"יש עלייה בשכיחות בהצפות במדינת ישראל מהסיבה העיקרית שהערים שלנו גדלו", מסביר גלעד ספיר, מנהל מחלקת הידרולוגיה ב־DHV MED, מבית חברת הייעוץ והניהול Aviv AMCG. "שטח בנוי יוצר יותר נגר (זרימת מים על פני השטח; א"ש) משטח שאינו בנוי. תשתיות ניקוז הן התשתיות העירוניות היקרות ביותר ובפער גדול מכל תשתית אחרת.

"למשל, תוכנית האב לניקוז של עיריית תל אביב־יפו מוערכת בכמיליארד שקלים. לא מדובר במה שהושקע עד עתה בניקוז, אלא במה שצריך להשקיע כדי להביא את המערכת למקום שרוצים שתעמוד באירוע שחוזר על עצמו פעם ב־20 שנה. לכל עירייה יש את המאות מיליונים שלה שהיא צריכה להשקיע בניקוז. זה לא ייחודי רק לתל אביב". 

בכל שנה, מדי חורף, עם הגעתם של גשמים חזקים, תושבי שכונות רבות בכל רחבי הארץ סובלים מהצפות ברחובותיהם. לחלקם ההצפות אף חודרות לבתים. בשבת גבו ההצפות מחיר יקר מנשוא, כאשר דין שושני וסתיו הררי, בני 25 מתל אביב, נהרגו ברחוב נדב בשכונת התקווה בתל אביב. האסון המחריד אירע בעת שהשניים ירדו במעלית כדי להוציא את רכבם מהחניון מחשש להצפה.

הם נלכדו בתוך המעלית שהפסיקה לפעול בשל קצר חשמלי. המים שזרמו בעוצמה בשל הגשמים החזקים וקריסת מערכות הניקוז, הציפו במהירות את קומת החניון וחדרו גם למעלית.

בנוסף לאסון המעלית המחריד, התבצעו גם חילוצים של אנשים שנתקעו בדירות שהוצפו בתל אביב. ואילו בצומת חולון הוצפו שני כלי רכב, שנוסעיהם חולצו כשהם רטובים וסובלים מפגיעת קור.

כאמור, מדי שנה, תושבים ברחבי הארץ מתריעים ומתלוננים על ההצפות, אך פתרון עדיין לא נראה באופק. האם זו תהיה שגרת חיינו גם בחורף הבא, או שישנם פתרונות שיכולים למנוע את הקורבן הבא? 

הצפות בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, 1974, צילום: יעקב סער, לע"מהצפות בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, 1974, צילום: יעקב סער, לע"מ

ההצפות יימשכו

ספיר מסביר כי היום מנסים לתכנן את מערכות הניקוז לפי הסתברויות עוצמות של גשם שקורות אחת ל־20 שנה, "אבל ההנחיות דורשות עוצמות של גשם שקורות אחת לחמש שנים", הוא מבהיר. "אלה התשתיות מפעם, שתוכננו לערים של פעם. הגשם של שבת, על פי נתוני השירות ההידרולוגי, היה גשם של אחת ל־50 שנה. אין שום מערכת ניקוז, לא בישראל וגם כנראה לא בעולם, שעומדת בגשם כזה. חוץ מהנושא הכספי המשמעותי מאוד, יש גם בעיות הנדסיות אמיתיות.

"אם תיקחי למשל את שכונת התקווה שהיא עם טופוגרפיה בעייתית ומיועדת להצפות, מובל הניקוז (תעלה פתוחה או סגורה העשויה בדרך כלל בטון ומוליכה מי נגר בעיקר כדי למנוע הצפות; א"ש) הראשי שלה עובר מתחת לרחוב הלח"י. גודל המובל הוא 2X2.5 מ"ר. יש גבול כמה אפשר להגדיל אותו גם בלי קשר לכסף. יש תשתיות נוספות מתחת לקרקע, כך שאי אפשר להגדיל את זה עד בלי סוף. יש גם גבול הנדסי שלא קשור לכסף".

ספיר קובע כי "מערכת הניקוז של עיריית תל אביב, וגם לא של שום עיר נוספת, לא יכולה לעמוד באירוע של עוצמת גשם הקורה אחת ל־50 שנה. ירדו כ־80 מ"מ של גשם בשעתיים וחצי. המערכות לא מתוכננות לזה ולא יתוכננו לזה. זה בלתי אפשרי. המערכות כן תפקדו וניקזו את המים בקצב שהן יכולות. זה לקח כשעתיים".

אז מהו בעצם הפתרון?
"פתרון קסם לא יהיה בישראל. זה מהלך לעשורים, והמגמה של העלייה בשכיחות ההצפות בשנים הקרובות צפויה להימשך. גם כי הערים שלנו גדלות וגם בגלל עניין האקלים. כמו כן, אין הנחיות של תוכניות לניהול נגר במדינת ישראל. לכן אם אתה יזם שבונה בניין, או עירייה שבונה שכונה, אתה רוצה להוציא ממך את המים כמה שיותר מהר והמדינה לא אומרת לך שום דבר. הערים גדלות, כל אחד מוציא את המים ובסוף העומס הזה מגיע לאנשהו".

ספיר מסביר שבראייה לטווח הרחוק "מנהל התכנון של מדינת ישראל הוציא עכשיו טיוטת הנחיות חדשות לניהול נגר עירוני. אני גם הידרולוג בצוות העבודה שמנסח את ההנחיות האלה. מקווים שהן תיכנסנה לתוקף בשנה־שנתיים הקרובות".

מה תכליתן של ההנחיות הללו?
"הרעיון המרכזי הוא שלכל תוכנית פיתוח במדינת ישראל ייקבע יעד לנפח נגר שהיא צריכה לנהל בשטח שלה. ככה שבמקום להוסיף נגר החוצה, המדינה תפחית את הנגר שיוצא החוצה. זה הדבר היחיד שאפשר לעשות. כמובן גם יש צורך בהגדלה של המערכות העירוניות, שבחלק גדול מהמקומות נבנו לפני עשרות שנים. אלה דברים שלטווח הארוך יפחיתו את ההצפות. בשנה הבאה לא יהיה פתרון לכלום. זה רק לטווח הרחוק".

הצפות באשקלון, 2015. צילום: אדי ישראל, פלאש 90הצפות באשקלון, 2015. צילום: אדי ישראל, פלאש 90

הכתובת על כל קיר 

"מה שקרה עם בני הזוג שמצאו את מותם במעלית זה מחריד, מזעזע, לא נתפס. אבל מה שהכי מזעזע פה זה שהכתובת לא רק שהייתה על הקיר, אלא היא התנוססה מכל קיר מתקלף בדרום תל אביב", אומרת אור אלוני, תושבת שכונת פלורנטין בתל אביב, יו"ר ועד בית של בניין ברחוב מטלון.

אלוני מתגוררת בשכונה במשך ארבע שנים וחצי, ולדבריה, בכל שנה ברגע שיורד גשם חזק, מיד הרחובות מוצפים ברמה כזאת שאי אפשר ללכת בהם. "יש ממש זרמים מאוד חזקים של מים שאי אפשר לעבור אותם", היא מתארת.

"את יכולה פשוט להיתקע באמצע הדרך הביתה, אם את הולכת ברגל. וכמובן צפי לכך שגם תנועת המכוניות תציף אותך במים. בהצפות גדולות גם כלי הרכב לא יכולים לעבור. הביובים מתפרצים, יש טינופת בכל הרחובות. השכונה באופן כללי מתוחזקת ברמה מאוד נמוכה, באופן הפוך לרמת האכלוס של השכונה ורמת הבניינים החדשים שבונים פה. הבנייה חדשה אבל את התשתיות לא משפרים".

זה משפיע גם על הבניין החדש שבו את גרה?
"בכל פעם כשיורד גשם עוצמתי באופן חריג, אז יש לנו הצפה בחניון. המים נכנסים לחניון, הקירות שם מתקלפים, סדוקים עם עובש. זו בעיית תשתיות. בקיץ, למשל, ראיתי שבאים לעבוד בלילה, פותחים מקטעי כביש ברחוב, לכאורה כדי לתקן תשתיות, אבל בפועל אנחנו לא רואים שום שיפור. המחירים פה מתחילים להיות דומים למנהטן, אבל אנחנו חיים פה במצב של עולם שלישי. בחורף המצב מגיע לכדי קטסטרופה".

דניאל רבקין, מנהל גרעין תורני בשכונת הדר בחיפה, נזכר איך לפני כמה שנים, בעת גשם סוער, ניסה להגיע לבית כנסת. "ניסינו לחצות כביש ופשוט לא הצלחנו", הוא מתאר. "לא יכולנו לרדת מהמדרכה. באיזשהו שלב חלצנו נעליים, הרמנו את המכנסיים עד הברכיים וחצינו".

המצב השתפר מאז?
"העירייה עובדת בימים אלה על שיפוץ שני רחובות מרכזיים שאנו נמצאים בהם, בלפור וארלוזורוב. אבל מבחינת הגשם זה עדיין לא עוזר. כשיש גשם חזק, אז כמה רחובות שיורדים מההר למטה הופכים לסוג של נהר. זה יכול להיות נהר של 30 ס"מ מים שבקושי אפשר לעבור כביש, או מכוניות בקושי מצליחות לנסוע. בסופו של דבר המים מתנקזים, אבל זה לוקח זמן".

"צריך להבין שמערכות הניקוז הקיימות בערים בארץ תוכננו לפני עשרות שנים והן לא בהכרח מתאימות למצב היום", מציין אלון נקר, מהנדס מומחה בתחום התשתיות והטיפול במים, מנהל אברות פרויקטים. "ניתן בעצם לציין שני דברים עיקריים שהשתנו. אומנם סך כמות המשקעים הממוצעת בתקופות החורף לא השתנתה, אבל מה שהשתנה זה פרקי הזמן והעוצמה.

"אם בעבר הגשמים התפרשו על פני כל תקופת החורף, היום, בעיקר בגלל התחממות הגלובלית, יש הקצנה במזג האוויר. זה גורם לכך שבעצם אנחנו מקבלים כמות גדולה מאוד של משקעים בפרק זמן קצר. התופעה הזו תלך ותחמיר עם השנים. כלומר, כמות המשקעים בפרק זמן נתון, לשעה בודדת השתנתה. כשמדברים על צנרת ניקוז, מה שחשוב זו אותה שעה בודדת". 

דבר שני שהשתנה, מציין נקר, זה השטח האורבאני שגדל באופן משמעותי. "יש הרבה יותר מבנים, יותר כבישים, אבל כמעט ואין שטחים ירוקים שמאפשרים חלחול טבעי של הגשם והחדרתו לאקוויפר (שכבת קרקע מחלחלת; א"ש)", הוא מסביר. "צריך להבין שלשני השינויים האלה יש פתרונות מאוד ברורים שמיושמים באירופה".

במה מדובר?
"קודם כל, בפרויקטים חדשים יש להשתמש בצנרת שמתאימה לתקופתנו אנו: צנרת פלסטיק עם קיימות ארוכת שנים ומקדם חיכוך נמוך, להבדיל מצנרת הבטון ההיסטורית. כך שבפועל אותו קוטר צינור מאפשר הולכה מהירה וניקוז גבוה יותר של גשמים. הפתרון השני ובטווח המיידי במרכזי ערים ובשטחים אורבאניים קיימים זה להתקין על גבי קווי הצנרת הקיימים מכלי איגום תת־קרקעיים.

"התפקיד שלהם הוא לווסת את המים, לקלוט את המים באותם פרקי גשם קיצוניים ולהשיב אותם עם תום הגשמים לצנרת ההולכה הקיימת. בשיטה הזאת אתה שולט בכמות המים הזורמת בכל רגע נתון. באירופה זה עובד רק ככה. בארץ זה בתהליך של הטמעה. בכפר סבא למשל עשינו תהליך משמעותי ואת יכולה לראות שהדברים השתנו. כלומר, יש פתרונות קיימים שצריך ליישם אותם כמה שיותר מהר".

נקר מבהיר שבעת הצפת בניין כתוצאה ממי גשמים, אין משמעות לכך אם הוא חדש או ישן. "מה שחשוב זה צנרת ההולכה הראשית שנמצאת ברחוב ואליה מתחבר הבניין", הוא מסביר. "אם הקולטן שנמצא ליד הבניין עמוס עד גדותיו, אז המים ילכו למקום הנמוך ביותר. לכן באותן נקודות שמועדות לפורענות, נקודות נמוכות יותר, כאלה שמהירות הזרימה בהן גבוהה, צריך להתקין את אותם מכלים תת־קרקעיים".

מהי העלות לפתרונות האלה?
"בסוף, הנזק לנפש ולרכוש גבוה לאין ערוך מההשקעה בפתרון. באופן יחסי לא מדובר בעלויות ממש יקרות. במאות אלפי שקלים ניתן ליישם פתרון נקודתי קיים שיאפשר לשלוט בכמות המים הזורמת בכל רגע נתון ולמנוע גלישות והצפות. אף אחד לא יחליף את כל הצנרת במדינה. זה לא ישים. לכן צריך למקם את המכלים האלה באותן נקודות כשל מועדות לפורענות".