"טרור אי אפשר להכריע רק באמצעים צבאיים ועל ידי נקיטת סנקציות. זה לא יכול ללכת בלי לשלב אותם עם יוזמות מדיניות. כאן יש לי ביקורת מאוד חריפה על ראש הממשלה נתניהו, שבשנתיים מאז צוק איתן הקפיא לגמרי את התהליך המדיני ומנסה לשכנע אותנו שאין עם מי לדבר".

צהרי שישי לפני שבוע, יממה וחצי לאחר הפיגוע הרצחני במתחם שרונה. מביתו בכוכב יאיר משקיף דני יתום, אלוף (מיל') וראש המוסד לשעבר, בדאגה על המתרחש. לפני שנים פיקד על לא מעט מבצעים עלומים נגד טרור וגם היה שותף בזירה המדינית לשיחות שלום רבות עם הערבים. כיום, כשהוא אוחז בספרו החדש "לבירינת של כוח", שהופיע בהוצאת קונטנטו־נאו, יתום נזהר מלקבוע שמחדל הביא לפיגוע בתל אביב, אבל זה מה שמשתמע מדבריו.
 

"מוקדם לדעת אם היה כאן מחדל, אבל כמי שעמד בכנסת ה־17 עם חיים רמון בראש שדולה שפעלה למען הקמת גדר הביטחון, אני טוען שלא ייתכן מצב שבו תושבי חברון וסביבתה, כולל תושבי יטא, שאין להם אישורי שהייה בישראל, יחדרו אליה בקלות כה רבה", מוחה יתום. "מדינה שאין לה שליטה על אלה שנכנסים אליה ויוצאים ממנה, איננה מדינה ריבונית לגמרי. מוזר שכעת, לאחר הפיגוע, נזכרו שיש פרצות בגדר ונמצא התקציב להשלמתה". 

וזאת כשיש שר ביטחון חדש.
 

"אני לא פוסל את ליברמן מלכהן בתפקיד שר הביטחון; הוא יכול גם להצליח, מה שיהיה לטובת כולנו", משמיע יתום, בעברו ח"כ מטעם העבודה, נימה מפויסת. "אומנם עדיף שר בעל ניסיון בתחום הצבאי, כמו יעלון, שכבר הוכיח את עצמו ובעיני היה שר ביטחון טוב, אבל במערכת פוליטית אפשר להזיז אנשים ממקום למקום".


כפי שיעלון "הוזז"?

"לחלוטין לא! בנוגע אליו בוצע מהלך קלוקל, כשנתניהו משך ומשך אותו עד שגרם לו להתפטר בעקבות ההתנהלות המשפילה כלפיו". 


הדחתו הייתה מהלך קלוקל, משה יעלון. צילום: אבשלום ששוניהדחתו הייתה מהלך קלוקל, משה יעלון. צילום: אבשלום ששוני


יתום, לא נץ בהשקפותיו, מצדד בהריסת בתי מחבלים כצעד של ענישה. "זה חייב להיעשות במיידי, אם כי בכפוף לאישור מערכת החוק והמשפט", הוא מציג את עמדתו. "מניסיוני כאלוף פיקוד המרכז, אני יודע שזהו צעד מרתיע וגם הגליית בני משפחה באה בחשבון במקרה של סיוע לטרור. לעומת זאת, יש להבחין בין טרוריסטים לבין הציבור הרחב ולהימנע מענישה קולקטיבית. 


"כל עוד אין משא ומתן, על צה"ל להיות פרוס בכל יהודה ושומרון", מטעים יתום, הפעיל בגופים "מפקדים בכירים למען ביטחון ישראל" ו"ישראל יוזמת". "עלינו לחתור לקיום משא ומתן כשבהסכם שבעקבותיו ישראל תעביר לרשותה את חמשת גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, התופסים בסך הכל 5%־10% מהשטח שם. כתמורה תעביר שטחים באותו היקף למדינה הפלסטינית שתקום".


מעניין שנתניהו בא כמוך מסיירת מטכ"ל, אך מציג עמדות הפוכות משלך ומשל אנשי הביטחון, הפועלים בשני הגופים האמורים.

"יש להבין את הרקע. עמדותיו של נתניהו מושפעות הן מהתפיסה הפוליטית שעליה גדל והן מכך שהיעד העיקרי שלו זה לשרוד פוליטית. הרי ברור לו שכאשר יציג עמדות דומות לשלנו, הממשלה שלו תתפרק".


יתום מתייחס בספרו למבצע צוק איתן. "המבצע הזה התנהל רע וההתמרחות שלו כדי שבעה שבועות עלתה במחיר כבד לכוחותינו", הוא טוען. "חמור בעיני שאף כי איום המנהרות היה ידוע, הממשלה החלה להתייחס אליו רק כשהתגלו מחבלים במנהרה ליד קיבוץ סופה. אז נזכרו שלא הוכנה תורת לחימה למטרה הזאת ולא היה מנוס אלא לאלתר. לא אומר שבגינן של תקלות כאלה יש לתלות מישהו בכיכר העיר, אבל חייבים ללמוד את הלקחים". 
 

אסור לשלול אופציה צבאית, דני יתום. צילום: יוסי אלוןאסור לשלול אופציה צבאית, דני יתום. צילום: יוסי אלון

 

בעבר היה יתום בין המצדדים בתקיפה באיראן. כעת, הוא מסייג את דבריו: "אסור להוריד מהשולחן את האופציה הצבאית ויש לשמור אותה למקרה שאיראן, אם כל הרעות החולות בכל הקשור לטרור, תתקרב קרבה מסוכנת לפצצה גרעינית. ואם תקיפה, רצוי עם ארצות הברית, שנתניהו פגע לא מעט ביחסינו עם מדינה זו, המהווה אבן יסוד ביכולת האסטרטגית שלנו, כאשר פנה ישירות אל הקונגרס האמריקאי מעל ראשו של הנשיא אובמה".


מבין הנושאים שעלו באחרונה על הפרק, יתום מצדד בסגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן. "אכן יש בחברה הישראלית התקרנפות והתבהמות, כשיש האומרים ש'ערבי טוב זה ערבי מת' ו'קודם צריך לירות ואחר כך לשאול ססמה'", הוא סבור. "אבל לא היה מקום להשמיע את הדברים דווקא ביום השואה. כאן אני מסתייג מדברי יעלון ולפיהם קציני צה"ל יכולים לדבר על כל דבר בכל מקום".


ומה באשר לפרשת החייל היורה בחברון?

"לחייל אסור היה לירות במחבל, שהיה שרוע על הכביש כשהוא מנוטרל. נראה לי שאת הפרשה ליבו פוליטיקאים כדי לנגח פוליטיקאים אחרים". 

שני צדדים למשקפת

יתום לבית יוסם (71) גדל בנתניה, שבה חנות הדגים של אביו הייתה צמודה לחנות התיקים של ברקוביץ', אביו של בן גילו, יהודה ברקן, ש"כבר אז היה שובב גדול ומצחיקן לא נורמלי". 
 

מסתבר שכמעט החמצנו קצין מצטיין, כשיתום, תלמיד בולט במגמה המתמטית־פיזיקלית בתיכון "טשרניחובסקי", עמד להתגייס לעתודה האקדמית בשאיפה להיות רופא. בסופו של דבר, בהשראת חבר מהשכונה העדיף להתנדב לסיירת מטכ"ל, שם היה בטירונות עם אחד, מאיר הוברמן, שנהג להשליך אולר על כל גזע עץ ולימים הוכר כמאיר דגן. לדבריו, לתשע שנותיו בסיירת הייתה השפעה רבה על חייו, ועד היום הוא רואה בתפקיד מפקד צוות שם כ"תפקיד הכי מאתגר שהיה לי".


מדוע?

"כי בגיל 22, כסגן משנה המופקד על 15 לוחמים, הטילו עלי לבצע משימות מעבר לגבול, בשטח אויב, מה שהיה בו אחריות רבה. אתה יודע מה זה לעבור בין שני מארבי אויב באישון לילה? זה משהו מאוד מבגר, כשלמדתי שאין גבול ליכולות המנטליות והפיזיות".


בין המבצעים הרבים שבהם נטל חלק ורובם נותרו עלומים היה מבצע "תשורה", בפשיטה על נמל התעופה של ביירות. באותה תקופה הוענק לו צל"ש רמטכ"ל, שלימים הומר בעיטור המופת, על גבורה שהפגין במבצע אחר של סיירת מטכ"ל מעבר לגבול.


הוא פעל עם מפקדו בסיירת, אהוד ברק, בשחרור מטוס "סבנה" החטוף. על מבצע אחר עמו הוא מספר: "טסנו עמוק מאוד לתוך שטח מצרים כדי לחטוף קצינים מצרים על מנת להחליף בהם טייסים שלנו שנפלו בשבי במלחמת ששת הימים. כן, לחטוף, אם כי לא תמיד חזרנו עם ה'שלל' המצופה. למשל, תוך כדי מבצע כראמה, בירדן, התקבלה ידיעה מודיעינית שערפאת נצפה כשהוא רכוב על אופנוע. לימים, בשיחות איתו, כמובן לא סיפרתי לו שכמעט 'נפגשנו' ב־68'".
 

שחרור מטוס סבנה. צילום: רויטרסשחרור מטוס סבנה. צילום: רויטרס

 

יתום, שכסמג"ד שריון חצה את התעלה במלחמת יום כיפור והגיע עד הקילומטר ה־101, היה מזכירם הצבאי של שלושה שרי ביטחון. בראשונה מילא את התפקיד ב־83' לצד משה ארנס, "האזרח שהגיע עם רקע ביטחוני־אווירי מהתעשייה האווירית ואני מעריך אותו כשר ביטחון מצטיין, מה שמראה שגם אזרח יכול למלא את התפקיד".
 

תלוי מאיזה צד הוא מנסה להשקיף מבעד למשקפת.

"כשעמיר פרץ עמד להתמנות כשר הביטחון בממשלתו של אולמרט, אני, אז חבר כנסת מהעבודה שהוא היה ראש המפלגה שלי, אמרתי לו - 'עמיר, אל תיקח את התפקיד!'. הסברתי לו שמדובר בתפקיד שאין בו ולו דקה אחת של חסד ומהרגע הראשון נדרשים לעסוק בו בנושאים של חיים ומוות, מה שמחייב בקיאות רבה בהם. 'מה אתה מדבר, איך זה יכול להיות?', כך הוא הגיב, אולי מתוך מחשבה שבגלל יחסינו הלא כל כך טובים ברצוני למנוע ממנו את התהילה. כך הוא נהיה שר הביטחון של מלחמת לבנון השנייה וכולנו יודעים איך היה שם.
 

"רבין היה שר הביטחון הטוב מכולם, ליגה אחרת", מציין יתום, שפעל לצדו הן כשזה החליף את ארנס, הן מאז שכיהן ב־92' כראש הממשלה וכשר הביטחון. "אם היו לא מעט סכסוכים בין שרי ביטחון לבין רמטכ"לים, לא כך היה עם רבין, הגם שמולו היו רמטכ"לים מאוד דעתניים. כולם קיבלו אותו כאוטוריטה. בנוסף, למרות פער הגילים הרב והביישנות המפורסמת שלו, היה לו כישרון לתקשר עם החיילים. הוא היה מגיע למקומות שבהם היו פיגועים ומבקר אצל משפחות הנפגעים".


מה שהופך את ספרו למרתק כל כך ומייחד את דני יתום מבין כל המזכירים הצבאיים, הוא שלצד תפקידו הביטחוני הוא היה מעורב גם בכל המהלכים המדיניים של השרים שמעליו - רבין, פרס ואהוד ברק - וגם תיעד אותם.  אגב כך מסגיר יתום פרט לא ידוע: "רבין, שההומור לא היה הצד החזק שלו ואם ניסה להפגין הומור, הייתה מסתמנת איזו עווית על פניו, נהג להשתלט על השיחות שניהל בזירה הבינלאומית. אפילו לקלינטון הוא כמעט לא נתן לדבר, כל כך היה חשוב לו להעביר את המסרים שלו. לא פעם אני או ראש לשכתו, איתן הבר, היינו מעבירים לו פתק ומעירים את תשומת לבו לכך.
 

"שר הביטחון הטוב מכולם", יצחק רבין. צילום: ארכיון משרד הביטחון"שר הביטחון הטוב מכולם", יצחק רבין. צילום: ארכיון משרד הביטחון

 

"אמירת ה'שלום, חבר' שבה נפרד קלינטון מרבין לא צמחה יש מאין. הנשיא האמריקאי ראה בו מעין דמות אב, שהייתה חסרה לו מגיל צעיר. בין השניים הייתה מערכת יחסים מיוחדת במינה עם הערכה הדדית עצומה. קלינטון, שלא שירת בצבא, העריץ את רבין גם כרמטכ"ל הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.

"מערכת יחסים מיוחדת הייתה לרבין גם עם חוסיין. זה החל ביניהם לא טוב. ב־75' דחה המלך הירדני הצעה של ראש הממשלה רבין, שכללה נמל בעזה ועוד הטבות. אבל חוסיין התעקש ואמר שאם ישראל לא תיסוג למרחק שמונה קילומטרים מהבקעה, לא יהיה הסדר. מהסרבנות הזאת צמחה ידידות אמיתית, כשחוסיין הבין שמולו אדם ישר, שכל מילה שלו בסלע. היית צריך לראות אותם יושבים ב־94' לילה שלם ופותרים את כל הבעיות שצוותי המשא ומתן לא הצליחו לפתור במשך חודשים". 
 

בהסכם דובר שאזרחים מירדן יוכלו להיכנס עם רכבם לישראל ושאנחנו מוכנים לייבא משם וגם לייצא סחורות ב־40 מיליון דולר. זה לא בדיוק קורה ככה, הלא כן?

"חלק מפרטי ההסכם לא התממשו בגלל בירוקרטיה מאוד כבדה, בעיקר מהצד הירדני. כשברק התמנה ב־99' כראש הממשלה, הוא הטיל עלי, ראש המטה המדיני-ביטחוני שלו, להסיר את המכשולים שבמימוש השלום. למרות לא מעט מפגשים חשאיים של צוותים משני הצדדים, זה לא הצליח לגמרי".


בביקור שלי בירדן שמעתי ביטויי אכזבה על כך שהם לא נהנים מפירות השלום בין המדינות.

"בצדק! לדעתי, עד היום יש בירדן תחושה שהשלום נכרת בין בית המלוכה לבין ממשלת ישראל, לא בין העמים. זה דבר שחייבים לתקן אותו. עלינו לפעול ביתר שאת לכך שפירות השלום יהיו הרבה יותר ממשיים אצל הציבור הירדני; לא רק אצל האליטה. כאן אפשר ללמוד מהתחום הביטחוני, שבו יש מערכת יחסים מאוד יעילה הן עם הפלסטינים, הן עם הירדנים, הן עם המצרים".


יאסר מחכה לרבין

בספרו מתאר יתום בפרוטרוט עשרות מפגשים של שיחות עם הסורים, שרובם נערכו בוושינגטון. על רקע מה שקורה היום בסוריה, זה לא היה בזבוז זמן? אני שואל אותו. "אף אחד לא נביא ולא יכול היה לנחש לאן יתגלגלו העניינים בדמשק", הוא משיב. "בשנות ה־90, לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן, שכבר היו מחוץ למעגל הלחימה, נשארה סוריה, שגם בחשה בלבנון והיוותה האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל. לתומנו חשבנו אז, שאם ייכון שלום עם הסורים, תדעך תופעת חיזבאללה. בדיעבד לא הייתי רוצה לחשוב מה היה קורה לו היינו מחזירים להם את כל הגולן וכעת הייתה לנו הצרה של דאע"ש מעל לגליל".

מי מנע את השלום עם סוריה?

"חד־משמעית אסד האב, שבמרץ 2000 נפגש עם הנשיא קלינטון בז'נווה ולא היה מוכן להסתפק בנסיגה ישראלית לגבולות 4 ביוני 67'. לאסד לא היה די בהצעה שיחפרו תעלה שתוליך מים מהכנרת לאזור הכפרים הסוריים בעבר. כשסיפר כי שחה בכנרת לפני 60 שנה וקלינטון אמר שיוכל לעשות זאת שוב, אסד התעקש על הכנרת כולה בריבונות שלו". 
 

קודם לכן, כשברק היה הרמטכ"ל, יצאתם לוושינגטון למפגש עם הרמטכ"ל הסורי חכמת שיהאבי עטורי פאות על ראשיכם. זאת הייתה הפעם היחידה שלך בתחפושת?

"איפה! התחפשתי הרבה פעמים, בפרט כשהייתי ב־96', לאחר היותי מזכירם הצבאי של רבין ופרס, ראש המוסד הראשון שזהותו פורסמה טרם כניסתו לתפקידו. מכיוון שהייתי מוכר, בארץ ובעולם, לכל נסיעה בתפקיד בחו"ל שלא בידיעת השלטונות ה'מארחים' נאלצתי לצאת עם פאה. זה לא היה נוח, מה גם שחטפתי מכך אלרגיה לא נורמלית, אבל התפקיד חייב". 
 

נראה שזה שאבו מאזן מתעקש לא לגנות את הפיגוע הרצחני במתחם שרונה מסביר איך כל השיחות וההסכמים עם הפלסטינים נתקעו בסופו של דבר.

"פגשתי את אבן מאזן לא אחת, כולל בחודשים האחרונים. אני מאמין שבניגוד לקודמו, ערפאת, הוא לא רוצה טרור. אבו מאזן מבין שהטרור מזיק להם יותר מאשר לישראל, כשהוא מציג בעולם את הרשות הפלסטינית כרשות טרוריסטית בעוד העונשים שישראל מטילה כתגובה ממררים להם את החיים. אבל אבו מאזן לא נחוש מספיק. זאת טעות קשה מצדו לא לגנות את הפיגוע המזעזע בתל אביב".
 

אתה היית זה ששכנע את רבין ללחוץ את ידו של ערפאת על מדשאת הבית הלבן בטקס החתימה על הסכם אוסלו?

"אני בעצמי. רבין תיעב את ערפאת ועד יומו האחרון ראה בו מנהיג דו־פרצופי של כנופיה, שדיבר על שלום ובו בזמן הפעיל טרור. לרבין לא היה מנוס מללחוץ את ידו בטקס שהועבר לכל העולם והוצג כראשית של תהליך של התפייסות. 'אם לא תלחץ את ידו, תקלקל את כל הסמליות שבמעמד', אמרתי לו, והוא לחץ את ידי ערפאת כמי שכפאו שד ובתחושה של גועל נפש. לאחר מעשה הסתמנה על פניו הבעת הקלה. 'שימון, עכשיו תורך', אמר לפרס במין שמחה לאיד".


תיעב, אבל הוערך.

"ערפאת לא העריך את ברק ואת ביבי כפי שהעריך את רבין, שממנו גם פחד. לכן נזהר שלא לנשק אותו כפי שהוא נהג עם אחרים. כשרבין היה נכנס לחדר, ערפאת היה נמתח בקצה הכיסא כתוצאה מלחץ שהיה ניכר בו".


חיפשתי בספרך את תיאור תרחיש הדחיפות המוזר בין ברק לערפאת ולא מצאתי.

"גם אם זה לא נכנס לספר, זה קרה מול עיני בקמפ דיוויד. לאחר נתק של כמה ימים ביניהם, קלינטון הזמין את שניהם לחדר האוכל. לברק יש חוש הומור, לפעמים מוזר שלא כולם מבינים אותו. כשערפאת אמר לו להיכנס ראשון, כנראה בכל זאת מתוך כבוד, ברק השיב ואמר - 'אתה תיכנס ראשון!", אז אולי מתוך מחשבה שאיתו יוכל לנהוג כמו עם אנשיו, יעני סחבקים, הוא דחף את ערפאת פנימה".


הסכם לא יצא מזה, בסיכומו של דבר.

"כי הפלסטינים לא היו מוכנים לזוז אפילו לא מילימטר אחד מעמדותיהם, והם היו אלה שהרסו את קמפ דיוויד וגרמו לכישלון".
 

על אנשי צד"ל כתבת שהטיפול בהם לקה מאוד בתחילה, אך השתפר עם הזמן. נראה שמאחורי ניסוח זה מסתתר מחדל שדומה לזה של מפוני גוש קטיף.

"אכן, נכשלנו בטיפול באנשי צד"ל, שעד היום יש בעיות קשות מאוד עם חלק מהם, כפי שנכשלנו בטיפול במפוני גוש קטיף. מדינה חזקה הייתה צריכה לעשות את זה אחרת לגמרי. זה שלאחר 11 שנה יש מהם שעדיין גרים בקרווילות בניצן, מהווה כישלון צורב שהוא לא לזכותה של מדינת ישראל. אני מקווה שנלמד הלקח. אם יגיע היום שבו יהיה על מתנחלים ביהודה ושומרון להתפנות, אני מקווה שההתארגנות תהיה שונה בתכלית". 


סטודנט וגם סבא

 

יתום היה ראש מוסד מזן לא שגרתי, שהתעקש לצאת למשימות בחו"ל. "הגעתי לשם עם החינוך מסיירת מטכ"ל, שלפיו המפקדים הולכים בראש", הוא מסביר. "הבנתי שלא אדע מה חשים הלוחמים והלוחמות של המוסד אם לא אשתתף אישית במבצעים".


איפה הפחד?

"היה, אבל בעיני הגיבור הוא זה שמצליח להתגבר על הפחד".


גם אם אתה מציין את כהונתך כראש המוסד כגולת הכותרת של 33 שנות פעילותך בשירות מערכת הביטחון, האם נשאר לך ממנה פצע פתוח לאחר כישלון ההתנקשות בחאלד משעל, מה שהביא לסיום כהונתך בטרם עת?

"שום פצע פתוח. אני אדם מבוגר, היודע שמי שעושה דברים לפעמים מועד. מי שלא עושה, יושב בבית ומקסימום מצייר. אין גוף במערכת הביטחון שלא היו בו תקלות, כולל המוסד, אם כי בניגוד לגופים אחרים הוא מנוע מלפרסם את הצלחותיו. הכישלון בעמאן לא היה שלי, אבל כראש הארגון לקחתי על עצמי את מלוא האחריות. אני כבר הרבה־הרבה אחרי זה".


ראש הממשלה נתניהו אכזב אותך כשבניגוד לרבין, הוא לא נתן לך גב?

"נתניהו היה זה שב־97' החליט על ההתנקשות בעמאן בחאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס. זאת לא הייתה היוזמה שלי כראש המוסד. התאכזבתי מכך שביבי לא נתן לי גב ואפשר את סיום כהונתי לפני המועד".
 

לאחר הפסד ברק בבחירות 2001, ראש המטה המדיני־ביטחוני שלו התמנה כיו"ר מועצת המנהלים של כור מתכת. "נהניתי שם, אבל בעיות המדינה לא נתנו לי מנוח", אומר יתום, פעם חייל, תמיד חייל. לאחר שנתיים בכור מתכת, הטיל את עצמו ברגע האחרון לקלחת הפריימריז בעבודה לקראת הבחירות לכנסת ה־16 ונבחר; גם לכנסת הבאה. 
 

לבד מנושאים ביטחוניים, כמו חוק המילואים, שיזם עם אבשלום וילן, עסק בכנסת גם בנושאים אזרחיים מובהקים. לאחר חמש שנים וחצי בסך הכל, פרש יתום מהכנסת במחאה על שראש הממשלה אולמרט לא התפטר בעקבות דוח וינוגרד על כשליו במלחמת לבנון השנייה. "לא רציתי להישאר במקום שבו הכיסא נחשב ונחשק יותר מהאידיאולוגיה", הוא טוען. "אז היו שהסתכלו עלי כעל מטורף כשעזבתי תפקיד של חבר כנסת עם כל ההטבות הנלוות לכך".

"הייתי רוצה לראות פוליטיקה אחרת", אומר עוד יתום, המצדד בהעלאת אחוז החסימה ל־5% ובבחירת מחצית מחברי הכנסת בבחירות אזוריות. "אז ייעלמו המפלגות הקטנטנות עם התלות בהן, כשכל ממזר מלך".
 

אני פוגש את יתום עם חזרתו הביתה מבחינה באוניברסיטת תל אביב, שם הוא, בעל תואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב ותואר שני בכלכלה, לומד כסטודנט מן המניין בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. "רוב הסטודנטים הם במחצית מהגיל שלי", הוא מספר. "אני נהנה להיות ביניהם הנאה צרופה, מגיש עבודות ועומד בכל הבחינות, בלי לעשות שום הנחה לעצמי".
 

לבד מכך, עומד יתום בראש מספר גופים התנדבותיים, מחזיק בחברה העוסקת בייעוץ אסטרטגי ומשמש כיו"ר קרן הון סיכון, המשקיעה בסטארט־אפים ישראליים. זה לא מפריע לו לעשות ספורט (אירובי, כושר, הרמת משקולות). לו ולרעייתו, טובה, בת זוגו הנאמנה מנעוריהם בנתניה, חמישה בנים ושבעה נכדים.
 

"יש להם סבא מטורף", הוא מצהיר בנימה משועשעת. "אני אוהב את נכדי אהבה עזה ומשתטה איתם. הם רוכבים עלי כאילו אני סוס וכשאני עושה שכיבות סמיכה, הם שוכבים לי על הגב".   


לבסוף, האם אתה אכן מאמין שנתניהו יביא כראש ממשלה את השלום? 

"אני רוצה לקוות שביבי יביא אותנו לשלום לאחר שסוף־סוף יבין עד כמה מסוכן המצב הקיים שעלול להביא לקץ המדינה היהודית והדמוקרטית, מה שיירשם לחובתו בספרי ההיסטוריה".