גם כעשר שנים אחרי שנסגר תיק רצח הילדה רוז פיזם בת ה־4, סימני שאלה גדולים ממשיכים עדיין לרחף מעליו. "נרצחה ילדה קטנה, ואנחנו עדיין לא יודעים איך, מתי ועל ידי מי בעצם", אומרת ל"מעריב המגזין" עו"ד אנה אבידוב, שניהלה את התיק מטעם פרקליטות מחוז תל אביב. "פה היה כתב אישום יחיד במינו כי לא יודעים כלום – לא את תאריך התרחשות הרצח, לא מי ביצע ולא כיצד. הכל היה חידה והכל נשאר חידה. אבל בסופו של דבר אני מאמינה שהצדק נעשה פה, כי שניהם היו מעורבים בזה".

השניים הם אמה של הילדה, צעירה יהודייה צרפתייה בשנות ה־20 לחייה בשם מארי פיזם, ובן זוגה דאז - גבר כבן 50 בשם רוני רון, אשר מעבר להיותו אבי שתי בנותיה הקטינות של מארי, היה גם סבה של רוז. כתב האישום שהוגש נגד השניים באוגוסט 2008 אכן היה קצר מאוד, אבל אין בכמות המילים בו כדי להעיד על עוצמתו. סעיף אחר סעיף הוא גולל את המסכת האיומה שעברה על הילדה בת ה־4 בשעות שקדמו להירצחה בישראל, ולא פחות מכך, מה שעוללו לגופתה סבה ואמה בשעות שלאחר הרצח.

רוז פיזם נולדה לבנימין רון, תושב נתניה, ולמארי, אזרחית צרפת, והשלושה גרו בישראל ובצרפת לסירוגין. לאחר שבני הזוג התגרשו עברה מארי להתגורר בישראל, ואילו רוז נשארה לגור עם אביה. בישראל ניהלה מארי קשרים רומנטיים עם אביו של בנימין, רוני רון, ולשניים נולדו שתי בנות. מארי ניהלה מאבק משפטי שבסופו עלה בידה לקבל משמורת על רוז, וזו עברה לגור עמה ועם רוני רון בישראל.

איתור המזוודה בה נמצאה גופתה של רוז בירקון. צילום: יוסי אלוני איתור המזוודה בה נמצאה גופתה של רוז בירקון. צילום: יוסי אלוני

"בסמוך לאחר הגעתה לישראל חשו הנאשמים כי הם מתקשים בגידולה של רוז", נכתב בכתב האישום בין היתר. הסיבה הייתה התנגדותה של האם להימצא בסביבת בתה, עד כדי איום בהתאבדות. לנוכח זאת, בחודש מרץ 2008 הועברה רוז להתגורר עם סבתא רבתא שלה בנתניה, ויויאן יעקב. אלא שחודשיים לאחר מכן רוני רון, הסבא הצעיר, התעקש להשיב את רוז חזרה אל ביתו ובית אמה, כלתו לשעבר ובת זוגו בהווה. מכאן ואילך כתב האישום מגשש באפלה. "במועד שאינו ידוע למאשימה (צוות התביעה, ע"ר)... גמלה בלבם של הנאשמים ההחלטה לגרום למותה של רוז, והם החליטו להוציאה אל הפועל בדרך שאינה ידועה למאשימה", נכתב שם.

"הציבור קיבל תמונה כאילו רוני רון הוא הרוצח, ומארי היא סתם דמות קפקאית שלא ברור איך הסתבכה בתיק הזה, ועד היום זה נראה ככה", מספרת עו"ד אבידוב. "כאילו רון נסע איתה (עם רוז - ע"ר) באוטו ונתן לה מכה. אבל זה דבר שלא היה ולא נברא. זה התיק היחיד בהיסטוריה של המשפט בישראל שבו העבודה שלי כתובעת הייתה בין היתר לערער את ההודאה של הנאשם. רוני רון בא והודה: 'אני רצחתי בצורה כזאת וכזאת', אבל אני באתי ואמרתי: 'לא, יש פה הודאה שהיא שקר', מפני שהיא לא הסתדרה עם הדברים האחרים בתיק. הוא מסר כמה גרסאות שקריות שכל המשותף ביניהן הוא שהוא עשה את זה לבד. כשבן אדם משקר ומודה ברצח, ההסבר היחיד הוא שהוא מסתיר משהו אחר, חוץ מהאשמה של עצמו, וזה היה ברור שהוא ניסה לגונן על מארי. זה לא אומר שלרוני רון לא היה חלק ברצח, אבל הוא בטוח הסתיר את החלק שלה".

סנגורו לשעבר של רוני רון, עו"ד גיל פרידמן, מסכים עם עו"ד אבידוב. "ההנחה היא שמארי פיזם עשתה את זה ולא הוא", טוען עו"ד פרידמן. "הוא רק זרק את הגופה. לאורך המשפט עלה שהוא כן טיפל בילדה ואהב אותה. היו כל מיני שמועות בתקשורת שהיא הייתה אומללה ושלא טיפלו בה, וזה לא נכון. בטח שהיא טופלה על ידי רוני".

אלא שהעדויות במשפט העלו שמדובר ביותר מסתם שמועות. על דוכן העדים במהלך המשפט טען חוקר המשטרה שחקר את מארי פיזם כי רוז "הייתה נוהגת לאכול את הצואה שלה", וכן כי מארי ניסתה למסור אותה לבית חב"ד, שדחו את הילדה בשל היותה לא יהודייה. כאשר מארי עצמה עלתה על דוכן העדים, היא טענה להתעללות בבתה מצד רוני רון. "הוא לא היה מתנהג טוב עם רוז", טענה. "היה מעניש את רוז, שם אותה בפינה במשך שעות... הוא היה אומר לי להגיד שרוז מגעילה, היה נותן לה לקפוץ, היה אומר לה לא לזוז מהמיטה... הכל היה בכוח, האלימות, המעשים... הוא היה מסוגל להרים עליה יד". לדבריה, היחס הזה הביא את רוז להסתגר בתוך עצמה עוד יותר, להרטיב במיטה ואף לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב. "לא הייתי מסוגלת לראות את הסבל של רוז ומה שרוני היה מסוגל לעשות", אמרה במשפט.

מארי פיזם ורוני רון במשפט. צילום: יוסי אלוני מארי פיזם ורוני רון במשפט. צילום: יוסי אלוני

עו"ד פרידמן דוחה את הטענות הללו. לדבריו, ההפך היה הנכון. "קח, למשל, את נושא התמונות", הוא אומר. "אמרו שאין לרוז תמונות. השוטרת אמרה: 'מצאנו הרבה תמונות של שתי הבנות (הבנות המשותפות של מארי פיזם ורוני רון - ע"ר), ולא תמונה אחת של מארי עם רוז. אבל רויטל (ח"כ רויטל סוויד, שאז עוד שימשה כסנגורית וייצגה את מארי פיזם בתיק - ע"ר) הוציאה אלבומים של 1,200 תמונות. היא הייתה בכל מקרה ילדה אומללה, אבל אני לא חושב שהיה פה סיפור של התעללות".

"יחסים אובססיביים"

רון, כאמור, הודה כי הוא אחראי לרצח של פיזם. "נתתי לה אחד", אמר לחוקרים במהלך שחזור הרצח, בקלטות שהותרו לפרסום רק בשנת 2015. "קלטתי שהיא כאילו מכונסת, חשבתי שהיא עושה לי ברוגז. אתה נותן לילד סטירה, אתה לא מצפה... היא הייתה כמו שקית חלב קטנה שמפוצצים אותה". לדבריו, הדבר אירע במהלך נסיעה. המכה החינוכית שהנחית על הילדה, טען, נעשתה ללא כל כוונה להרגה. כאשר נשאל מדוע לא הזעיק רופא, השיב שכבר לא היה לכך טעם. "בדקתי אותה, היא הייתה גמורה, ראיתי שהמפרקת שלה גמורה".

אלא שעו"ד פרידמן ועו"ד אבידוב, משני צדי המתרס, עדיין אינם מאמינים לסיפור הזה. "היו יחסים מאוד מופרעים בין רוני רון לבין מארי", טוענת עו"ד אבידוב, "מאוד אובססיביים. הם נכנסו לאיזה עולם שהיה רק של שניהם. כשהיחסים ביניהם נעשו קרובים, רוני רון הפסיק לעבוד כנהג של משאית זבל, מכר את הדירה שלו, והם חיו מהחסכונות והיו 24/7 ביחד. היא לא נתנה לו לצאת. רואים את זה במכתבים שלה. היא אמרה לו: 'אני לא אוהבת את זה שאתה עובד' ו'אולי אתה יכול לפגוש אישה אחרת'".

"הוא הודה מהדקה הראשונה", אומר עו"ד פרידמן. "היה לו חשוב להעביר את המסר שזה קרה בהחלטתו בלבד, ומארי לא הייתה חלק מזה. הוא אמר: 'אני מוכן לקבל את הפטיש הכי גדול בראש כדי להוציא את מארי עם פלייר'. לרוני רון יש אופי מאוד שתלטני. הוא רצה לקבוע, הוא רצה לנהל את העניינים, וגם בכלא זה הדבר שאתה נאחז בו. אז הוא החליט".

"הייתה שם פנטזיה אינפנטילית של משפחה", מוסיפה עו"ד אבידוב. "למשפחה הזאת הביאו את רוז, שאותה מארי נטשה בגיל שנה וחצי. היא בחרה את האהוב שלה על פני הילדה שלה. הילדה הזו עברה טראומות איומות, אבל מארי אומרת: 'היא הורסת את החיים שלי, את המשפחה שלנו. קח אותה ממני, אני לא רוצה שהיא תהיה'".

חובת הדיווח

כתב האישום מגולל את שאירע מכאן, עדיין עם חורים גדולים בעלילה. "הנאשמים, או מי מהם, נטלו תיק נסיעות גדול מדירתם במטרה להכניס לתוכו את גופתה של רוז", נכתב. "במועד שאינו ידוע בדיוק למאשימה גרמו הנאשמים, או מי מהם, בהחלטה משותפת ובמתכוון למותה של רוז, בדרך ובמקום שאינם ידועים למאשימה. הנאשמים, או מי מהם, הכניסו את רוז לתיק, לאחר מותה או בעודה בחיים". על דבר אחד אין חולק: לאחר הטמנת גופתה של רוז במזוודה האדומה, לקח אותה רוני רון והשליכה אל קרקעית נהר הירקון.

חלפו כמה ימים עד שהדיווח הראשון הגיע אל הרשויות. הדיווח המהוסס, אכול הדאגה, הגיע מצד הסבתא רבתא מנתניה, ויויאן יעקב. מאחר שהחשש שהחל מכרסם בה כי משהו אירע לנינתה לא היה די מבוסס, יעקב לא פנתה אל המשטרה או אל הרווחה, אלא אל המועצה לשלום הילד. "היא דיווחה שהיא חושבת ששמו את הילדה בפנימייה לא מתאימה, ושמי שמגדלים אותה הכניסו אותה למוסד כי היא לא ראתה אותה איזן תקופה", נזכרת עו"ס מירה קרני, שקיבלה את הדיווח. "שאלתי אותה ממה היא מודאגת, והיא חזרה ואמרה אותו דבר. הנחנו שרוב הסיכויים ששירותי הרווחה יכירו את המקרה. לכן פנינו לשירותי הרווחה, והם התחילו לחפש את הילדה. אז התברר שלא מוצאים את אותה. הרווחה מיד פנתה למשטרה. אנחנו גם עזרנו לתווך כי הסבתא מאוד פחדה להיחשף, הסכימה להיות בקשר רק איתנו ושלחה לנו תמונה שהעברנו למשטרה ולרווחה. לא ברור לי למה היא פחדה, אבל זה מה שקרה. גם המשטרה הבינה שיש פה תעלומה יוצאת דופן".

המשפט עצמו עורר הדים רבים, סוקר רבות בתקשורת והסעיר את הציבור. "אנשים היו באים למשפט עם חולצות: 'כולנו רוז'", נזכר עו"ד פרידמן.

"זה תיק שבו האולם היה מפוצץ בעיתונאים בכל דיון ובמיוחד בהוכחות ובשלבים הקריטיים", אומרת עו"ד אבידוב. "השתדלתי להתעלם מזה. ההנחיה שקיבלנו היא להגיד: 'את המשפט אנחנו מנהלים בבתי המשפט, מה שיש לי להגיד אגיד שם'. אני לא בטוחה שזה היה כל כך נכון במקרה הזה, כי עד היום הציבור לא יודע מה היה שם, ואפילו מה בית המשפט החליט בדיוק".

בניגוד לרוני רון שהורשע ברצח מההתחלה, החלטת בית המשפט בנוגע למארי פיזם השתנתה עם השנים. תחילה הרשיע אותה בית המשפט המחוזי בפתח תקווה בשידול לרצח, ושלוש שנים אחרי החמיר עמה בית המשפט העליון והרשיע אותה ברצח. בשלב זה רוני רון שינה את גרסתו. הוא ניסה לערער לעליון בטענה כי מארי היא זאת שרצחה, אולם הערעור נדחה. מאסר העולם שנגזר על שניהם נותר בעינו.

התובעת לשעבר עו"ד אבידוב מקבלת את ההחלטה עם קורטוב של מלח. "רוני רון לא התעלל ברוז", היא פוסקת. "הוא גם לא התעלל במארי, לא ממש היו לזה ראיות. לגבי רוז, אני זוכרת עדויות שלפיהן רוני רון היה מטפל ברוז כי מארי הזניחה אותה. הוא היה רווק, היא החליטה שזה הגבר שהיא רוצה, יזמה את הקשר ביניהם והתעקשה על קיומו".

עו"ס קרני מנסה מצדה להבין אם בדיעבד היה עליה להבין מהדיווח שמשהו חמור קרה. "קרה שקיבלנו דיווח על הזנחה או התעללות פיזית", היא אומרת. "ישר קופץ לי לראש חשד להתעללות מינית קשה שעבר ילד במשפחה, שהתחיל כדיווח לא משמעותי. אבל דברים נראים מאוד שונה כשהם מתפתחים".

מה שהיא כן רוצה להעביר הלאה בעקבות הפרשה ההיא זה את חובת הדיווח כשמתעורר ספק קל שבקלים שדבר מה אינו כשורה. "לא מספיק אנשים מדווחים", היא אומרת. "כשמתפרסם סיפור מזעזע, פתאום אנשים מתקשרים אלינו: 'אני כבר המון זמן מתלבט אם לדווח, אבל עכשיו אני חייב לדווח'. אני תמיד אומרת לאנשים: 'אל תחכו'. אם יתברר שאין שום דבר דרמטי, אז בסדר, המשפחה תמשיך בשלה. אבל האפשרות שנפספס חלילה ילד שבאמת חווה התעללות היא מחרידה".