מדיניות הריסות בתי מחבלים לא רק שלא נמצא כי מייצרת הרתעה, במקרים מסוימים היא אף מעודדת ביצוע פעולות טרור - כך עולה ממחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שצפוי להתפרסם בחודשים הקרובים והגיע לידי "מעריב".
על פי המחקר, שנעשה במסגרת התכנית לביטחון ודמוקרטי, החוקרים לא הצליחו לאתר נתונים שביססו את העמדה שלפיה הריסת בתים מקדמת הרתעה, אך איתרו כאלה המעידים על היעדר הרתעה ואף תוצאה הפוכה - של עידוד פעולות טרור.
נושא הריסות בתי מחבלים נמצא במקום בולט בשיח הציבורי ומעסיק את מערכת הביטחון, המשפט והחקיקה, בעיקר בתקופה האחרונה, עם התגברות אירועי הטרור ברחבי הארץ. השיקול המרכזי מאחורי המדיניות הוא הרתעה. המתנגדים טוענים כי מדובר בענישה קולקטיבית, הפוגעת בחפים מפשע. מספר עתירות הוגשו לאחרונה לבג"ץ נגד הכוונה להרוס את בתיהם של מחבלים, בין היתר של רוצחי בני הזוג הנקין, מלאכי רוזנפלד ודני גונן.
שופטי בג"ץ דחו שוב ושוב את העתירות, בטענה כי אין ביכולתו של בית המשפט להתערב בשאלת היעילות של השימוש באמצעי זה - אשר נועד להרתעת מי ששוקלים להשתתף בפעולת טרור. חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, עורך הדין טל מימרן ופרופסור עמיחי כהן, ביקשו לעמוד על אחת השאלות המרכזיות לגבי מדיניות הריסת הבתים, ולמעשה לשורש ההצדקה מאחוריה, והיא האם אכן מדובר במדיניות יעילה לשם הרתעה מפנייה לטרור.
טענתם המרכזית של החוקרים היא כי לא קיים ביסוס עובדתי, ההכרחי לצורך הצדקת האמצעי, וייתכן כי דווקא קיים בסיס עובדתי להוכחת המצב ההפוך – כלומר כי השימוש באמצעי מזיק. הם מציינים מחקר של תא"ל במיל' אריה שלו, שנערך בעקבות האינתיפאדה הראשונה ומצא שההשפעה ההרתעתית של מדיניות הריסת הבתים בתקופת האינתיפאדה הראשונה הלכה ופחתה עם הזמן.
המדינה, מנגד, לא הציגה נתונים התומכים ביכולתה של הריסת הבתים לייצר הרתעה, בין היתר בשל הקושי לאסוף נתונים בשל גישה פיזית מוגבלת לאזורים רלוונטיים - הגדה המערבית ורצועת עזה. "קשה לראות כיצד ניתן לדון בתוצאה של מדיניות הריסת הבתים מבלי להידרש לנתונים אמפיריים", כתבו החוקרים. "אם לא ניתן להוכיח את יעילות מדיניות הריסת הבתים, הבסיס המוסרי של עמדת מדינת ישראל ובתי המשפט שלה נשמט".
פרופ' עמיחי כהן. צילום: יוסי זמיר