ביום שני האחרון, אבא סיים את העבודה בבית החולים לקראת השעה 17:00 ואמר לאמא שיגיע בקרוב", מספר פליקס ברזובסקי, שאביו, מנהל היחידה לכירורגיה פלסטית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ד"ר אלכס ברזובסקי, שם בשבוע שעבר קץ לחייו בחדר הניתוח בבית החולים. "בשעה 21:00 כבר התחלנו לבדוק ולהבין שמשהו לא בסדר. ניסינו לחייג אליו, והטלפון היה מנותק. התקשרנו למחלקה שלו בבית החולים. אמרו לנו שיבדקו ויחפשו, ואחרי כ־40 דקות, התקשרו מהמחלקה ואמרו שמצאו מכתב. ברגע שאמרו לי שמצאו מכתב, הבנתי הכל. ניסיתי להיות חזק, לא שיניתי אפילו את הבעת הפנים שלי, כי אמא ישבה מולי, ואמרתי לה שאנחנו צריכים לנסוע לסורוקה".
 
איך אמך הגיבה כשאמרת לה שנוסעים לסורוקה?

"היא שאלה מה קרה, אמרתי שבינתיים לא יודעים שום דבר, אבל שכדאי שניסע לשם. כשהגענו לבית החולים, סיפרו לה בעדינות שמצאו מכתב. היא כמובן פרצה בבכי, הייתה בשוק, בהלם. היה לנו עוד שביב של תקווה שאולי אבא לא עשה את זה, אולי הוא נמצא באיזשהו מקום והתחרט על כך, אבל אחרי כשעה הודיעו לנו מה קרה. נכנסנו לאחד החדרים של המחלקה, ואמא פשוט נשכבה על מיטה שהייתה שם. לא דיברנו עשר דקות, הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה להגיד. לאחר מכן קמנו, התעשתנו, באתי לאמא, חיבקתי אותה, והיא אמרה שאין יותר אבא. לקראת שתיים בלילה התקשרתי לאחותי לפראג, הודעתי לה, והיא הגיעה ארצה". 
 
במכתב ההתאבדות שהותיר אחריו, האשים ד"ר ברזובסקי את המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית (הר"י) בכך שלא אישרה לו להכשיר מתמחים חדשים ופגעה במעמדו בעקבות מחלוקת עמה. כמו כן, נטען כי בהר"י ביקשו להצמיד לד"ר ברזובסקי מומחה מעליו שיפקח על תהליך הכשרת המתמחים, דבר אשר פגע בו באופן אישי. "מה שקרה זה אפילו יותר מבלתי נתפס", אומר הבן פליקס. "אין לי מילים שיכולות לתאר את זה. זה לא רק אובדן למשפחה, אלא אובדן לכל האנשים שאבא עזר להם ורבים אחרים שהוא עוד יכול היה להציל את החיים שלהם. אבא ביקש שישרפו את הגופה, וכיבדנו את בקשתו. הוא אמר שהזיכרון של הבן אדם צריך להיות בראש של אנשים - שזה הדבר הכי חשוב, ולא המקום שבו הוא נמצא אחרי מותו. ביקשנו גם שכל מי שקשור להכפשות כלפיו, לא יגיע לשבעה".

 
אור בקצה המנהרה

ד"ר ברזובסקי ז"ל, בן 59 במותו, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1991 מטשקנט שבאוזבקיסטן. בהתחלה גרה המשפחה בדימונה, ואחר כך עברה לבאר שבע. ד"ר ברזובסקי, מומחה לכירורגיה פלסטית, ניהל את המחלקה בסורוקה, כמו גם את היחידה לשחזור השד. הוא גם התמחה בביצוע ביצע ניתוחי מוס (MOHS) - השיטה המתקדמת בעולם לטיפול בסרטן עור. "אבא למד רפואה בטשקנט, סיים תואר שלישי בהצטיינות, ולאחר מכן עשה התמחות באנגליה", מספר בנו פליקס (34) סטודנט לתואר שני שמתגורר בעומר. "בסורוקה הוא עבד 25 שנה. במיוחד בתחום שלו ההתקדמות היא לא פשוטה, אבל אבא עשה משהו שלא כל אחד היה עושה. יש מנהלי מחלקות שלא אוהבים לעשות את העבודה השחורה כביכול. אבא היה עושה הכל מהכל, ולכן הוא הצליח להגיע למעמד שאליו הגיע. הוא היה מאוד מסור לעבודתו, לפציינטים, וגם למחלקה ולצוות שלו".
 
כשהגעתם ארצה, היו לכם קשיי קליטה?
"אף קליטה במדינה חדשה היא לא קלה, אבל אני מוריד את הכובע בפני אמא ואבא שלי שעשו זאת בהצלחה. אבא הגיע למה שהגיע, ואני משער שזה לא היה פשוט. למדתי ממנו לא לוותר, למדתי שאין דבר כזה כישלון. זה משהו שאני לוקח ממנו, וככה אני אנהל גם את החיים שלי". 
 
ספר על הקשר ביניכם.
"למדתי ממנו המון. הוא היה בשבילי מודל. היה לנו גם תחביב משותף: אהבנו לעשות ספורט, להרים משקולות. יש לנו מעין חדר כושר בבית, והיינו מתכתבים בצהריים ושואלים אחד את השני: 'עושים היום אימון?' 'בא לך להתאמן?' אהבנו לעסוק בספורט. אבא גם אהב לראות סרטים, היה עוקב אחרי סרטים חדשים שהיו יוצאים, וגם היה לומד הרבה. פלסטיקה היא תחום מאוד דינמי. כל הזמן הייתי רואה אותו לומד והייתי אומר לו: 'כל הכבוד לך, אתה לומד יותר ממני'. תמיד היינו צוחקים על זה. אבא שלי היה בן אדם זהב, ומאוד אהב אותי. היה לו מאוד אכפת ממני ומכל המשפחה, הוא תמיד תמך בנו, היה אוזן קשבת. הוא תמיד כיוון, הדריך, עזר ותמך לאורך כל הדרך בכל שלב בחיים".
 
מה קרה לו בתקופה האחרונה?
"לפי מה שאני יודע, מתמחים ממורמרים כתבו מכתב למועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית עם האשמות כוזבות ודברים לא נכונים. חלקם נגעו לקטע מקצועי, חלקם לא היו קשורים לתכנים אקדמיים, וגם לא היו צריכים להיות מטופלים על ידי הגורמים האלה. גם הדברים האקדמיים שנאמרו במכתב היו לא נכונים. בעקבות כך, כמובן, קמה ועדה, הזמינו מתמחים לדבר איתם והחלו לחקור את הנושא. בסופו של דבר, ממה שאני מבין, הם נתנו כמה חודשים הכרה על תנאי למחלקה, וקבעו שיהיה מישהו חיצוני שיפקח על תהליך הכשרת המתמחים, כלומר שהמנדט לא יהיה בידי אבא שלי. זה פגע בו מאוד. זה נמשך משהו כמו חצי שנה".
 
אבא דיבר על כך בבית?
"הוא שיתף את אמא, הוא שיתף אותנו. אמא אמרה לו שיעזוב את העבודה, שילך משם, שיתפטר. אבל הוא אמר שהוא לא יכול ולא רוצה, כי זו המחלקה שלו, זה הצוות שלו, והוא לא יכול לקום וללכת. מבחינה נפשית הוא היה מודאג ממה שקורה, ידענו שיש לו בעיות בעבודה, אבל לא היה נראה שהולך לקרות מה שקרה. לא היה לנו אפילו מושג קטן ביותר שהוא יתאבד. לפחות הוא לא שידר את זה כלפינו. אנחנו תמכנו בו עד כמה שיכולנו. ציפינו גם שהנהלת בית החולים תתערב ותתמוך, דבר שלמיטב הבנתי לא קרה. כך בעצם הוא מצא את עצמו לבד במערכה הזאת. ממה שאבא סיפר בבית ומהמתמחים שכן תמכו בו, הבנתי שהוא לא קיבל תמיכה מבית החולים".
 
איך הוא הרגיש בסיטואציה שהיה נתון בה?
"כאב לו מאוד שנאמרו כל מיני דברים ושנעשו כל מיני ניסיונות להכפיש את שמו ואת המחלקה. הוא היה בן אדם כל כך מסור לעבודה. העבודה הייתה כל החיים שלו, ולכן טענות כאלה היו מכה גדולה עבורו. במכתב שהוא השאיר הוא כתב שהוא לא יכול לשאת את זה יותר, ולכן החליט מה שהחליט. הוא גם כתב שהוא מאוד אוהב את המשפחה, את אשתו ואת הילדים, שהוא מתנצל וחתם בשמו. כרגע אנחנו בכלל לא קרובים להבין את גודל האסון. אנחנו לא מעכלים עדיין. אנחנו כמובן אבלים, קשה לנו מאוד. אנחנו מצדנו מצפים שהגורמים יעשו בדק בית כדי שמקרים כאלה לא יקרו עוד פעם".

יש בכם כעס כלפי מישהו?
"קודם כל, כלפי המועצה המדעית, וכמובן על האנשים שגם לקחו חלק בזה וכתבו את המכתב. יש כעס גם על הנהלת בית החולים סורוקה שלא תמכה מספיק, לא מנעה את זה וגם לא ראתה לאיזה כיוון זה מוביל. אנחנו רוצים שהשם של אבא יטוהר. זה מה שחשוב למשפחה שלנו. זה המינימום לדרוש לגבי בן אדם שעשה כל כך הרבה למען אנשים ועזר לכל כך הרבה. אעשה כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה. זה אובדן לא רק לנו, אלא לכל הדרום. כמה חיים הוא עוד יכול היה להציל. פלסטיקה זה לא רק בוטוקס; זה אנשים עם מלנומות, סרטן, נגעים שהוא היה מסיר ומציל את חיי המטופלים.
 
מאז היוודע המקרה רבים מתקשרים לברזובסקי כדי לנחם ולספר על כך שאביו עזר למישהו מבני משפחתם. "זה מחמם את הלב לשמוע כמה אבא שלי היה בן אדם, כמה שהוא היה מקצוען בתחום שלו, כמה שהוא עזר לאנשים", הוא מספר. "אחד סיפר לי שאבא ניתח את אשתו, אחר סיפר שניתח את סבא שלו. אלה סיפורים שנותנים לי אור בקצה המנהרה ונותנים לי להבין שכל מה שנאמר על אבא לא היה נכון".

תרצה לומר משהו לאלה שכתבו את המכתב נגד אביך?
"אני רק יכול לומר שאני מצפה שיבדקו את הנושא וימצו את הדין עם מי שצריך, כי אני נשארתי בלי אבא בגלל הדברים האלה. אני ממליץ לאנשים לא למהר לשפוט אחרים, אלא קודם כל להסתכל על עצמם".

 
"היה עמוד השדרה"

"הדבר הכי גרוע זה שאלכס לא איתי, שאני לא אראה אותו יותר, שהוא לא יחבק אותי ואת המשפחה שלי והוא לא יוכל לעזור יותר לאנשים, כשזו הייתה המטרה שלו בחיים", אומרת אינה (52), אלמנתו של ד"ר ברזובסקי. השניים, שהיו נשואים 35 שנה, הכירו בבית חולים בטשקנט, כשהיא עבדה שם כמרדימה. "המשפחה שלנו נהרסה", היא אומרת. "אלכס היה עמוד השדרה שלנו. עכשיו אני לא יכולה להגיד אם אני כועסת על מישהו או לא כועסת, כי אני במצב מאוד קשה, אבל אני יודעת שזה לא קרה סתם. הוא סיפר לי כמעט הכל. בזמן האחרון כבר אמרתי לו: 'בוא נלך למקום אחר, אני איתך'. אבל הוא לא יכל לעזוב את הסטודנטים, כי הם היו כמו ילדים שלו. עשו לו את המוות, שמו אותו בפינה, ואנשים שיכלו לתת לו יד, כתף ותמיכה - לא נתנו. שלא יספרו לי שזה קרה באופן פתאומי, כי אדם שכתב מכתב - זה לא פתאומי. שעתיים הוא היה בחדר שלו עם דלת סגורה. הוא חשב על משהו.
 
"הלב שלי נקרע", מוסיפה אינה. "אני כבר לא חיה ואני לא יודעת איך אמשיך לחיות. יש לי קושי נפשי מאוד גדול. גם הבת שלי, שלומדת בחו"ל, ממש שבורה. היום בלילה, למשל, ישנתי במיטה עם הבן הגדול ועם הכלה שלי. לא יכולתי לישון לבד במיטה. הם מחבקים אותי כל הלילה. אפילו לא שמתי תמונה של אלכס בשבעה, כי אני לא יכולה לראות אותו מחייך. אני לא יודעת למה לא הייתי איתו ברגע האחרון. אני גם מאשימה את עצמי למה לא התקשרתי אליו שוב. המחלקה של אלכס הייתה המחלקה הכי טובה. למה אנשים ובית החולים לא נתנו לו כתף? הוא כתב מכתבים, ואף אחד לא ענה לו. אף אחד לא נתן לו תמיכה. הרסו לי את כל החיים. אין לי אלכס יותר". 
 
מההסתדרות הרפואית בישראל נמסר בתגובה: "ההסתדרות הרפואית בישראל מביעה זעזוע עמוק וצער רב על מותו הטרגי של מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בסורוקה ומשתתפת בצער המשפחה". מבית החולים סורוקה נמסר בתגובה: "אנו המומים וכואבים את פטירתו של ד״ר ברזובסקי ומשתתפים בצערה העמוק של המשפחה. אנו מוקירים את ד״ר ברזובסקי כרופא משכמו ומעלה ואת פועלו למען תושבי הנגב".