קלר (48) נשואה בשנית ואמא לשלושה ילדים שגרה בכרמיאל, חוותה בעצמה לפני כ־15 שנה דיכאון לאחר לידה מלווה בפסיכוזה. הדיכאון פקד אותה בין השבוע השני לשלישי לאחר הלידה השלישית.
“הבנתי את הבעל שאמר שלא האמין שזה יגיע לרגעי טירוף כאלו”, היא אומרת, “המרחק בין שפיות לשיגעון הוא קצר. לא תמיד ניתן לצפות מראש את דפוסי ההתנהגות במצבים של פסיכוזה. יש הרבה ניואנסים קטנים שצריך לשים אליהם לב וזה לא תמיד קל”.
קלר החלה לצאת מהמשבר ושבה לתפקד. אך בזאת לא הסתיים פרק הדיכאון בחייה. שבעה חודשים לאחר שעלתה מתוך התהום היא החליטה לחזור לארץ. הילדים נקלטו במסגרות, והיא החלה לעבוד. בהדרגה החלה לחוש באותם סימפטומים שתקפו אותה לאחר הלידה. “כבר ידעתי לזהות את הסימנים", היא אומרת. "חברה הפנתה אותי לפסיכיאטר. התפלאתי מאוד שזה הטיפול היחידי שמזוהה עם מה שעובר עלי. הרגשתי שאני צריכה משהו אחר- מעגלי תמיכה, קבוצות. בזמנו לא היו כאלה בארץ”.
קלר החלה לחקור את הנושא הטיפולי בארץ. היא פנתה למרכז בריאות האישה בכרמיאל והצטרפה לקורס הכשרה למתנדבות. לאחר זמן מה היא עזבה את עבודתה כדי להתמקד בתחום בריאות הנפש. היא החלה לעבוד בעמותת אנוש ולהפעיל מוקד תמיכה בכרמיאל לנשים לאחר לידה. כמו כן, היא הקימה קבוצת תמיכה בפייסבוק בשם “ברכת אביה - להריון ולאחר לידה”.
“מצד אחד זה בלתי נתפס, ומצד שני לא הבנתי למה אנשים רואים את זה כפשע שלה”, אומרת מיכל בן־דור (37), נשואה ואם לארבעה ילדים שגרה בירושלים, וחוותה אף היא דיכאון אחרי לידה. כמו קלר, גם בן־דור, אישה קופצנית ובעלת חוש הומור, מסוגלת לגלות מידה של הבנה כלפי האם שרצחה את בנותיה בירושלים. “זה נתפס בעיני כפשע של החברה”, היא אומרת, “במיוחד כשמדובר במהגרת, שייתכן שהבדידות תפסה אותה עד הקצה. אבל אולי בגלל שהייתי בתהומות אני יכולה להבין את הבסיס להתנהגות הזאת. אני כועסת על נשים שאומרות שהיא מפלצת ושאין לה מחילה. ואני גם מקנאה בהן שהחוויות שלהן מצומצמות”.
הדיכאון פגש את בן־דור לאחר הלידה הראשונה שלה, כשהייתה בת 29 וחצי. “ילדתי בסתיו לידה רגילה די קשה וארוכה שכללה המון קרעים, ארבע שעות של צירי לחץ ובעל שבורח מחדר הלידה טראומטי”, היא משחזרת, “ההחלמה לא הייתה קלה, בעלי עבד בשתי עבודות ובקושי ראיתי אותו, ולא קיבלתי הרבה עזרה מההורים. הייתי לבד עם תינוק, אבל חסרת שעות שינה עם כל תופעות הלידה ומוצפת בהורמונים. כבר אחרי שבוע אחי אמר לי ‘את זולגת לדיכאון’”.
בן־דור פנתה לטיפול בשירותי בריאות הנפש. אבל אז קרתה מה שהיא מכנה “טרגדיה מספר שתיים”: “ביקשתי מהרופאה להתעלם מהנימה שלי ולהתייחס למילים שלי. יש לי נטייה להצחיק גם כשאני לא מתכוונת, והיא לא אבחנה אותי כמו שצריך ולא נתנה לי טיפול תרופתי”.
לאחר חודשיים היא הגיעה למרפאה והתמוטטה בפתח חדרה של המטפלת עקב התקף חרדה. ניתן לה טיפול תרופתי, ולאחר זמן מה חזר האיזון לחייה.
גם עינב עוזרי (30) נשואה ואם לשלושה ילדים מהישוב סוסיא, מתקשה עם השיפוטיות כלפי האם מירושלים: “מצד אחד זה מעשה נורא, וזה נורא לדמיין את זה, אבל עם כל הקושי, אני יכולה להבין את המקום הנפשי המורכב הזה. זה מקום כל כך חשוך, שאתה לא רואה שום דבר אחר, כמו קיר”.
הדיכאון של עוזרי, שעובדת כרכזת קבוצות של מטיילים בבית ספר שדה, פקד אותה לפני כשנתיים, אחרי הלידה השנייה שלה. היא ובעלה עברו מירושלים לסוסיא, מעבר שלווה גם בתחושה של בדידות. “היו ירידות ועליות במצב הרוח, חוסר רצון לחייך", היא מספרת. "הכל היה סתמי, היה לי יותר קשה להכיל את הילד השני. חצי שנה לאחר הלידה נעלם לי התיאבון, וזה הדליק נורת אזהרה. זה התפתח לחוסר רצון לקום בבוקר. לא יכולתי פיזית להרים את הראש מהכרית. התחילו כאבי שיניים ולסת בלתי מוסברים. בעלי יוצא כל בוקר בחמש ואני התקשיתי לתפקד. הייתי מתקשרת אליו ואומרת לו שיגיע מיד ושאני לא יודעת מה אני אעשה, שאני מאשפזת את עצמי. הכל היה לי מעורבב. בכי בלי סוף”.
ד”ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית מומחית, פסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בנשים סביב מעגל הפריון ומנהלת אתר “נפש אם”, המציע סיוע נפשי לנשים, מסבירה: “דיכאון אחרי לידה הוא הפרעה פסיכיאטרית, המתרחשת בדרך כלל עד חצי שנה לאחר הלידה 10%־13% חוות אותו. לעומת זאת, דיכאון אחרי לידה המלווה במצב פסיכוטי הוא פחות מ־1 לאלף”.
התרעות פיקוד העורף