פיגועים בירושלים וביהודה ושומרון, עימותים בין הפלסטינים לצה”ל ברמאללה ובחברון, עימותים בין ערביי ישראל וכוחות הביטחון ביפו, פיגוע דקירה בקריית גת וזריקת בקבוקי תבערה ליד כביש 6 – גל האירועים האלימים מצד הפלסטינים מתחיל לזלוג לכל חלקי הארץ וסוחף אחריו את הציבור של ערביי ישראל.



“זה סימן יותר ממדאיג”, אומר ח”כ זוהיר בהלול (המחנה הציוני), המתגורר בעכו, עיר מעורבת. “המחאה צריכה להיות מכוונת כלפי הממשלה, ולא צריך לנסות באמצעותה לגדוע את היד המושטת משני הצדדים לשיתוף פעולה. איני מעוניין שהציבור שלי יתעמת עם הציבור היהודי. זאת תהיה טעות גדולה. עדיף לא לרגום באבנים או להכניס דגלי פלסטין למחאות. הציבור היהודי צריך להבין את המכאובים ולא לראות בנו אויבים. אנחנו לא האויבים”.



מה גרם לכך שהזעם פרץ כעת בכזאת עוצמה?

“הממשלה, בראשותו של בנימין נתניהו, תוקעת אותנו בקיפאון מחריד ומתנערת מתפקידה לייצר תקווה בין שני העמים וגם בתוך מדינת ישראל. זאת ממשלה שאין לה בשורות, לא בענייני שוויון אזרחי ולא בענייני שלום אזורי, כך שאתה נכנס לחשכה ולא מוצא אלומת אור קטנטנה. אתה לא יכול להמשיך ככה עד אינסוף. הרי מה מניע בני אדם כאנושות, אם לא התקווה? נתניהו הוא השולט בכיפה, והוא תוקע אותנו באותה נקודת מוצא. אזרחים רוצים שינוי. זאת זכותם במדינה דמוקרטית, ובעיקר זכותה של האוכלוסייה הערבית, שיודעת שהיא התחתונה שבתחתיות”.


"סימן מדאיג" זוהיר בהלול. צילום: אמיר לוי, פלאש 90
“מאז מאורעות אוקטובר 2000 אני לא זוכר מראות כאלה ביפו”, אומר גורם בכיר בקהילה הערבית בעיר בעקבות הההפגנה האלימה שהתחוללה שם, בארגון הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
 
יש הטוענים שלמהומות שפרצו ביפו אין קשר ישיר לדת או להזדהות עם אירועי מסגד אל־אקצא.
“המהומות הן שילוב של הרבה דברים, כמו מצוקת הדיור, מצב הרווחה ואולי גם הבחירות הקרובות למועצה המוסלמית, שבאו להבהיר שיש הנהגה בשטח. יש לזה הרבה סיבות. זה מתחיל מהממשלה, שבה יש תחרות מי יאמר דברים קשים יותר נגד ערביי ישראל. אנחנו מרגישים שאין לנו כתובת. פעם היה שר או מפלגה שנתנו גיבוי, אבל היום אין. לכן קל מאוד להצית את השטח. יצאו להפגין כי יש מצוקת דיור אדירה. תשאל כל ילד בן שנתיים, והוא יענה: ‘בגלל שאנחנו ערבים’. יהודי שיש לו בעיה יילך לבת ים, לשכונת התקווה. לנו אין לאן ללכת, ויש כאן 20 אלף ערבים. המנהיגות הרגיעה את הרוחות. היה מזל גדול, כי אם היה צד שרוצה להסית הייתה פה אש גדולה”.

 “אין אופק"

לרשימת האירועים הביטחוניים שעלו לכותרות בימים האחרונים מתווספים לא מעט אירועי מחאה שהתרחשו ברחבי הארץ, בין היתר בערים המעורבות: עצרת הזדהות של ערביי ישראל עם אירועי מסגד אל־אקצה שנערכה בכפר בענה בצפון, הפגנות שנערכו בחיפה וכללו חסימות צירים והנפת דגלי אש”ף, תגרה על רקע לאומני בחיפה בין אוהדי מכבי תל אביב לתושבי מזרח ירושלים בסמוך לאצטדיון סמי עופר בשבוע שעבר, הפרות סדר בטייבה והפגנות נוספות בכפר כנא ובנצרת. 
 
בצפון הקימו לפני שנה את אשכול יישובי בית הכרם, תאגיד עירוני משותף לשבע הרשויות החיות בשכנות: כרמיאל, משגב, בענה, דיר אל־אסד, נחף, ראמה ומג’דל כרום. התאגיד נועד לייצר שיתוף פעולה אזורי לטובת יהודים וערבים גם יחד, אבל בימים האחרונים המתח כבר החל לתת את אותותיו בתושבי היישובים הללו. “חייבים לבלום את המצב”, אמר ראש מועצת דיר אל־אסד, אחמד דבאח, לשעבר ח"כ במפלגת קדימה. “דו־קיום חשוב לי. זה לא מכובד להבעיר שטח בגלל אינטרסים פוליטיים. הפוליטיקאים חייבים להרגיע את הרוחות. אין אצלי הבדל בין יהודי לערבי. כולנו בני דודים וצריכים ללמוד לחיות ביחד, אין ברירה אחרת. שאל אותי פעם צחי הנגבי מה דעתי על האביב הערבי, ואמרתי לו שמה שמעניין אותי זה מה שקורה כאן. אני רוצה מדינה ליד מדינה. יש מקום לכולם. אני קורא לא לערב דת ופוליטיקה”.
 
“זאת הייתה הפגנה שקטה, שלטנו בה, וזה לגיטימי שכל אחד יוציא את מה שמתרחש בלבו, במסגרת החוק”, טוען עבאס תיתי, ראש המועצה של בענה, שהשתתף בעצרת המדוברת. “יש לנו ממשלת ימין, שבה שרים מגיעים אל מול בית ראש הממשלה כדי לחמם את האווירה. איך אפשר לקבל את זה? נועדנו לחיות ביחד, בשוויון, ואנחנו רחוקים מהיום שבו התושב מבענה ירגיש כמו זה שבכרמיאל, שחי מעבר לכביש. אם יש לאדם עבודה ואפשרות לתת לילדיו לימודים בצורה נאותה, הוא לא יחשוב לכיוון אחר”.
 
אבל ברור שלמצב המדיני יש השלכה על המצב.
“בהסכמי אוסלו הייתה אפשרות לפתח הצלחה אזורית, מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אתה רואה את האנשים: מה יש להם היום, איזה אופק, לאן אנחנו מתקדמים? אני רואה איך מתייחסים אלינו, אבל מי בנה כאן את המדינה, מי היה איתכם כל הזמן?”


"חייבים לבלום את המצב" אחמד דבאח, ראש מועצת דיר אל אסד. צילום: מרים אלסטר פלאש 90

בכרמיאל ממוקמת תחנת המשטרה האזורית “לב הגליל”, שחולשת גם על היישובים היהודים וגם על הערביים, בהם בענה ודיר אל־אסד. מפקד התחנה, נצ”מ ויקטור בוסקילה, מודע לרגישות שיש כעת בשטח. “הייתה יותר עצרת מאשר הפגנה”, מספר נצ”מ בוסקילה. “האנשים הביעו את מחאתם על הדברים שקרו בהר הבית והתפזרו אחרי זמן קצר. לא היו לנו בעיות”.

האם יש יותר רגישות בשטח מאשר בעבר?
“אנחנו כל הזמן בהידברות עם אנשי ציבור, ראשי רשויות, שייח'ים, חברי מועצה, מנהלי בתי ספר. תמיד יש קיצונים שיכולים להלהיט את האווירה, ואנחנו עם היד על הדופק. בגלל האירועים האחרונים אנחנו במעקב אחרי אתרים חברתיים יותר מאשר בתקופות אחרות, כי שם לפעמים יש מי שרוצה להסית ולהצית. השטח עובד כרגיל”.

“לגלות סובלנות"

“אני מאוד מקווה שהשפיות תגבר על המציאות שאליה נקלענו”, אומר ח”כ בהלול אל מול התרבות האירועים הביטחוניים. “אני רוצה להאמין שאין אינטרס של הציבור הערבי לחצות את הקווים ולהפר את כללי המשחק. להפגין ולמחות זה לגיטימי. הפגנה או שביתה הן לא נחלתם של היהודים במדינת ישראל, ואני מקווה שהציבור הישראלי יגלה סובלנות כלפי הציבור הערבי שמפגין. באותה נשימה אני מבקש מהציבור שלי שינהג בחוכמה ולא ישבור את הכלים”.
 
גם תיתי, ראש מועצת בענה, מדגיש שגם בעצרת שבה השתתף לא היה רצון לגלוש לאלימות, אלא רק למשוך תשומת לב ולהשמיע קול זעקה שמקורו, לדבריו, במצוקה אמיתית. “באינתיפאדה הראשונה והשנייה, מה היו ההישגים?” הוא שואל. “אני לא רואה שאלימות הביאה תוצאות. רק ישיבה מסביב לשולחן תעזור, כשכל צד יקריב מה שבאפשרותו. אני רואה מה מתרחש במדינות ערב, ואנחנו לא רוצים להגיע למקומות האלה. לא מוכר לי בהיסטוריה מצב שמלחמה הביאה שלום והיה אחריה טוב, אלא רק רע, ולא רק הכפר שלי ייפגע. כל הסביבה תסבול. זה כמו הגשם שהיה לפני כמה שבועות. גשם עם אבק, לא של ברכה, אלא כזה שלכלך את כולנו”.