אתם לא רוצים לחשוב שהחיים של מישהו מיקיריכם ייגדעו במפתיע, ככה סתם, רק כי אדם אחר החליט שמתחשק לו להרוג. אתם לא רוצים לראות תמונות מזירת הרצח של הילד שלכם, לראות את פניו המחויכות בתמונה ממוסגרת בשחור, מתנוססת בצד ימין של מסך הטלוויזיה שלכם, כשהמגישה מדגישה את שמו בסבר פנים חמורות ואומרת "ז"ל". אתם לא רוצים להיות מקרה לדוגמה בתוכנית אקטואליה שמקיימת דיון בנושא "האלימות בחברה הישראלית". אתם לא רוצים להיות מאלה שאחד מהקרובים להם "נרצח בשביל 130 שקל" או "נדקר למוות מפני שסירב לתת סיגריה לצעירים" או "נרצח במהלך ריב על מקום חניה". אתם לא רוצים לדעת מה זה אומר "עסקאות טיעון".

כולם אנשים כמוכם, שרק רוצים לצלוח את היום בשקט, במדינה הלא פשוטה הזו ממילא. בארץ המצב חמור לעומת ארצות מערב רבות. והמספרים רק עולים: לפי המשטרה, בשנת 2015 אירעו 110 מקרי רצח. בשנת 2013 היו 2.1 מקרי רצח ל–100 אלף אזרחים. באותה שנה היו בצרפת 1.1, באנגליה 1.2 ובספרד 0.8. מעגלים על מעגלים של אנשים שחייהם לעולם לא יחזרו למסלולם. סיבת המוות: סתם.

לרינת רואס היה עתיד מבטיח. היא רק רצתה לחזור לביתה, אבל הרוצח, בילאל שאכר, תכנן אחרת. הוא ארב לה בשיחים, אנס אותה וקיפד את חייה. "ילדה פרפקציוניסטית", אומרת האם ג'קלין רואס על בתה הבכורה. "מצטיינת בלימודים, חלמה ללמוד קלינאות תקשורת. בת 20. סיימה את הלימודים באולפנה ועשתה שירות לאומי במחלקת נשים בבית חולים קפלן. אחר כך עבדה ולמדה לפסיכומטרי לקראת הלימודים. ואז קרה הנורא מכל. זה אבל שמתמשך לאורך כל החיים. זה לא שאת גומרת חודש או שנה. זה ימי ההולדת, יום האזכרה, ביומיום. אני פוגשת ילדה שדומה לה ורצה אחריה כדי לבדוק אם מה שאני רואה נכון או לא. הכי מרגיז שאנשים אומרים לי 'חלפו 11 שנה, תעברי הלאה'".

ביולי 2014, תשע שנים לאחר המעשה, נתפס הרוצח והאנס של רינת ז"ל. דגימת דנ"א שלו נמצאה זהה לזו שאותרה בזירת הרצח. "כשהוא נתפס, הייתי צריכה סיוע. הגשנו בקשה למשרד הרווחה", אומרת ג'קלין. "לא ידענו בכלל איך להתמודד עם הדבר הזה. הכניסו אותי לתוכנית לסיוע נפשי ומשפחתי - 'סנ"ה', רק משום שהרוצח נתפס בכזה איחור, אחרת גם את זה לא היינו מקבלים. מתלווה אלי עורכת דין שמסבירה לי מושגים בבית המשפט. פעם בשבוע בעלי יקותיאל ואני הולכים לפסיכולוג. מהבחינה הזו אני מודה למי שעוזר.

"התחיל המשפט, ועורך הדין של הרוצח מושך את הדיונים עד אינסוף. זה גומר אותנו נפשית. שנה ושלושה חודשים לא היה שום דיון. המשפט עוד לא נגמר. בגלל ההתעללות הנפשית הזו בעלי יקותיאל קיבל הפרעות קצב בלב ואושפז בבית החולים. מה הייתי רוצה? שהמשפט ייגמר ושהוא יקבל מאסר עולם פלוס. גם על הרצח וגם על האונס. אלו התפילות שלי".

מהפרקליטות נמסר: "הפרקליטות הגישה את סיכומיה לפני כשנה ומאז ממתינה להגשת הסיכומים של ההגנה".

"למנוע את הרצח הבא". גלי צבי ויס ועטיפת הספר. צילום: יח"צ

הזכות לחיות

באופן רשמי, המשטרה אוספת את הנתונים בדבר הנרצחים במדינת ישראל ומפרסמת שנתונים סטטיסטיים. בדוח האחרון נעשה פילוח מעשי רצח על פי הסוג. נתונים נוספים אפשר למצוא בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

את איסוף הנתונים באשר לנשים שנרצחו על ידי בני זוגן לקחו על עצמם ארגוני הנשים. ביוזמתה של אורה ברז, הוקם בשנת 1998 ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שבו חברים בני משפחה של קורבנות רצח ללא עבר פלילי. בתה של ברז, תמר ז"ל, נרצחה בשנת 1997 בסניף ביתילי ברמת גן. עובד החנות ניסה לאנוס אותה, דקר וגלגל את גופתה בשטיח שהשאיר במחסן של החנות. היו חיים ואינם.

את הארגון הקימה ברז כאשר נוכחה שלשכול הכבד מתלווה התמודדות אינסופית נוספת, מול מוסדות המדינה. חברי הארגון, שמספרם הולך וגדל ביחס ישיר לאלימות בישראל, פועלים בהתנדבות לקידום זכויותיהם במערכת המשפט, מסייעים זה לזה בתמיכה נפשית, פועלים בכנסת ובממשלה, ועוסקים בחינוך ובמניעה כדי להפחית את האלימות וליצור חברה סובלנית יותר. הפעילות הנמרצת תרמה בין השאר לחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה והביאה להקמת מרכזי סיוע (תוכנית "סנ"ה" מטעם משרד הרווחה ומשרד המשפטים), שפועלים, בין היתר, לעריכת ימי זיכרון ומפגשים אישיים.

מאז 2008 עומדת בראש הארגון לרה צינמן. בתה, גנית ז"ל, נולדה ביום האם, דצמבר 1973, על הציר שבין השפה העברית לרוסית. היא אהבה לצייר והצטיינה בלימודיה בבית הספר הריאלי בחיפה. ילדה טובה מבית טוב, שבחרה במסלול ערכי, שכלל שירות צבאי כקצינת הוראה, הדרכת נוער יהודי בקליפורניה ולימודים בחוגים לשפות וספרות אנגלית וצרפתית באוניברסיטת חיפה. עם תחילת שנת הלימודים הכירה שם סטודנט אמריקאי. זה היה סיפור קצר, אבל הוא רצה יותר וסירב להרפות. ביום חמישי בערב, אחרי שחזרה מהרצאה, רצח אותה. דקירה אחר דקירה, בסכין.

"היום הוא יום נורא ועצוב. 25 אנשים נהרגו בשני פיגועי טרור, אחד באוטובוס בירושלים ואחד בטרמפיאדה ליד אשקלון... נדמה שוב שאין מוצא, שאין דרך לעצור את הרצח הזה... כתבתי את המכתב על רקע שירים עבריים של ימי אבל. הפך להיות מוכר ושגרתי... אין לזה סוף", כתבה גנית לחברתה במכתב ששלחה לה ב–25 בפברואר 1996. חמישה ימים לאחר מכן, נרצחה. סתם.

עד שנות ה–90 התשובה על השאלה מהו הסיוע שמשפחות הנרצחים מקבלות מהמדינה הייתה ברורה: לא כלום. הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה כללה בנוסח הראשוני, נוסף לזכויות בהליך המשפטי, פרק על הקמת שירותי סיוע לכלל הנפגעים ותשלום פיצויים מהמדינה, אולם האוצר בלם את המהלך ונותר רק הפרק של זכויות בהליך הפלילי.

"די מהר התברר לנו שללא ליווי וייצוג משפטי, גם הזכויות המעטות בהליך הפלילי מופרות", אומרת צינמן. "גם הצעות חוק פרטיות לשירותי סיוע נדחו זו אחר זו על ידי הממשלה".

רק ב–2007 החל משרד הרווחה במהלך של בחינת הצרכים של נפגעי עבירה מסוגים שונים, כולל משפחות נרצחים. ב–2008 הוקמה ועדה בין־משרדית בראשות המשנה למנכ"ל דאז מנחם וגשל. צינמן הייתה חברה בוועדת משנה שעסקה בסיוע לנפגעי עבירות המתה. בסופו של דבר, רק המלצותיה של ועדה זו אומצו על ידי המשרד והוגשו לממשלה.

ב–2009 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת מרכזי סיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה. מדובר באחד ההישגים המשמעותיים של הארגון. "נכון להיום פועלים שישה מרכזי סיוע בכל הארץ. הם מעניקים סל שכולל טיפול נפשי פרטני וקבוצתי למשך שנתיים ולעתים יותר, וסיוע כספי ראשוני עד 5,000 שקלים", מספרת צינמן. בנוסף, מקבלת כל משפחה של נרצח ייצוג וליווי משפטי בהליך האזרחי ובהליך הפלילי.

את התמיכה המשפטית מרכז האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, באמצעות תוכנית "סנ"ה". עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, עוסקת גם בייצוג פרטני של משפחות במסגרת הזאת. "אבל למרבה הצער", מוסיפה צינמן, "רבים נותרו מחוץ למעגל הסיוע, משום שהוא לא תקף לגבי משפחות שבניהן נרצחו לפני 2009. אנחנו פועלים על מנת לשנות את המצב".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר כי מיום הפעלת התוכנית, ב–2009, מתאפשר גם למשפחות שבניהן נרצחו לפני מועד זה, ואשר חלפו יותר משנתיים מיום המוות, להשתתף בקבוצות תמיכה טיפוליות ללא הגבלה או עלות.

מחיר מבצע

אורגיל מואטי נרצח ברחובות ב–6 במאי 2012 על ידי שלושה בני נוער בדקירות רבות, בסכין יפנית ובסכין מטבח. הוגש כתב אישום ברצח נגד אחד מהם, כתב אישום בהריגה וקשירת קשר לרצח נגד השני, וכתב אישום בסיוע לאחר המעשה וקשירת קשר לרצח נגד השלישי.

חרף מחאת הוריו של אורגיל נגד עסקת טיעון עם הנאשם השלישי, היא נחתמה והוא נידון לשישה חודשי עבודות שירות בלבד. הנאשם השני הורשע בהריגה ונידון ל–12 שנות מאסר. הנאשם הראשון הורשע בהריגה ונידון ל–17 שנות מאסר והגיש ערעור לבית המשפט העליון.

מאז היום ההוא אמו אירית לא פוקדת את חדרו. אחותו הקטנה, נעם בת ה–10 וחצי, משלבת את דמותו בציורים, וכמעט בכל סיפור שלה שוזרת פרט על אחיה. "שמנו מסיכה על הפנים והראינו לילדים שממשיכים. צליל מצאה את בחיר לבה והביאה ילד לעולם, אבל השכול תמיד עוטף ויעטוף אותנו. אורגיל הוא חלק מאיתנו, בשמחות ובעצב", אומר אביו, איציק מואטי, לשעבר קצין בצה"ל שמקדיש את זמנו מאז פרישתו להרצאות בפני בני נוער וחיילים. "רצינו שיחיה לצדנו, אבל הוא חי בתוכנו, ואנחנו מנסים להנציח אותו בכל דרך. אירית עדיין מתאבלת. היא נושמת, לא חיה. אסור להיות אדישים לשום פסק דין שניתן היום ולעסקאות הטיעון, כאילו זה עסקאות ברכב שנדפק. צריך לשנות את השיטה. להבין מהי האחריות של קטין בן 17 וחצי, שעוד כמה חודשים יחזיק נשק בצבא. יש לקטינים הרבה יותר מחסינות דיפלומטית. מראש אומרים שהם לא יואשמו ברצח ושאין מאסר עולם. המתכנן של הרצח של הבן שלי והמוציא לפועל קיבל שישה חודשי עבודות שירות. הוא ידע כמה יקבל עבור הרצח. הם רדפו אחריו, חתכו אותו וביצעו וידוא הריגה. כבר אמרתי לשופטים: 'את הילד שלנו הם רצחו, אותנו הם הרגו'. והם יושבים בכלא, קוראים ספר עכשיו, אוכלים, שותים ומשמינים. בעוד שמונה שנים הם ישתחררו על התנהגות טובה - וחזרה לפשע. אין לי ספק. הם אפילו לא התחרטו".

מהפרקליטות נמסר: "המחוקק בחר במודל מסוים בחוק זכויות נפגעי עבירה, המעניק זכויות לנפגעים אך אינו הופך אותם לצד רשמי להליך הפלילי, ומכאן שאין להם זכות טיעון בבית המשפט. למרות זאת, הפרקליטות מייחסת חשיבות רבה למתן מענה הולם וראוי לנפגעי העבירה, ומפרשת את החוק בהרחבה באופן המעניק להם זכויות רבות יותר משנקבע בחוק. במספר מקרים לא מבוטל, לאחר ששמעה את עמדת נפגעי העבירה, חזרה בה הפרקליטות מכוונתה לחתום על הסדר טיעון, או שעמדה על עריכת שינויים בתנאיו.

"בכל מחוז בפרקליטות מונה פרקליט המשמש רפרנט לנושא נפגעי העבירה, האמון על הנחיה ועל מתן ייעוץ מקצועי לפרקליטים בנושא, כמו גם על העברת המידע מהפרקליטות לנפגעי העבירה ולהפך. השיקולים הרלוונטיים בכל תיק שבו נערך הסדר מוסברים לנפגעי העבירה. לעתים קיימים שיקולים שונים המטים את הכף לחתימה על הסדר טיעון עם נאשם, למרות הסתייגות נפגעי העבירה. שיקולים אלה, שאינם תמיד ידועים ומובנים לציבור הרחב, נוגעים לרוב לקשיים ולחוסרים בחומר הראיות שאספה המשטרה, לאי רצונו של עד להתייצב על דוכן העדים, לאינטרס הציבורי שבהודאת הנאשם ולא בהכרח ליעילות ולחיסכון במשאבים, על אף שגם אלה שיקולים שהוכרו על ידי ביהמ"ש העליון כחשובים ולגיטימיים".

כן, רצח

אלון מיכאלי נרצח בעת ויכוח על כיסא נוח בחוף הילטון בתל אביב ב–16 ביוני 2000. הרוצח הואשם בהריגה במסגרת עסקת טעון ונידון לשלוש שנות מאסר. הוא השתחרר ונרצח בפתח תקווה בשנת 2013.

צחי יעקב נדקר בקניון בבת ים על ידי צעיר שהיה כביכול במעצר בית. הוא נפטר ב–23 בפברואר 2005, לאחר 11 יום בתרדמת. סעיף האישום הופחת מרצח להריגה. הרוצח נידון ל–20 שנות מאסר.

צחי בשה נרצח ב–29 ביולי 2007 בראשון לציון בדקירת סכין בלבו במהלך קטטה. הם היו שלושה: רון תורג'מן וניר סרוס בני 18 וקטין. הדוקר תורג'מן הורשע בהריגה ונידון לעשר שנות מאסר בעסקת טיעון.

רז חג'ג' נרצח ב–29 באוקטובר 2007 על ידי נער בן 17 בדקירת סכין בלבו במהלך קטטה. בית המשפט הורה על הפסקת ההליכים נגד הנאשם וקבע כי יש לאשפזו במוסד פסיכיאטרי. בהתחדש המשפט, הנער הורשע בהריגה בהסדר טיעון ונידון לעשר שנות מאסר, כולל ארבע שנות האשפוז וכן פיצויים.

צבי זילברשפורן נרצח ב–4 בפברואר 2008 במושב רמות על ידי מנחם אדטו ובנו סער, שהכו אותו במקלות ובאבן כבדה בחשד מוטעה שגנב את כלבם. סער אדטו נידון לשש שנות מאסר בעסקת טיעון ומנחם נידון לשנה וחצי וכבר שוחרר. ויש עוד רבים. רבים מדי.

להסדרי הטיעון ראוי להקדיש פרק נפרד. אלה מתבצעים מחוץ לבית המשפט, לעתים בהליכי גישור עם דיונים שסגורים בפני המשפחות. לפי החוק, חייבת הפרקליטות ליידע את משפחת הקורבן בדבר הסדר הטיעון המתגבש, וכן לקבל את עמדתה בכתב או בעל פה. "לעמדת המשפחות כמעט אין משקל בהחלטה הסופית", טוענת צינמן.

מאבק נוסף שבו מעורב הארגון הוא לשינוי הגדרת עבירות ההמתה השונות, שכיום כוללות רצח בכוונה תחילה, הריגה ומוות ברשלנות, כך שיתווסף אליה רצח מדרגה שנייה, בדומה למדינות רבות בעולם. לטענת צינמן, חלק גדול מעסקאות הטיעון נגזר מהקושי להוכיח את הרצח בכוונה תחילה. הצעת החוק למדרוג עבירות המתה תקועה בכנסת אחרי שעברה קריאה ראשונה. לצינמן אין ספק שהחוק החדש יביא לצמצום בהסדרי הטיעון, ולא רק בהם.

"היו משפטים שבהם רוצחים הורשעו בהריגה במסגרת הסדר טיעון או אפילו ללא הסדר טיעון ונידונו לעונש המרבי על הריגה - 20 שנות מאסר", היא מסבירה, "אבל יש חשיבות גם בתיוג בעבירת רצח. זה מעביר מסר של חומרה מיוחדת ודחייה מבחינה חברתית ומוסרית".

הצעת החוק למדרוג עבירות ההמתה נולדה בעקבות ההמלצות שהוגשו על ידי ועדה בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר. מאז תחילת עבודת הוועדה חלף עשור שבמהלכו הסתיימו עשרות מקרי רצח בהרשעה בהריגה.

"התופעה הזאת יצרה בקרב משפחות של קורבנות וגם בציבור תחושה קשה של זילות חיי אדם והיעדר ענישה הולמת. אפילו השופטים במשפטי רצח החלו לקרוא לקידום החוק", אומרת צינמן. "כיום הם מרבים להצביע על המצב הלא תקין שגורם להם להרשיע רוצחים בהריגה ולגזור עליהם עונשים קלים יחסית".

מוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת נמסר: "הוועדה קיימה מספר דיונים ארוכים בהצעה, אפילו בתקופת הפגרה, והספיקה לפצל מהצעת החוק ולאשר במליאת הכנסת את התיקון לגבי סעיף הרשלנות. הדיונים ביתר חלקי הצעת החוק נמשכים".

למה זה קרה?

אריה גזית נשדד ונרצח בתל אביב ב–17 בינואר 2010 על ידי ארבעה מתאבקים: שלווה ציצאשוילי, ספיר ורטון, משה שללשוילי וסרגיי שינצין. האחרון נידון ל–20 שנות מאסר ולתשלום פיצויים בהסדר טיעון. מתכנני הרצח ורטון, ציצאשוילי ושללשוילי נידונו ל–11, 7 ו–5 שנות מאסר ותשלום פיצויים, גם כן בהסדר טיעון. שללשוילי השתחרר ב–2015.

רעייתו של גזית ז"ל, בינה, הפעילה בארגון, לקחה על עצמה את פרויקט ההסברה נגד אלימות בקרב בני נוער. היא מספרת עם חבריה על האסון שלהם, ובתום כל מפגש מחתימה את הצעירים על אמנה למיגור האלימות. זה רק חלק אחד מהיממה שלה, שהפכה לעיסה בלתי נסבלת מאז הרצח.

"היום שלי מתחיל עם המחשבה שהנה, יום חדש, נצליח להתגבר", היא אומרת, "ואז נכנס חלק שאומר 'רגע, עצרי. זה לא יום רגיל'. אחת השאיפות שלי היא שמדינת ישראל תכיר בזה שאינה יכולה לשמור על אזרחיה. ואם אינה יכולה, שתעמוד לצדם. נכון שאנחנו מקבלים סיוע משפטי, אבל הוא מוגבל. נכון שאנחנו מקבלים סיוע נפשי, אבל הוא מוגבל ל–30 פגישות. הטיפול צריך להיות לאורך שנים. ומה עם המעגל השני? איפה האחים והאחיות? ומה עם הנכדים? לא הצלחתם לשמור עלינו, תנו תמיכה לאורך כל הדרך".

ואז מגיע הערב. שעות הדמדומים. "זה לא היה מוות טבעי", מסבירה בינה. "זה מוות טראומטי. מאוד קשה להשתחרר מהשאלה למה זה קרה".

לא לשקוע

לאחרונה ראה אור בהוצאת עם עובד הספר "ופתאום בא החושך" מאת גלי צבי–ויס, ובו סיפוריהן של המשפחות. "אומנם הספר נקרא 'ופתאום בא החושך', אבל אני רואה הרבה אור בספר הזה, תעצומות נפש ונתינה לזולת. זה מה שראיתי בנשים הפעילות בארגון. נשים שלקחו את האבל והאובדן למקום של תרומה לחברה, של עשייה, ולא אפשרו לעצמן לשקוע", אומרת צבי–ויס. "המשפט הפרטי שלהן הסתיים לפני זמן רב. הפעילות שלהן היא לשינוי חקיקה, למניעת אלימות, כדי למנוע את הרצח הבא. אני רואה בספר הזה שליחות, קריאה לציבור להתעורר ולפעול. בימים של פילוג מכאיב במדינה, הספר הזה בא לאחד וליצור קונצנזוס שאין עליו מחלוקת: די לאלימות".

"מעולם לא עלה בדעתי לכתוב ספר על אדם כלשהו, מהמציאות", מתוודה צבי–ויס, החתומה על שלושה ספרים נוספים, "בבואה", "צלילות הערפל" ו"שושן צחור". בעקבות טרגדיה שפקדה את חברתה עם התאבדות בתה, יצאה לדרך. באותה תקופה כבר הייתה פעילה מאוד בארגון משפחות נרצחים ונרצחות. "הפגיעות העצומה של החברים בארגון, חברות בעיקר, ואיבוד האמון באדם באשר הוא גרמו לי למבוכה רבה. הרגשתי מעין פיצול אישיות. התחלתי להזדהות לגמרי עם תחושותיהם, להבין לעומק, ונרתמתי".

מה למדת על יחס המדינה אל המשפחות?

"הוא השתפר מאוד בשנים האחרונות בעקבות הפעילות של הארגון, אבל עדיין קיימים נושאים רבים לטפל בהם, כמו עסקאות הטיעון. הספר הזה נותן בפעם הראשונה יכולת להכיר ולהבין לעומק את הצד של המשפחות. להיות נוכחים לאובדן האמון באדם באשר הוא".