נשימתם של ישי ושל חיים אלקסלסי נעתקה לרגע כאשר ניבט מולם שער הכניסה של בית הקברות בקיבוץ גבעת ברנר. הנוף הפסטורלי, ציוץ הציפורים והשלווה המלטפת היוו ניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה בגופם. לאחר 19 שנה הם היו אמורים להתאחד שוב עם אחיהם ישראל, שיצא מביתו לבלי שוב, ותעלומת היעדרותו נותרה עלומה. ברגליים כבדות הם עקבו אחר הוצאת הארון מהגומחה. כשהוסר המכסה, נגלתה לעיניהם קופסת קרטון מהוהה ובתוכה נחה הגולגולת של ישראל.

שקט כבד אפף את בית הקברות. ישי וחיים הבליעו את העצב. הם ניסו לעכל כי העצם הלבנבנה המונחת לרגליהם הייתה פעם אחיהם הצעיר והחסון, אוהב החיים והתרמילאי בנשמה. ביד עדינה חפן חיים את הגולגולת הקרירה. הוא הביט בשני השברים שנפערו בדיה וחשב על השיער השופע שעטף אותה בעבר ועל העיניים והצחקניות שמילאו את שני החללים הכהים. רק אז הבחין במדבקה. אחיו סומן על ידי המדינה כאלמוני 3/1482.

כמעט שני עשורים לאחר שנעלם, אניגמת ישראל אלקסלסי נראית כמו עוד פרק ארוך ומפותל בסדרה "תיקים באפלה". אלא שלא כמו בסדרת הטלוויזיה, את ההיעדרות של ישראל עדיין אופף מסתורין. ישראל, שטרם חגג את יום הולדתו ה-23, נעלם במפתיע ב-19 ביוני 1996, יומיים לאחר ששב מטיול שחרור ארוך בדרום אמריקה.

באותם ימים העסיקה הפרשה את המדינה, והתקשורת סיפקה אין ספור השערות הנוגעות למיקומו, החל מבריחה זמנית מהבית ועד היבטים פליליים ולאומניים. כשנודע לחוקרי המשטרה כי במהלך הטיול צרכו ישראל וחבריו את משקה הקקטוס הידוע סן פדרו, המשמש כסם הזיה, אומצה התיאוריה כי לקה בדיכאון והתאבד.

בהיעדר גופה או רמז למקום הימצאו, לא הצליחה המשפחה להפריך את הקביעה. ישראל כאילו נמחק מעל פני האדמה. עד לפני כחודשיים וחצי. רק אז נודע לישי ולחיים כי עוד בשנת 209 אותרה גולגולתו בשטח נטוש בעיר נשר, הממוקם מול נופי ילדותו של אחיהם. שש שנים לאחר שנמצאה הצליח המכון לרפואה משפטית למצוא התאמה בין הגולגולת לדנ"א של המשפחה ולתצלומי השיניים הצה"ליים.

שני האחים מדברים בראיון בלעדי על הכאב האינסופי, על החיים לצד סימני שאלה עצומים, על תחושת ההשלמה וגם על הביקורת, בעיקר כלפי המשטרה. "לפחות היום אנחנו יודעים שישראל מת", אומר חיים, "גם אם אין היגיון בכך, התקווה שהנעדר עדיין בחיים תמיד קיימת. זכינו להביא את אחינו לקבורה ולתת מנוחה לנפשו, אבל המעגל מבחינתנו לא נסגר. נעשה כל מאמץ כדי שהפעם תבחן המשטרה ברצינות את הנסיבות למותו ולא תקבע כלאחר יד שהוא התאבד".

לראשונה, האחים מספרים על עדותה של תושבת העיר, הטוענת כי ביום שבו נעלם הבחינה בישראל בכניסה לבית מגוריו ולצדו עמד אלמוני שהרים עליו את קולו. אף שמסרה למשטרה את תיאורו של האלמוני, היא זומנה לסייע בציור קלסתרונו רק בשנת 2004, שמונה שנים לאחר היעדרותו של ישראל. לדברי המשפחה, עד היום לא נחקר שום חשוד העונה על התיאור.

יש לכם השערות מה קרה לאחיכם?

חיים: להערכתנו, ישראל נרצח באותו הבוקר, אבל ייתכן שהוא אכן השתגע בגלל הסם ונרצח מאוחר יותר. אנחנו לא שוללים את האפשרות שהתאבד, אבל מגוחך להעלות סברות כאלו ללא חקירה מסודרת ובלי לבחון עובדות. הפרשה הזו היא בבחינת נעלם גדול עמוס בתהיות. כיצד קורה שהגולגולת נמצאה שלמה, כשהיא מונחת על פני הקרקע, בשדה שנחרש במשך שנים רבות? זה נראה כאילו מישהו הניח אותה שם לאחרונה. 

והיכן שאר העצמות? יש סיכוי שאחי התאבד וגם פיזר אחר כך את חלקי גופו? לתחושתנו, הצד של ישראל טרם יצא לאור, והוא מונח בשדה שבו נמצא".
 

אילו צעדים אתם מתכננים לנקוט?

ישי: "הכל תלוי בהחלטה של יחידת הנעדרים במשטרה אם לתפוח בחקירה. בינתיים חשוב לנו שבני משפחות נעדרים אחרים יפיקו לקחים מהטיפול החקירתי הכושל בישראל".

מה קורה עם עדת הראייה היחידה בפרשה?

"שוחחנו איתה לאחרונה, והיא מוכנה למסור שוב את עדותה ברגע שתידרש לכך".

אולי השתגע

ישראל, שהיה אמור לחגוג יום הולדת 42 בדצמבר השנה, נולד בעיר נשר לגרציה, מורה לגיל הרך, ולמרדכי אלקסלסי, קבלן שיפוצים. מאז ילדותו היה קשור לשני אחיו, חיים הבכור וישי הצעיר ממנו בשנתיים. השלושה גידלו דגים ותוכים, ובילו יחד במשך שעות במתחם המחפר, בריכות החרסית של מפעל הבטון נשר הסמוך. ישראל היה חובב טבע מושבע ונהג לגרור את משפחתו לטיולים רגליים ארוכים ביערות הכרמל ולאורך מפרץ חיפה.

עם סיום לימודיו התגייס לגדוד 51 של גולני, שימש כמאגיסט והשתתף במארבים ובפשיטות בלבנון. לאחר שהשתחרר מצה"ל עבד ישראל כשנה כמתקין מערכות מיזוג אוויר תעשייתיות עד שחסך מספיק כסף לטיול ארוך בדרום אמריקה. כשיחזור, כך תכנן, הוא יירשם ללימודי קרימינולוגיה באוניברסיטה ויתגייס למשטרה.

בינואר 1996 טס ישראל לחו"ל. הוא טייל בפרו, בבוליביה, בארגנטינה, בקולומביה ובברזיל. כשהגיע לאקוודור השתנה הטיול. ישאל וחבריו נכנסו ל"החווה של חיימה", שם לגמו ממשקה הסן פדרו הידוע. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום שני 17 ביוני, נחתה בארץ החבורה. "ישראל חזר שרירי, שזוף אבל גם עייף מהטיסה", משחזר חיים את היומיים האחרונים בחיי אחיו, "הוא לא הסתיר ממני את ההתנסות בסם ההזיה וסיפר לי על חוויות הטיול".

"אחר כך הוא ביקש סיבוב על האופנוע החדש שקניתי, ורק בלילה מאוחר הלכנו לישון. בבוקר הלכתי לעבודה וישראל יצא לבקר חבר. כשחזרתי בערב, הוא ישן". למחרת, ביום רביעי 19 ביוני, התעורר ישראל מוקדם.

גרציה שמעה רשרוש שקיות מהמטבח ולאחריה את טריקת דלת הכניסה. היא יצאה מהמקלחת, נכנסה לחדרי הבנים והבחינה שמיטתו של ישראל ריקה. תחושה רעה אפפה את גרציה והיא גמעה את מדרגות הבניין לבושה בכתונת לילה. לישראל כבר לא היה זכר.

יש סיכוי שאחיכם פשוט רצה להתבודד קצת?

חיים: "זה מה שחשבתי באותם ימים, אבל היום אני מאמין שמישהו קבע איתו. כשישראל לא חזר בערב יצאנו לחפש אותו. אמא ואבא הלכו לאזור בריכות החרסית ואני נסעתי לכיוון הים. לא דאגתי כי ידעתי שאפשר לסמוך על ישראל, ומהשיחות בינינו לא עלה שהוא סובל ממשהו או מסובך עם מישהו. חשבתי שהוא מטייל קצת ביער או שהלך לבקר חברים".

גרציה המבועתת לא הצליחה להשתחרר מההרגשה כי אסון אורב בפתח. היא המתינה לישראל מנומנמת בסלון, כשלפתע פקחה את עיניה בבהלה. בחזיונה ראתה את בנה יושב על הקרקע כשידיו קשורות והוא זועק לעזרה. בבוקר ניגשה המשפחה למשטרה ודיווחה על היעדרותו. "הייתי היחיד שלא זכה לראות את ישראל מאז נסע לחו"ל", אומר ישי בשקט, "חזרתי לסוף שבוע מקורס קצינים וגיליתי שאחי נעלם".

מה חשבת שקרה לו?

"לא ידעתי מה לחשוב. אולי הרגו אותו, אולי הוא ברח, אולי חטפו אותו, אולי התאבד. כל האפשרויות נראו סבירות. אולי השתגע. כמה ימים לאחר שנעלם הגיעה אלינו שכנה וסיפרה שגנבו לה את הבגדים מהחבל. היינו בטוחים שמדובר בישראל ושהוא בחיים. אני זוכר תקופה אינטנסיבית של חיפושים אינסופיים.

מה העלתה החקירה של המשטרה באותה תקופה?

חיים: "בעוד אנחנו חרשנו את הארץ וחיפשנו אפילו בישיבות, נדבקו שוטרי תחנת זבולון לגרסה שישראל התחרפן וברח מהבית. היה נראה שלא עניין אותם לאתר אותו רק בגלל שניסה סם הזיות, דבר שעושים רבים מהצעירים במהלך טיול השחרור. לא הייתה להם כל הוכחה לשום תיאוריה, אבל לרגע הם לא חשבו ברצינות שיש סיכוי שמישהו פגע בו. כל הדרך הרגשתי שאין עם מי לדבר. הפנמתי שאנחנו לבד במערכה הזו".

קוראים בקפה

בשבועות הראשונים להיעדרות הגיעו אל משפחת אלקסלסי אינספור עדויות של אזרחים. פעם הוא נראה בכרמל בחיפה ודקה אחר כך נראה באשדוד. לא נמצא שום קצה חוט היכול להוביל לפתרון התעלומה.

"היינו כל כך מיואשים עד שנתלינו בכל מיני מוכרי אשליות", מספר חיים במבוכה, "היינו אצל קוראים בקפה, בקלפים, הילדים, מה לא. כעבור חודש וחצי המליץ חבר לאבא ללכת לרב צעיר מהדרום, זה היה הרב איפרגן, המוכר היום בכינוי 'הרנטגן'. התנגדתי, אבל אבא התערש. הוא חיכה בחצר של הרב יום שלם בחום כבד. רק למחרת הכניס אחד העוזרים פתק אל הרב ויצא עם התשובה 'השם ירחם'".

"אבא הבין שמדובר בבשורה קשה וחזר מיד הביתה. בצומת גהה הוא התקשר לאמא ואמר שקשה לו לנשום. הוא עצר בצד ונפל אל מחוץ לרכב. אזרח שעבר שם הזמין לו אמבולנס, אבל אבא לא שרד. הוא קיבל דום לב".

מהרגע שנפטר מרדכי הפחיתה המשפחה את החיפושים אחר ישראל. ישי חזר לצבא וחיים שב לעבודתו. "הכי נוח היה להפנים את תיאוריית המשטרה שאחי הפך לתמהוני, והאמנתי שהוא יחזור כשיתאים לו", אומר ישי.

רק ששלושה חודשים מיום ההיעדרות צצה עדת הראייה היחידה. היא תיארה את ישראל ואת הבגדים שלבש וסיפקה פרטים על מראהו של האלמוני שהתווכח איתו. המשפחה הבינה את חשיבותה של עדת הראייה והסתירה את קיומה מהתקשורת בניסיון שלא לחבל בעבודת המשטרה. רק מאוחר יותר הבינו כי כל חשוד העונה לתיאור לא זומן לחקירה.

את מקום האכזבה תפסו לזמן קצר שתי עדויות נוספות. על פי אחת מהן, ישראל נראה במערה במצפה רמון.

כשהגיע למקום, מצא חיים קופסת גפרורים שעליה נכתבו מספר מילים. גרפולוגית מומחית קבעה כי מדובר בכתב ידו של ישראל. העדות השנייה הגיעה זמן קר אחר כך והפיחה במשפחה רוח חיים של ממש, אך חשפה במקביל את חדלונה של המשטרה. פרמדיק של מד"א הבחין בצעיר תמהוני המסתובב בכביש במעלה אדומים כשבידו עגבנייה, ועצר להושיט לו עזרה. לאחר שהצעיר סירב, הזעיק הפרמדיק את שוטרי הסיור, שאספו את התמהוני לתחנה המקומית. 

לאחר שהשתולל בניידת וסירב למסור את שמו, שחררו אותו השוטרים בשכונת גבעת זאב בירושלים. הסיפור התגלה למשפחה כעבור כשנה, בעקבות פרסום תמונתו של ישראל בטלוויזיה. לישי סיפר הפרמדיק כי לתמהוני המיוזע הייתה נקודת חן במרכז המצח וסימני פריחה על העורף.

מה אתה חושב היום על אותה עדות, הסותרת את התיאוריה שלכם שישראל נרצח?

חיים: "אני באמת לא יודע מה לחשוב. לישראל הייתה נטייה לפתח פריחה בעורף בכל פעם שהזיע וגם נקודת החן הייתה במקום הנכון. העדות הזו מעצימה בעיני את התרשלות עבודתה של המשטרה מהרגע שהחליטה שישראל התאבד. לא ברור מדוע אותם שוטרים לא לקחו מהתמהוני טביעות אצבע, או לא בדקו את התמונות ברשימת הנעדרים. אם היו פועלים אחרת, ייתכן שהיו לי תשובות. בעבר הייתי בטוח שהתמהוני הוא ישראל, כי רציתי להאמין שהוא בחיים".

"מאז מציאת הגולגולת אנחנו מבולבלים אפילו יותר. לא מגיע לישראל ללכת ככה מהעולם, בלי שנדע מה עבר ברגעים האחרונים לחייו".

שוטר בדלת

ככל שנקפו השנים, כך מצאה המשפחה את עצמה לבד, מתמודדת בקושי עם התסכול. ביום חתונתו של חיים, כשנתיים לאחר שישראל נעדר, החליטו האחים כי הם חייבים להמשיך לחיות ולהקים משפחות. רק גרציה הקפידה להגיע מדי פעם למשטרת זבולון, בניסיון לברר אם התגלה פרט חדש הנוגע לבנה.

בשנת 2012, עם התפתחות מדע הדנ"א, התבקשו ישי והאם להגיע למשטרה כדי לתת דגימות רוק – ושוב נתמלאו בתקווה. לרגע לא שיערו כי גולגולתו של ישראל אותרה כבר כשלוש שנים לפני כן, ונשלחה לקבורה זמנית בגבעת ברנר כמספר 3/1482.

ואז, לפני כחודשיים וחצי, ב-13 במאי השנה, התדפק שוטר על דלת ביתה של גרציה בנשר ובישר לה כי הבן שלה נעצר, שיבוש רשלני של המילה נעדר. "בדרכי לקבל את הבשורה היה ברור לי שיודיעו לנו שישראל מת וגופתו נמצאה", אומר ישי, "לא נשארה הרבה תקווה אחרי כמעט 20 שנה".

לא עבר בך שביב של מחשבה שאולי הוא בחיים?

"לא, אם כי קיוויתי למעט יותר פרטים על מותו. גם אמא הייתה מפוכחת. אומנם היא בכתה, אבל גם אמרה שמעכשיו היא תוכל לנוח בשלום על משכבה".

מציאת הגולגולת היא תעלומה לא פחות מסקרנת מהיעדרותו של ישראל, ולא רק משום שלא זוהתה במשך שש שנים. היא אותרה מונחת על הקרקע בסוף דצמבר 2009, עת הגיעה משפחה לטייל בשדה האבטיחים הנמצא מול נשר. בעוד ההורים תרו אחר פטריות, התרחק בנם הקטן ובחן את הסביבה. לפתע נשמע קול צעקה. "אבא, יש כאן ראש", קרא הילד בבהלה. 

צוות זיהוי פלילי של המשטרה שהוזעק למקום העביר את הגולגולת למכון לרפואה משפטית באבו כביר, אולם הטכנולוגיה ששימשה אז להפקת דנ"א מרוק, מדם או משיער לא הועילה כשהיה מדובר בעצמות.

"עד עכשיו לא ברור לי מדוע לא הודיעה לנו המשטרה על מציאת הגולגולת בזמן אמת", כועס חיים, "הם הרי היו יכולים לבדוק שמות של נעדרים מהסביבה. שוחחנו מיוזמתנו עם המשפחה שמצאה את ישראל והגענו לשדה עם מתנדבים ומחפרון. הפכנו בעצמנו רגב אחר רגב, אבל העצמות הנוספות שמצאנו מוטמנות עמוק בקרקע התבררו כשייכות לבעלי חיים. אני לא יכול להשתחרר מהעובדה המוזרה שרק הגולגולת הייתה מונחת בחוץ על האדמה".

"כשהפניתי את תשומת לבו של אחד השוטרים לכך, הוא טען שבעל חיים כנראה גלגל אותה לשם, כאילו שבלילה מתארגנים התנים למשחק כדורגל עם גולגולות. אין סיכוי שהיא הייתה מונחת שם 13 שנה. מהבדיקות שעשיתי, שהיו אמורות להתבצע על ידי המשטרה, עלה שמפעל נשר החכיר את השטח ב-1996 לגידולי חיטה של קיבוץ יגור. עד שנת 2007 נחרש השדה פעמיים בשנה על ידי קומביין, ואם הגולגולת הייתה מונחת שם לא ברור איך היא לא התרסקה או נמצאה קודם לכן".

"אין לי ספק שהיא הונחה שם בשנים האחרונות, ושזו לא זירת המוות של ישראל. גם העובדה שהגולגולת הייתה לבנה ונקייה, ולא חומה מבוץ של שנים, תומכת בהשערה הזו".

אלה הנתונים שמובילים אותך להשערה שאחיך נרצח?

חיים: "צודקת. הוא בטח התאבד שם, ואחר כך פיזר את העצמות שלו בשדה, ניתק את הגולגולת והניח אותה גלויה על הקרקע".

קשה להתעלם מהמיקום הגורלי שבו נמצאה הגולגולת. מהשדה הנטוש נגלית נשר במלואה, ולא קשה לזהות משם את בית ילדותו של ישראל. לצד תלולית העפר שבה נמצאה פיסת חייו הקטנה של אחיהם, נזכרים ישי וחיים בפעם האחרונה שבה עשו את דרכם יחד איתו, ב-19 במאי השנה. הם נסעו מגברת ברנר ובמושב האחורי הניחו קופסה קטנה שרכשו, ובתוכה הונחה הגולגולת.

"זו הייתה סחינה הזויה", אומר ישי בעיניים מצועפות, "הסתכלתי על חיים במהלך הנסיעה ושאלתי אותו אם גם הוא חושב שסוף-סוף שלושתנו שוב יחד באותו רכב. דמיינתי את ישראל יושב מחייך מאחור, כששתי ידיו פרושות על המושב בשנים הראשונות חלמתי עליו לא אחת. "בכל החלומות הוא עשה לי סימן עם היד וביקש שאעזוב אותו כי הוא רוצה להיות לבד".

סגרתם פרק בחייו של ישראל עם מציאת הגולגולת?

חיים: "יש תחושה של השלמה".

בדיעבד, הייתם פועלים אחרת?

ישי: "סביר להניח שכן, כי היום אנחנו תלויים בשוטרים ובטוב לבם".

איך תשכנעו את המשטרה לפתוח בחקירה?

חיים: "זה יהיה קשה, אבל אנחנו מקווים שהיום הם יהיו מוכנים לכך".

מה תמליצו למשפחות שעדיין מחפשות אחר בניהן?

חיים: "לא לשתוק. לצאת בקמפיין ולסחוף את הציבור".

תגובת המשטרה

"אנו מנועים מלהתייחס למקרה ספציפי, אך נדגיש כי משטרת ישראל קיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מהמעלה הראשונה. כל העוסקים במשימה זו מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים. הם פועלים מתוך אחריות ומחויבות. הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ובנהלים. הוא עובר הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים ומתעדכן בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות ואחרות".

"במקרה של תלונה על נעדר מבוצעות פעולות במישור החקירתי, המודיעיני והמבצעי, בהתאם לנסיבות המקרה ולהערכות מצב. בשנים האחרונות בוצע תהליך יסודי של מחשוב חוליית הנעדרים, מופו כלל תיקי הנעדרים והאלמונים מקום המדינה, בוצעו פעולות חקירה רבות וניטלו דגימות דנ"א ממשפחות הנעדרים. משטרת ישראל רואה בסוגיית הנעדרים והאלמונים שליחות, ומשקיעה את טובי חוקריה ואת קדמת הטכנולוגיה לנושא זה".

"ככל שיש ביקורת או מידע נוספים וחדשים בתיקים ספציפיים, תהיה המשטרה יותר מנכונה לאמצם בחיפוש אחר נעדר זה או אחר".

Tal10.maariv@gmail.com

פורום הנעדרים

השבוע הפך פורום הנעדרים החדש, שהוקם במרץ השנה, לעמותה המכונה "בלעדיהם". הארגון הוקם על ידי משפחתו של הנעדר דניאל מיניביצקי, וכיום חברות בו 22 משפחות הנעדרים.

"הפורום הוקם מתוך צורך של תמיכה הדדית", אומר שוקי מיניביצקי, אביו של דניאל ויו"ר העמותה, "ההתמודדות של משפחות הנעדרים היא ייחודית כי הן נמצאות על ציר של אי ודאות, בניגוד למשפחות שחוות את סופיות האובדן. במסגרת העמותה נפעל מול הגורמים העוסקים באיתור הנעדר, בסיוע נפשי ובתמיכה כלכלית, שכיום לא ניתנים על ידי המדינה".

"'בלעדיהם' הציבה לעצמה כמטרה לפעול גם להקמתה של רשות לאומית שתרכז את המידה הנוגע לנעדרים, בסיועו של ח"כ איל בן-ראובן מהמחנה הציוני, שעמד בעבר בראש עמותת 'לחופש נולד'. בשלב זה אנו פועלים לקידום חקיקה שתחייב לקחת דגימות דנ"א ממשפחות נעדרים, שתסייע למפות את הממצאים שבידי המכון לרפואה משפטית ותגדיר מחדש את נוהלי המשטרה בנושא".

במסגרת העמותה פועלים גם החוקרים הפרטיים גיל שמואלי ושאול רוזנברג מחברת פוקוס ייעוץ, ביטחון וחקירות. תחילה הם נשכרו כדי להתחקות אחר עקבותיו של מיניביצקי הבן, שנעדר מאז אוקטובר 2014. כעת החוקרים בונים מאגר של מקורות מודיעיניים, פועלים לארגון חוליות חיפוש ואף הכינו פק"ל נעדרים המכיל נהלים מסודרים. 

"הכשל המרכזי הוא בכך שמשפחות של נעדר שאינו ילד, אינו חסר ישע, או אינו מכוחות הביטחון, נאלצות להמתין 48 שעות עד לתחילת עבודת המשטרה", אומרים שמואלי ורוזנברג, "למקום הזה תיכנס העמותה, וכן היא תסייע לנפות מידע המגיע מאזרחים ולרוב מתגלה כשגוי".