"כששמעתי על המקרה של האם בירושלים עלו בי רגשות מעורבים. חשבתי על האם, על המקום שהיא הייתה בו, על התחושה של הסופניות, תחושה של דרך ללא מוצא, שהולכים לאיבוד. חשבתי גם על הבנות, על הרגעים שהן עברו, על מי שנשאר מאחור”. את הדברים האלה אומרת תמר קלר, שעקבה בדריכות אחר המקרה הטרגי האחרון בירושלים, שבו רצחה אם את ארבע בנותיה והתאבדה. בכלי התקשורת פורסם לאחר המקרה כי על פי החשד, האם סבלה מדיכאון לאחר לידה.

קלר (48) נשואה בשנית ואמא לשלושה ילדים שגרה בכרמיאל, חוותה בעצמה לפני כ־15 שנה דיכאון לאחר לידה מלווה בפסיכוזה. הדיכאון פקד אותה בין השבוע השני לשלישי לאחר הלידה השלישית.

“הבנתי את הבעל שאמר שלא האמין שזה יגיע לרגעי טירוף כאלו”, היא אומרת, “המרחק בין שפיות לשיגעון הוא קצר. לא תמיד ניתן לצפות מראש את דפוסי ההתנהגות במצבים של פסיכוזה. יש הרבה ניואנסים קטנים שצריך לשים אליהם לב וזה לא תמיד קל”.

זירת הרצח וההתאבדות בירושלים. צילום: מרק ישראל סלםזירת הרצח וההתאבדות בירושלים. צילום: מרק ישראל סלם

מה מרגישים במצב של דיכאון כמו שאת חווית?
“את יכולה להרגיש רגע אחד את הכאן ועכשיו ויכולה איך־שהוא לווסת את הרגשות שמציפים ואחרי כמה רגעים להתנתק מהמציאות או לעוות אותה. תחושה של כאוס, של סוף. חוסר תכלית מוחלט לחיים”.

איך התחיל תהליך ההתדרדרות הנפשית?
“הייתי בת 33 וחייתי בקנדה במסגרת עבודה של בעלי הראשון. במשך תשע שנים עברתי כל שנה וחצי להתגורר במדינה אחרת. לאחר הלידה השלישית התחלתי להתקשות להתרכז, ירידה ניכרת במשקל, קשיים בשינה, חרדות, פחדים מכל דבר, כל משימה הכפילה את עצמה בקושי שלה. אני ייחסתי את זה לניתוח הקיסרי שעברתי. כשהבנתי שמשהו לא בסדר, זה היה ביומיים שהרגשתי שיתוק גופני, לא יכולתי לזוז, וגם כשקמתי הרגשתי חרדות גדולות להסתובב בבית. הבעל הלך לעבודה, אבל הרגשתי שיש צללים מסביבי ושאני לא לבד. שמעתי את התינוקת בוכה למרות שישנה. ביומיים שבהם חוויתי שיתוק התקשרה אלי חברה לשאול לשלומי. היה לי קשה להגיע לטלפון למרות שמדובר היה בחמישה צעדים”.

מה הציל אותך?
“הרגשתי מספיק בנוח לשתף חברה, והיא הכריחה אותי לפנות לרופא באופן בהול. בכוחות אחרונים הרמתי טלפון למרפאה, והם אמרו לי לבוא מיד. הוא לא התמהמה וידע לנרמל את הסיטואציה עבורי. היה ברור שאני צריכה טיפול תרופתי. במקביל צוותה אלי אחות קהילתית, שבאה אלי פעמיים בשבוע, ניהלה איתי יומן וסדר יום וניהלה מעקב אחר מצבי הפיזי והנפשי. הרופא נתן הנחיה ברורה שאסור להשאיר אותי לבד, למרות שלא היו לי מחשבות אובדניות וחשתי מחוברת לתינוקת”.

בלידות הקודמות לא חווית כלל דיכאון?
“בלידות הראשונות אפילו לא היה לי בייבי בלוז. לא ידעתי בכלל מה זה דיכאון אחרי לידה. לאף אחת במשפחתי לא קרה דבר כזה. וככלל, אני אדם מאוד חיוני”.

קלר החלה לצאת מהמשבר ושבה לתפקד. אך בזאת לא הסתיים פרק הדיכאון בחייה. שבעה חודשים לאחר שעלתה מתוך התהום היא החליטה לחזור לארץ. הילדים נקלטו במסגרות, והיא החלה לעבוד. בהדרגה החלה לחוש באותם סימפטומים שתקפו אותה לאחר הלידה. “כבר ידעתי לזהות את הסימנים", היא אומרת. "חברה הפנתה אותי לפסיכיאטר. התפלאתי מאוד שזה הטיפול היחידי שמזוהה עם מה שעובר עלי. הרגשתי שאני צריכה משהו אחר- מעגלי תמיכה, קבוצות. בזמנו לא היו כאלה בארץ”.

קלר החלה לחקור את הנושא הטיפולי בארץ. היא פנתה למרכז בריאות האישה בכרמיאל והצטרפה לקורס הכשרה למתנדבות. לאחר זמן מה היא עזבה את עבודתה כדי להתמקד בתחום בריאות הנפש. היא החלה לעבוד בעמותת אנוש ולהפעיל מוקד תמיכה בכרמיאל לנשים לאחר לידה. כמו כן, היא הקימה קבוצת תמיכה בפייסבוק בשם “ברכת אביה - להריון ולאחר לידה”.

תמר קלר. צילום: נעמה קלרתמר קלר. צילום: נעמה קלר




"כיסה אותי ערפל"

“מצד אחד זה בלתי נתפס, ומצד שני לא הבנתי למה אנשים רואים את זה כפשע שלה”, אומרת מיכל בן־דור (37), נשואה ואם לארבעה ילדים שגרה בירושלים, וחוותה אף היא דיכאון אחרי לידה. כמו קלר, גם בן־דור, אישה קופצנית ובעלת חוש הומור, מסוגלת לגלות מידה של הבנה כלפי האם שרצחה את בנותיה בירושלים. “זה נתפס בעיני כפשע של החברה”, היא אומרת, “במיוחד כשמדובר במהגרת, שייתכן שהבדידות תפסה אותה עד הקצה. אבל אולי בגלל שהייתי בתהומות אני יכולה להבין את הבסיס להתנהגות הזאת. אני כועסת על נשים שאומרות שהיא מפלצת ושאין לה מחילה. ואני גם מקנאה בהן שהחוויות שלהן מצומצמות”.

הדיכאון פגש את בן־דור לאחר הלידה הראשונה שלה, כשהייתה בת 29 וחצי. “ילדתי בסתיו לידה רגילה די קשה וארוכה שכללה המון קרעים, ארבע שעות של צירי לחץ ובעל שבורח מחדר הלידה טראומטי”, היא משחזרת, “ההחלמה לא הייתה קלה, בעלי עבד בשתי עבודות ובקושי ראיתי אותו, ולא קיבלתי הרבה עזרה מההורים. הייתי לבד עם תינוק, אבל חסרת שעות שינה עם כל תופעות הלידה ומוצפת בהורמונים. כבר אחרי שבוע אחי אמר לי ‘את זולגת לדיכאון’”.

כיצד התבטא הדיכאון?
“זה היה מדרון. מבחורה עם קוצים בתחת הגעתי למצב שלא רחצתי פנים, לא עניין אותי אם הכלב אכל, לא עניין אותי כלום. לאט לאט הפסקתי לצאת מהבית, הסתגרתי והזנחתי את עצמי. בעלי כבר אמר לי ‘את צריכה להתקלח’. כיסה אותי ערפל”.

ומה עם התינוק?
“התינוק היה מאוד מטופל. פחדתי מאוד להיכשל בזה. הייתי על אוטומט בטיפול שלו והוא היה באחוזונים הכי גבוהים מבחינת מדדי ההתפתחות”.

שקלת להתאבד או לפגוע בתינוק?
“היו לי חרדות לא מציאותיות. עבר לי בראש לאיזה עולם הבאתי אותו. חששות שאם אני כל כך פגועה, איך אטפל בו, ואולי אני לא כשירה להיות אמא, ואיך הוא יסתדר, ואולי צריך לשים סוף להכול. היו סוג של הזיות, והייתי עוצרת את עצמי באמצע המחשבה כדי להגן על התינוק. הייתי בשליטה”.

שיתפת מישהו?
“בזה לא העזתי לשתף. חששתי שלא יכילו אותי. היה לי ברור שזה תלוי הורמונים וגם סוג של מפלט של הנפש שמבקשת להוציא קיטור”.

בן־דור פנתה לטיפול בשירותי בריאות הנפש. אבל אז קרתה מה שהיא מכנה “טרגדיה מספר שתיים”: “ביקשתי מהרופאה להתעלם מהנימה שלי ולהתייחס למילים שלי. יש לי נטייה להצחיק גם כשאני לא מתכוונת, והיא לא אבחנה אותי כמו שצריך ולא נתנה לי טיפול תרופתי”.

לאחר חודשיים היא הגיעה למרפאה והתמוטטה בפתח חדרה של המטפלת עקב התקף חרדה. ניתן לה טיפול תרופתי, ולאחר זמן מה חזר האיזון לחייה.

לא חששת להיכנס שוב להריון?
“זה כבר לא היה הלא נודע. כל לידה היא התנגשות עם משאית, אתה לא יודע איך היא תיגמר. לאחר חודשים ספורים שלקחתי את הטיפול חזרתי להיות מי שאני. התרופה לא הייתה רק טיפול נקודתי, היא נתנה לי חוויה מתקנת. בשלוש הלידות הבאות שלי זה לא חזר”.

מה העצה שלך לנשים לאחר לידה שחשות רע מבחינה נפשית?
“להיעזר כמה שיותר בסביבה, לשתף, לחפש מעגלי תמיכה. קבוצות בפייסבוק הן כלי נהדר. ברגע שמשתפים אפשר להרוג את הדיכאון כשהוא קטן. אסור להתבייש. לחלוק הכל, גם את כאבי הטחורים”.

מיכל בן דורמיכל בן דור

הצורך לייפות את המצב

גם עינב עוזרי (30) נשואה ואם לשלושה ילדים מהישוב סוסיא, מתקשה עם השיפוטיות כלפי האם מירושלים: “מצד אחד זה מעשה נורא, וזה נורא לדמיין את זה, אבל עם כל הקושי, אני יכולה להבין את המקום הנפשי המורכב הזה. זה מקום כל כך חשוך, שאתה לא רואה שום דבר אחר, כמו קיר”.

הדיכאון של עוזרי, שעובדת כרכזת קבוצות של מטיילים בבית ספר שדה, פקד אותה לפני כשנתיים, אחרי הלידה השנייה שלה. היא ובעלה עברו מירושלים לסוסיא, מעבר שלווה גם בתחושה של בדידות. “היו ירידות ועליות במצב הרוח, חוסר רצון לחייך", היא מספרת. "הכל היה סתמי, היה לי יותר קשה להכיל את הילד השני. חצי שנה לאחר הלידה נעלם לי התיאבון, וזה הדליק נורת אזהרה. זה התפתח לחוסר רצון לקום בבוקר. לא יכולתי פיזית להרים את הראש מהכרית. התחילו כאבי שיניים ולסת בלתי מוסברים. בעלי יוצא כל בוקר בחמש ואני התקשיתי לתפקד. הייתי מתקשרת אליו ואומרת לו שיגיע מיד ושאני לא יודעת מה אני אעשה, שאני מאשפזת את עצמי. הכל היה לי מעורבב. בכי בלי סוף”.

היו לך מחשבות לפגוע בעצמך או בתינוק?
“לא הגעתי למחשבות אובדניות, אבל לא פעם ישבתי מול החדשות והייתי אומרת לעצמי ‘לא נורא למות, לפחות לא סובלים’. היו כמה סיטואציות שהרגשתי שאני על סף לעשות משהו שאני אתחרט עליו. רגע שהילדה הגדולה בת שנתיים בוכה ואני מחזיקה את עצמי מלתת לה מכה. לפעמים הייתי יוצאת לכמה דקות החוצה להירגע, מתרחקת מהם כדי לא להגיע למצב של אלימות שאני אתחרט עליו”.

מתי החלטת לפנות לטיפול?
“בעלי הכחיש שמדובר בדיכאון. הסביבה בדרך כלל מנסה לייפות את המצב. אבל בתקופה של החגים הרגשתי שזהו זה, שאני כבר לא יכולה יותר. הלכתי לרופא משפחה והוא המליץ על כדורים. במקביל הלכתי גם למטפלת טבעית וגם לטיפול של עובדת סוציאלית בקופת חולים שעזרה לי מאוד”.

לא חששת להיכנס שוב להריון?
“היום אני מודעת מאוד. לאחר הלידה חשתי קצת לא טוב ופניתי ישר לטיפול, וזה עבר מאוד מהר”.

ד”ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית מומחית, פסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בנשים סביב מעגל הפריון ומנהלת אתר “נפש אם”, המציע סיוע נפשי לנשים, מסבירה: “דיכאון אחרי לידה הוא הפרעה פסיכיאטרית, המתרחשת בדרך כלל עד חצי שנה לאחר הלידה 10%־13% חוות אותו. לעומת זאת, דיכאון אחרי לידה המלווה במצב פסיכוטי הוא פחות מ־1 לאלף”.

ד"ר ליאת הולר הרריד"ר ליאת הולר הררי

מה ההבדל בין דיכאון לאחר לידה לבין בייבי בלוז?
"הבייבי בלוז תוקף בין 50% ל־80% מהנשים. מצב זה חולף בדרך כלל מעצמו תוך כמה ימים מהלידה. הוא מתאפיין בדיכאון וחרדה בעוצמה נמוכה והתפקוד של האישה די נשמר. אצל חלק מהנשים יתפתח הבייבי בלוז לדיכאון. מצב פסיכוטי עלול להופיע כחלק מהדיכאון אחרי לידה או ללא קשר אליו, כמה ימים אחרי לידה. זה מצב שבו בוחן המציאות של האדם נפגע, והוא יכול לחוות מחשבות שאין להן אחיזה במציאות או הזיות שמיעה או ראייה. המצב המסוכן ביותר הוא שמיעת קולות המורים לאדם לעשות דברים מסוימים. בגלל שכושר האבחון נפגע, האדם נענה להם. חשוב שנשים לא ידחיקו את מה שהן מרגישות. כשאת מרגישה שאת לא יכולה לחייך, שהרגש כלפי התינוק הוא לא כמו שחשבת, כשאת חשה מועקה, חרדה, יש לפנות לטיפת חלב, לרופא משפחה או למרפאות לבריאות הנפש”.