מדינה שלמה תהתה בשבוע שעבר מדוע שמה קץ לחייה נערה בת 13 מכפר סבא. הייתכן שהסיבה הייתה החמצה של הטיול השנתי עם בני כיתתה? קרובי משפחתה וחבריה הוכו בהלם, אבל בדיעבד התברר שמי שחיפש סימנים למצוקה הנפשית שחוותה היה יכול למצוא אותם בנקל, אך איש לא שיער שהדברים יגיעו לכדי התאבדותה של הנערה. וכזה הוא המצב כמעט תמיד, בכל גיל.

בדיוק לשם כך הובילה בממשלה הקודמת שרת הבריאות דאז, ח"כ יעל גרמן (יש עתיד), את אישור התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות שאנשי מקצוע רבים עמלו עליה. כמעט שנתיים חלפו מאז אותה החלטת ממשלה. בעקבות הסערה סביב התאבדות הנערה, חזרנו לבדוק מה השתנה מאז, ומצאנו כי בצד היישום שלה בשטח מבחינת הרשויות המקומיות - העסק תקוע.

בישראל מתאבדים מדי שנה כ־500 בני אדם. 6,000 מבצעים ניסיון התאבדות. בפועל התופעה רחבה יותר משום שלרשויות ידוע על תת־דיווח של כ־23% במספרים שהוזכרו. התוכנית שמה לה למטרה להציב "שומרי סף" רבים בקהילה, מאנשי מקצוע וחינוך ועד אזרחים מהשורה, ולהכשירם כדי שיוכלו להתריע על סימנים המעידים על סכנה אובדנית.

מדוח חדש של המרכז הישראלי להעצמת האזרח, שחיברה דליה קאלינין ממיזם ״המוניטור״, הכולל מעקב אחר יישום החלטות ממשלה, עולה כי בכל הנוגע למערך הכשרת "שומרי הסף", אף שהיחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות מבצעת את חלקה ובכלל זה פיתוח תכנים והכשרת מרצים, הרי שברמה המקומית ההכשרות החלו רק באופן חלקי. לרשויות מקומיות חלשות אין את היכולת לתקצב ולהקצות כוח אדם עבור מימוש התוכנית והן מפסידות את התקציב של הממשלה. בפועל, הטמעת התוכנית ברמה המקומית מקיפה נכון להיום כ־50 יישובים בלבד, מכיוון שהתקצוב ברמה המקומית של התוכנית מתנהל כך שככל שהרשות מתקצבת אותה יותר, כך גם הממשלה נותנת את חלקה בהתאם.

המדינה אחראית להכשרת שומרי הסף בדמות אנשי מקצוע שנודדים בין הרשויות המקומיות, אבל את ההכשרות לעובדי הוראה ולעובדים סוציאליים מקומיים אמורה לערוך הרשות המקומית.

אך גם ברמה הממשלתית מוצא הדוח ליקויים. בעוד ראשת היחידה למניעת התאבדויות מונתה לתפקיד כבר ביוני 2014, שאר התקנים בתוכנית אוישו רק באמצע 2015, מה שהביא לעיכוב ביישום התוכנית היות שהיחידה אחראית גם לפיתוח ויישום התוכנית וגם לתיאום עם הרשויות המקומיות. "איוש מאוחר של תקנים, הנובע לרוב מקשיים בתהליכי הגיוס, המיון וההשמה בשירות המדינה, הוא גורם מעכב, וניכר כי השפיע גם ביישום החלטה זו", קובע הדוח. 

הפתרון: תקציב מועדף לערים עם אחוז המתאבדים הגדול יותר

תומר לוטן, מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח ועורך הדוח, מסביר: "המדינה שמה 'איקס' כסף כדי שפרוייקט ייושם ברשות מקומית. אם הרשות יודעת לתת את החצי שלה, זה קורה. את התכנית מפעילה עמותה, 'בשביל החיים', שנשענת על התקציב הממשלתי, אבל אם העיריות החלשות לא מסוגלות להשוות את ההצעה הממשלתית גם היא תהיה מוגבלת בהן". 

התקציב הממשלתי לא מספיק כדי לממן את התכנית על כל שלביה, אבל לוטן מדגיש: "הממשלה כבר שנים עובדת כך בפרויקטים חברתיים, אפילו מצילי חיים כמו הפרוייקט הזה, זה קורה בתקציבי רווחה בדרך קבע אבל גם בחינוך ותחומים אחרים, כי הממשלה רוצה 'דמי רצינות' מהעיריות ולא מוכנה לשפוך עליהן כספים. זאת בעיה מובנית בממשל שלנו ומכאן מאבק הרשויות החלשות למען תקצוב דיפרנציאלי. בנושא הספיציפי הזה היה ראוי שהממשלה תבדוק למשל באילו רשויות אחוז המתאבדים גדול יותר ותתקצב אותן בתכנית באופן יחסי גדול יותר". 

על אנשי משרד הבריאות יש ללוטן רק דברים טובים לומר אבל הוא מדגיש: "מרגע ההחלטה על הקמת היחידה למניעת אובדנות ועד לאיוש המלא של התקנים בה, היתה חריגה של למעלה משנה בלוחות הזמנים וזה לא בגללם אלא בגלל שתהליכי הגיוס והמיון בשירות המדינה הם קטסטרופה. היום לאייש מכרז בשירות הציבורי לוקח כמעט שנה".