי לא הייתה כלכלית. המטרה שלי ככותב היא שהספר יגיע לקהל ואני שמח שאנשים קוראים אותו, אבל לא היו לי שאיפות להתעשר ואפילו להתפרנס מהספר. אני מכיר את המציאות של עולם הספרות וזה לא היה משהו שהעסיק אותי בזמן הכתיבה״.

איפה אתה כותב?


יאיר שגיא. צילום: רון שגיא
 

״כשהבית פנוי אז בבית. אם אני כותב אחר הצהריים או כשהילדים בבית, אני הולך לכתוב בספרייה. כל חלל שמאפשר לי לחבר מחשב והוא שקט מספיק זה מצוין״. חושב כבר על הספר הבא שלך? ״ברגע שיתפנה לי קצת זמן. יש לי כבר את הזרע, את הרעיון. זה ש'שחורציון' התפרסם היה חוויה מרגשת שגרמה לי לרצות לכתוב ספר נוסף״. 

קרן שפי (30), הוציאה השנה את "הלא בלתי אפשרי"

מה את עושה למחייתך?

״יש לי תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל אביב ובתקופות שונות יצא לי לעבוד כמתרגמת״.

מהיכן ההשראה לכתוב?

"היחס שלי לספרות תמיד היה מאוד אינטימי וקצת טולסטויאני כזה. חשבתי שספרים צריכים ללמד גם איך לחיות. מה שתמיד הפריע לי בספרים אלו התענוגות הקלים מדי, כשסופר וקורא מתענגים בהם מאחורי הגב של הדמויות. רציתי לכתוב על דמות מודעת, שמספרת על עצמה, ויש לה את כל התובנות שאני כסופרת יכולה להציע. ואז לראות מה קורה. רציתי גם פורמט שיאפשר לי הרבה צורות התבטאות, והפורמט של ספר שמורכב מכמה יומנים אפשר לי לשחק משחק שהיה לי כיף לשחק. הספר הזה ספציפית מושפע מ׳הסיפור שאינו נגמר' של מיכאל אנדה, 'מחברת הזהב' של דוריס לסינג ו׳הבלתי אפשרי' של ז׳ורז' בטאיי״.

ישנם חששות מכניסה לתחום, בימים שבהם ענף הספרות סובל מקשיים רבים?

״מאז שהייתי ילדה ידעתי שאהיה סופרת ומאז ידעתי שלא אתפרנס מזה. זה היה הרבה שנים לפני חוק הספרים. הדבר שמבאס הוא שהחוק מגביל את האפשרות של הספר להגיע ליותר קוראים״.

 

איפה את כותבת?

״כתבתי את הספר לאורך תקופה ארוכה, חלק בזמן טיול. אני כותבת בתקופות שבא לי לכתוב ואז אני זה קורה בזמן ובמקום שבו אני נמצאת. יש יותר סיכוי שזה יקרה בבית מאשר בבית קפה, ובחצר הבית מאשר בפנים״.

קרן שפי. צילום: גל גרופית
 

חושבת כבר על הספר הבא שלך?

״יש כמה ספרים באים שאני צריכה לראות איזה מהם ייכתב. יש ספר שאני חושבת עליו הרבה שנים, מדע בדיוני פמיניסטי חברתי על עולם שמסקרן אותי. יש נובלה אישית ומרובת קולות בשם 'כאב בטן', שהתחלתי ואולי אסיים, ויש ספר על מישהו שכותב את הביוגרפיה של אמא שלו, שחיה בשני עולמות בו זמנית״. 

מגי אוצרי (32), הוציאה השנה את "שתי השמשות של דדיקה"

מה את עושה למחייתך?

״אני דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב במשרה מלאה. בעתיד ארצה להשתלב בתחום שקשור למחקר ולאקדמיה, אולי כמרצה. אני שומרת את האופציות פתוחות, כי אני רוצה לעסוק במגוון תחומים, בין השאר לכתוב וליצור״.

מהיכן ההשראה לכתוב?

 

״הסיפור הזה התעורר בי מתוך תחושה של חסר. ראיתי שבמרחב התרבותי בישראל הסיפור על הקהילה הגרוזינית לא דומה למה שראיתי בבית שלי. אני לא יודעת אם אנחנו משפחה גרוזינית יוצאת דופן, או שהסיפור המוכר הוא סטריאוטיפי, על קהילה גרוזינית שמרנית, לא משכילה ומאוד קרובה למסורת. דורית רביניאן השפיעה עלי. היא עשתה לתרבות הפרסית מה שאני עושה לתרבות הגרוזינית. קראתי אותה כנערה צעירה והרגשתי תחושה גדולה של קרבה. באופן קמאי נוצר חיבור ותחושה שאם הסיפור שלה עלה על הכתב, אז גם הסיפור שלי יכול לעלות על הכתב״.

ישנם חששות מכניסה לתחום, בימים שבהם ענף הספרות סובל מקשיים רבים?

״החשש לא היה להיכנס לתחום, אלא איך יקבלו אותי כשאנסה. ידעתי שהמצב קשה ופחדתי שבגלל הקשיים לא ירצו לפרסם את הספר. גם אחרי שנחתם החוזה חששתי שהדברים יעלו על שרטון. בדיעבד החששות התבדו ואני מקבלת גב חזק ועידוד מהאנשים בהוצאת הספרים. ועדיין מעציב אותי שהספר לא יגיע לקהל שהוא היה יכול להגיע אליו, אלמלא המגבלות והקשיים הקיימים״.

איפה את כותבת?

״עד עכשיו כתבתי בבית, מה שגרם לי לתחושה של כלא. לאחרונה אני מנסה לחפש מרחבי עבודה מחוץ לבית כדי להרגיש שאני יוצאת לעבוד. מצאתי מרחב קטן בתל אביב שאני משלמת עבור הזכות לעבוד שם. בינתיים זה הולך טוב״.

מגי אוצר. דויד סקורי
 

חושבת כבר על הספר הבא שלך?

 

״רומן לבני הנעורים שעתיד להתפרסם בעוד חצי שנה או שנה. במקביל אני בשלבי כתיבה ראשוניים של רומן למבוגרים שעוסק בסיפור עלייתה ונפילתה של פוליטיקאית ישראלית שנויה במחלוקת״. 

עפי גור־ארי (41), הוציא השנה את "הדייר מהקומה השנייה"

מה אתה עושה למחייתך?

״17 שנה הייתי שייך לעולם חיי הלילה והב־ רים. לפני שש שנים עברתי לעסקים כמנהל חברת כוח אדם. זה אומנם פחות סקסי מבחינת תוכן, אבל יותר סקסי כאתגר עסקי״.

מהיכן ההשראה לכתוב?

״הרעיון לכתוב את הספר נולד כשהגעתי לאירוע לכבוד יעקב שבתאי. זה היה ביום ההולדת שלי ב־2009. הזכירו שם שכנה שלו לבניין שגורלה לא שפר עליה, ושם צץ לי הרעיון לכתוב על מישהי שגרה בבניין ושקורים לה דברים לא טובים. גם הרעיון לכתוב את הספר במשפטים יחסית ארוכים נולד באירוע הזה, כדי ששבתאי יהיה מעורב קצת בספר״.

ישנם חששות מכניסה לתחום, בימים שבהם ענף הספרות סובל מקשיים רבים?

״בגיל 15 או 16 התחלתי לכתוב. כשכולם חלמו אני לא יודע על מה, לי היה ברור שאהיה סופר. אז גם הייתי בטוח שאתקיים מזה. רק שכל השוק כולו זה כמה מאות אלפי קוראים רלוונטיים. זה לא שאני יושב ומצפה שהספר יהפוך לרב מכר, אבל אני מקווה שהוצאות זרות ימצאו בו עניין. להגיד לך שאני אהיה מאוכזב אם הוא ימכור 300 ולא 3,000? אין לי מושג כמה זה הרבה״.

איפה אתה כותב?

״בחדר העבודה שלי, בעט של חמישה שקלים״.


עפי גור-ארי. צילום: עינת גור-ארי 
 

חושב כבר על הספר הבא?

״כתבתי עוד ספרים שפשוט לא התפרסמו. הספר הבא נמצא בתהליך כתיבה״.