ביום שישי, 27 בדצמבר 1985, חגגנו את יום הולדתה של סופרת "מעריב" בפריז, אישה מופלאה, אגדה מהלכת, מלכת יבשת אפריקה ועיתונאית בחסד, תמר גולן. המסיבה נערכה בקיבוצה להב, שבנגב. אוטובוס של חברים יצא מתל אביב וקבוצה אחרת הגיעה מירושלים. נפגשנו במגרש החניה בקיבוץ. לילה קר בנגב. מירושלים הגיעו גם פלג רדי ורעייתו שלומית, ידידים ותיקים של תמר.

פלג רדי הוא חבר שלי מן הזמן שבו חבשנו יחדיו את ספסלי האוניברסיטה בירושלים. פלג ואני נפגשים לעתים רחוקות, אך כבאורח פלא, מדי פגישה, אנו ממשיכים בשיחה ובידידות כאילו נפגשנו מדי יום. העיסוקים של פלג ושלי אינם משתלבים. הוא בשב"כ ואני עיתונאי. עם הזמן נעשתה הידידות לחברות שמבוססת על העיקרון: אני שואל והוא לא עונה בכל אותם נושאים שאני חושד שהוא יודע ואסור לו לספר.

אותו יום התפרסמה ב"מעריב" אגדה לילידים פרי עטו של יעקב ארז ובה הוא מספר כי בארגון השב"כ חל זעזוע. שלושה מן הטובים שבאנשיו פרשו ממנו. אחד הפורשים היה פלג רדי. ידענו מי הפורשים אבל לא ידענו בדיוק מדוע פרשו. ארז ואני סיכמנו שיש כאן משהו שצריך לברר. אחרי הכל, לא מדובר באחרוני האנשים אלא בבכירים ביותר. רבים האמינו כי אחד מהם, ראובן חזק, יהיה ראש השב"כ הבא. רגע, עוצרים. מתגלגלים אחורנית 20 חודש.

12.4.1984. מדינת ישראל מרוסקת. שנתיים אחרי פרוץ מלחמת לבנון הראשונה היא ממשיכה לדמם. אינפלציה רצחנית. ראש הממשלה מנחם בגין נטש והוא מסתופף בביתו. יצחק שמיר החליף אותו ומערכת הבחירות לכנסת ה־11 (אנחנו היום ב־23) בעיצומה. שמעון פרס מוביל את מפלגת העבודה המתכנסת באותו ערב באולם אהל שם בתל אביב. אירוע רגוע, כמעט רדום.

במקביל בגני התערוכה קרב ענקים - אריאל שרון (רק לפני שנתיים סיבך את ישראל במלחמת לבנון הראשונה, שאז קראו לה "שלום הגליל", וועדת חקירה המליצה שיפוטר מתפקיד שר הביטחון) קורא תיגר על מנהיגות שמיר. רוב העיתונאים בגני התערוכה. במרכז הליכוד שרון משיג 42%. שמיר כמעט מפסיד. אבל זו, כרגיל, ההצגה הכי טובה בעיר. תוך כדי מודיעים לי שיש פיגוע. מחבלים השתלטו על אוטובוס קו 300 והם טסים מאזור אשדוד־אשקלון אל תוך רצועת עזה. הדבר נודע, כי הם הסכימו שהאוטובוס יעצור לרגע ליד אשקלון, התירו לאישה הרה לרדת ממנו והיא הזעיקה עזרה. מחבלים רחומים. העיתונאים נוטשים את מרכז הליכוד ועוברים לסיקור הפיגוע.

סיירת מטכ"ל בפיקוד הקצח"ר, תא"ל איציק מרדכי (לימים שר הביטחון בממשלת ביבי הראשונה) שי אביטל (לימים אלוף) ועמר בר־לב (היום השר לביטחון הפנים) הצליחה לעצור את האוטובוס ליד דיר אל־בלח ולהשתלט עליו, והנוסעים למעט אחת (אורית פורטוגז ז"ל) חולצו ללא פגע. מארבעת המחבלים - הודיע דובר צה"ל וגם העיתונאים שהיו שם - שניים נהרגו ושניים נתפסו. צלם "מעריב" שמואל רחמני נמצא בשטח ומצלם תמונה שבה נראה תא"ל מרדכי מוליך שני מחבלים. יש תמונות רבות מן האירוע. המקום שרץ עיתונאים וצלמים, כמו בדיזנגוף - סיפרו אחר כך.

עיתון מעריב  (צילום: ארכיון מעריב)עיתון מעריב (צילום: ארכיון מעריב)


העמוד הראשון של "מעריב" (13.4.84) נותן ביטוי לשני האירועים המסעירים של הלילה. כרגיל במקרים כאלה, כל החומרים הכתובים והמצולמים מן הפיגוע נדרשים לאישור הצנזורה והרוב אכן מאושר. כאשר הצנזורה מתירה היא מטביעה חותמת מאושר על כל עמוד ובאחורי כל צילום.

האירוע הסתיים לפנות בוקר. יום שישי. הפקת תמונה לעיתון בימים ההם זה סיפור של שעות: הפילם נוסע פיזית מדיר אל־בלח לתל אביב, מפתחים ומדפיסים תמונות, שולחים לצנזורה לאישור, בוחרים תמונות להדפסה בעיתון, שולחים להכנת גלופה, מחזירים לעמוד העופרת (הכל ביחד שלוש עד ארבע שעות. היום זה היה לוקח 15 דקות). התמונה של איציק מרדכי מוביל את שני המחבלים העצורים לא בעיתון. היא נחשבת פחות ראויה לעומת האוטובוס השרוף או הקרובים טרופי הדאגה שממתינים לחילוץ הנוסעים.

כשעתיים אחרי הופעת העיתון מטלפנים מן הצנזורה ומבקשים שנשלח שוב את כל הצילומים והכתבות לביקורת. שלחנו ואחרי זמן לא רב הם החזירו לנו כאשר חלק מן הצילומים שקודם אושרו לפרסום עכשיו נפסלו. בכל הצילומים שלפתע נפסלו נראו מחבלים חיים.

קורה לפעמים שהצנזור מגלה שאישר לפרסום בשגגה משהו שהיה צריך לפסול. משהו - אבל אף פעם לא בוחטה של תמונות. והיה גם טלפון לוודא שלא העברנו תמונות למישהו אחר. אבל אנחנו העברנו. לצלם רחמני היה היתר למכור תמונות גם לגורמי חוץ, בגרמניה, והוא שלח תמונות, גם כאלה שלפתע פרסומן נאסר. הצנזור ביקש שרחמני ינסה למנוע את הפרסום בגרמניה, מבלי להסביר למה בדיוק.

הדבר השני שקרה באותו בוקר: שני המחבלים העצורים והחיים מן הלילה נהפכו לפתע למתים. בהודעה שפרסם צה"ל נמסר כי שני מחבלים נהרגו בעת החילוץ ועוד שניים מתו בדרך לבית החולים. זה היה שקר - דובר צה"ל קיבל מידע שקרי - הוא לא יזם את השקר. המחבלים - אחר כך נודע לכולם - הומתו באבנים ובסכינים על ידי אנשי שב"כ בפיקוד אהוד יתום ועל פי הוראות ישירות של ראש השב"כ אברהם שלום - אברום.

אבל את המעשה הזה ניסו להסתיר מן הציבור - בארץ ובעולם. הטיוח הגדול ועלילת הדם התחילו בהודעה השקרית הזאת. עוד יום עבר וה"ניו יורק טיימס" דיווח מפי עורך העיתון "חדשות" (נסגר) והצלם שלו וכן מפי עורך השבועון "כותרת ראשית" (נסגר) שראו מחבל חי הולך ומובל על ידי אנשי צבא.

אהוד יתום (צילום: שמואל רחמני)אהוד יתום (צילום: שמואל רחמני)


רחמני פוגש אותי במסדרון ואומר לי שגם הוא התרשם ששני המחבלים העצורים נראו שלמים ודי בריאים. אנחנו לא חושדים שמשהו ממש דפוק התרחש. אנחנו מאמינים לדובר צה"ל. זאת טעות שיקול דעת שלי אבל היא נשענת על היכרות אישית עם כמעט כל צמרת צה"ל. אני בטוח שלמדו מהשקרים שנאלצו להפיץ במלחמת לבנון הראשונה וגם שרון כבר לא שר ביטחון אלא משה ארנס, הדובר שלו נחמן שי (היום שר התפוצות) ושקרים - לא בגזרה שלהם. אבל המהומה גוברת וארנס ממנה ועדת חקירה של איש אחד, האלוף מאיר זורע, לבדוק נסיבות מותם של שני מחבלים עצורים שהועברו לידי השב"כ.

מסביב למינוי הוועדה שהקמתה נאסרה בפרסום מתחולל משבר עיתונאי חמור. עיתון "חדשות" - שלא משתתף בישיבה שבה נמסר לעורכי העיתונים על הקמת הוועדה ואיסור פרסום עובדה זו - טוען שהוא לא מחויב לאיסור הפרסום וחושף את העניין ברבים. נערך לו משפט צנזורה (היה מוסד כזה) וכעונש העיתון נסגר לשלושה ימים - זה משהו שאי אפשר בכלל שיקרה בימינו אלה, בסך הכל 35 שנים מאוחר יותר (היום כדי להשתיק עיתון או ערוץ טלוויזיה - קונים אותם).

השמועות על הריגתם לאחר שנתפסו חיים התפשטו בכל הארץ. הוקמו ועדות הבדיקה. מהזווית התקשורתית: האישומים כוונו אל עבר האלוף מרדכי. הגדיל לעשות השבועון "כותרת ראשית", בעריכת נחום ברנע ותום שגב, שבאחד הגיליונות שלו על העמוד הראשי שם את תמונת מרדכי תחת הכותרת: "המריחה". ב"מעריב" הפנה אמנון אברמוביץ', אז בעל טור שנקרא "דו"ח אברמוביץ'", את האש לעבר השב"כ. הוא כתב, בין השאר, שאוטובוס 300 ייעצר בסוף בשערי השב"כ. ראש השב"כ, ששמו היה אז עלום לחלוטין ותמונתו חסויה, היה מוטרד מאוד ממאמריו של אברמוביץ' וניסה לברר אם יש לו חברים בשב"כ ואם כן, מי.

איציק מרדכי (צילום: יעקב סער לע''מ)איציק מרדכי (צילום: יעקב סער לע''מ)


עניין הטיוח של הפרשה נודע לעולם בערוץ הראשון, אז ערוץ הטלוויזיה היחיד. הסיפור הודלף לי קודם לכן והשתהיתי כדי לבדוק ולהצליב מקורותיי - "גרון עמוק" להלן - וכך הסיפור ניתן לטלוויזיה.

מרגע פרוץ הפרשה, באותה שבת במאי 1986 - הוביל אותה "מעריב" באומץ ועם מידעים ופרטים שלא היו בחזקת אף כלי תקשורת. אברמוביץ' כתב על הפרשה כתריסר טורים בגיליונות השבת. יש הטוענים שאברמוביץ' רודף את נתניהו ומציק לו. אבל מה שאברמוביץ' עושה עכשיו כפרשן בערוץ 12 - מעשה עיתונאי תקין לחלוטין - הוא כאין וכאפס לעומת מה שעשה בפרשת השב"כ. זאת המלחמה הגדולה השנייה שניהל. הראשונה הייתה נגד בגין ושרון במלחמת לבנון הראשונה. הוא עיתונאי לוחם.

עיתונים מתחרים קינאו. הצנזורה הצבאית כעסה עלינו. קיבלנו התראה ואחר כך נזיפה ואחר כך קנס כספי. אברמוביץ' קיבל גיבוי מלא כי הייתה לנו מחויבות מוחלטת לחשיפת הפרשה מכל היבטיה - הביטחוניים, הפוליטיים והמשפטיים. הפרשה הזו הייתה קו פרשת מים ביחסי הביטחון, המשפט והשלטון. אברמוביץ' כתב על ראש השירות אברהם שלום, על בכיריו, על ועדות החקירה המרומות, על שלישיית ה"מורדים" האמיצה ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא, על עורך דינם מישאל חשין. והייתה גם כתבת פרופיל גדולה וארסית, בספטמבר 86', על הגיבור השלילי של הפרשה, ג' מהשב"כ, תחת הכותרת: ג' גובה חוב. הכתבה עוררה הדים גדולים. אברמוביץ' היה ונשאר מן המפוארים והגדולים במקצוע השורף שלנו.


בתחילת הדרך, אף אחד לא העלה בדעתו ששני מחבלים כפותים חוסלו בידי אנשי השב"כ - המילה הנכונה היא נרצחו. חודשיים לבחירות 84' והשב"כ חושף את הישגו המרשים ביותר (6.5.1984): נתפסה מחתרת יהודית, שכבר רצחה שלושה פלסטינים, פצעה ראשי עיריות בגדה המערבית ומתכננת פיגוע המוני במזרח ירושלים - עשרות אזרחים ערבים שיחוסלו רק משום שהם ערבים והם מפריעים ליהודים להתיישב על אדמותיהם ולבנות שם התנחלויות. מי בכלל יכול להעלות בדעתו שזה אותו שב"כ שרק לפני פחות מחודש רצח בעצמו שני מחבלים עצורים וכפותים.

גידי וייץ כתב ב"הארץ" ב־2013 כי כמה שבועות לאחר אירוע החטיפה הוגשו לשר הביטחון משה ארנס מסקנות ועדת זורע, המבוססות כולן על כזבים: "מחומר החקירה עולה מפורשות כי לכוחות צה"ל או לאנשי השב"כ לא ניתנה כל הוראה שממנה עלול היה להשתמע כי יש להרוג או לפגוע בשני המחבלים שנותרו בחיים". אחר כך יתברר שהשב"כ שתל את אחד מאנשיו - יוסי גנוסר (לימים בעל ברית עסקי של ערפאת ושליח של ראשי ממשלה אליו) ששיקר, רימה והדריך את אנשי השב"כ איך לתעתע בזורע עד שזה לא ידע לומר מי אשם בהריגת המחבלים.

וייץ כתב כי הערפל לא התפזר. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר הקים ועדת חקירה נוספת בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן, שהוכשלה גם היא על ידי שקרי השב"כ וקירבה את הקריירה של מרדכי אל קִצה (הסתמן שהוא הולך להיות נאשם ברצח). בסופו של דבר, הפרקליט הצבאי הראשי החליט להעמיד את מרדכי לדין באשמת התעללות בלבד. משפטו התקיים בפני מפקדו לשעבר האלוף חיים נדל, ומרדכי זוכה.
כאשר שאלו את אנשי השב"כ - איך העזתם? הרי מרדכי עלול היה להתאבד מן הלחץ והשקר שאפפו אותו - הם השיבו: הערכנו שהוא חזק ולא יעשה שטות כזאת. אבל אם היינו חשים שהוא קורס היינו מספרים את האמת. עאלק.

בציבור התקבל הרושם שהפרשה נסתיימה. יש כנסת חדשה ובפעם הראשונה ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה. מצילים את הכלכלה. עוצרים את האינפלציה. בלבנון ממשיכים להקיז דם, אבל בסך הכל הצבע הכללי ורוד. באופן אישי מצבי נפלא - ביולי 1985 עיתונאי "מעריב" והבעלים, ביחד, בוחרים אותי לעורך ראשי. בן 44. 11 שנים אחרי שאבי מפנה את התפקיד. לקראת סוף השנה תמר גולן חוגגת 50. ונודע לי שפלג רדי כבר לא בשב"כ.

כעבור כמה ימים התקיימה ארוחת ערב לכבוד בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם. הזדמנתי, יחד עם ארז, לאותה ארוחה שם פגשנו את ח"כ דן מרידור ואת עו"ד רם כספי. התפתחה שיחה על פורשי השב"כ. כספי כרה אוזניו בעניין רב. לא היה לו מושג על מה מדובר. זו הייתה הפעם הראשונה שנודע לו שמישהו עזב את השב"כ. הוא לא הבין את האגדה לילידים שכתב יעקב ארז כמה ימים קודם לכן. הסברנו לו על טכניקה עיתונאית, שאנו משתמשים בה מדי פעם: מספרים סיפור שאסור בגילוי על ידי הצנזורה, בצורה של אגדה המתרחשת כאילו באי רחוק ואצל עם אחר.



מרידור (ח"כ טרי), שהיה מזכיר הממשלה של יצחק שמיר לרבות בליל הפיגוע באפריל, חיווה את דעתו הנלהבת על אברום. אני, שלא הכרתי את אברום, חיוויתי את דעתי הנלהבת על רדי ואמרתי שאם אברום כל כך מוצלח, לא יכול להיות שהוא ייתן לפלג ללכת מן השב"כ.
פלג כבר פרש פעם מן השב"כ למשרה נוצצת ומכניסה בשוק הפרטי, אבל כעבור זמן קצר חזר לשירות. למה, שאלתי אותו אז. אין שום דבר שנותן סיפוק ותחושה של שליחות אמיתית כמו השירות הזה - השיב.

כספי, ברייה שנונה וזריזת מחשבה, רשם בזיכרונו את הדברים ששמע ולא שב להזכירם, אלא חודשים ארוכים אחר כך. אז גם סיפר שלא שקט על השמרים. באותו זמן הוא כבר היה מגויס על ידי ראש הממשלה, פרס, לטפל בפרשת פולארד. יחד עם השר ארנס ועם ראש השב"כ אברום הם היוו את הצוות שהסמיך את ראש הממשלה לגמור עניין עם האמריקאים. והם אומנם עשו זאת. אבל במסגרת פגישותיהם בעניין פולארד שאל כספי את אברום, אז בינואר 86', על פורשי השב"כ. "זה לא עניין רציני", פטר אותו שלום במשפט קצר. כל הדברים האלה נודעו לי אחר כך. הרבה זמן אחר כך.

משה ארנס, שר הביטחון  (צילום: יעקב סער לע''מ)משה ארנס, שר הביטחון (צילום: יעקב סער לע''מ)


ארז, שהיה כתב צבאי של "מעריב", הכיר היטב את תא"ל מרדכי - לימים אלוף שלושת הפיקודים. חודשים רבים התענה מרדכי בחקירה מסובכת. השב"כ טפל עליו אשמה של הרג המחבלים שנתפסו חיים אחרי ההשתלטות על האוטובוס.

תמיד כאשר דיבר על העניין, היה מעלה הרהורים נוגים על אנשי השב"כ. הוא גם לא הבין מדוע אנשי צבא, ואחרים שהיו במקום תפיסת המחבלים, שכחו פרטים שסיפרו לו ולא באו להעיד. למרדכי היה ברור שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא ידע בוודאות מה. מן הרגע הראשון אמר לחבריו הקרובים כי אנשי השב"כ מעלימים את האמת אבל הוכחה לכך לא הייתה לו.

הסקרנות העיתונאית דחפה אותנו לברר מדוע פרשו השלושה. אנשים לא ידעו. אנשים ניחשו ואנשים אמרו דברים לא נכונים. בנקודה מסוימת שמנו תיאוריה מאוד מורכבת ומשכנעת על חילוקי דעות מהותיים על מדיניות מול ראש השב"כ, ולכן עזבו.

ואז כמו בפרשת ווטרגייט הופיע "גרון עמוק" ישראלי. אינני יודע מיהו אבל הוא שגילה לי כי השב"כ הסתבך בפרשה נוסח ווטרגייט. על רקע זה, הסביר "גרון עמוק", התפטרו השלושה מן השב"כ.

לבה של פרשת ווטרגייט היה מערכת חיפוי ובידוי ראיות, שנועדה למנוע גילוי מפעיליהם של כמה אנשים שנתפסו פורצים למטה הבחירות של המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון. הנשיא המכהן ריצ'ארד ניקסון, כך התברר מאוחר יותר, הפעיל מערכת שלמה של טריקים מלוכלכים כדי להבטיח את בחירתו מחדש בבחירות ב־1972. בין השאר הועסקו פורצים וזייפנים בליקוט מודיעין על מתחריו הדמוקרטיים. "גרון עמוק" היה כינויו של מדליף מסתורי, שהעביר מידע מדויק לעיתונאים מ"וושינגטון פוסט", וסייע לחשוף את פרטי הפרשה.

הניחושים על זהותו של "גרון עמוק" לא חדלו. ניקסון התפטר ב־1974 ו־33 שנים אחרי הפרשה התפרסמה זהותו של "גרון עמוק" - מארק פלט, סגן ראש ה־FBI, שהיה באותה העת על ערש דווי, אך משפחתו, שרצתה שיזכה בכבוד ובאהדה הראויים למי שהציל את ארצו מנשיא שקרן ופושע פלילי, פרסמה את שמו ("גרון עמוק", במקור, היה סרט פורנו משנות ה־70).

אנחנו אימצנו את השם הזה למקור המסתורי שלנו שייקרא "גרון" בהמשך הכתבה הזאת. "גרון" ידע מן הסתם שנבין במה המדובר. הוא אמר שזה קשור לאוטובוס 300 ולמחבלים שנהרגו: "בפרשה הזו רימו את כולם". עכשיו, הוא הוסיף, יצחק זמיר היועץ המשפטי לממשלה מתעסק בזה והעסק חם מאוד. כדאי לכם להתעניין.

טלפנתי לפלג. קבענו פגישה. לקראת הפגישה עם פלג בניתי סיפור. קיוויתי שאדהים אותו עד כדי כך שלא תהיה לו ברירה אלא לומר לי דברים כהווייתם. הייתה לי בעיה עם ה"סיפור", "גרון" לא פירט. רק זרק רמזים בטלפון. כל ניסיונותיי לחלץ ממנו מיהו עלו בתוהו. הוא טען שהוא חבר שלי שרוצה לעזור למדינה ולי כעיתונאי. חשדתי שאולי פלג עצמו מטלפן.

לפיכך אמרתי לפלג בערך כך: אני כבר יודע למה פרשת מהמשרד (אצל אנשי השב"כ לא קוראים לעבודה בשמה המפורש). זה קשור לאוטובוס 300 ויש פה עניין של חיפוי נוסח ווטרגייט. אני מבין שאתה וראובן חזק השתתפתם במעשה חמור של חיפוי ועכשיו זורקים אתכם לכלבים. אני חושב שזה לא בסדר. אסור שהשב"כ יתנער מאחריותו כלפיכם. אבל לפני שאני מטפל בעניין הזה אני רוצה לשמוע מה בדיוק עשיתם.

פלג היה במבוכה. הוא שתק די הרבה זמן. אני שאלתי מה שלומו בכלל ומה הוא עושה עם עצמו בימים אלה. אחרי שעברנו עוד שלושה נושאים אחרים הוא אמר: אני מנוע מלדבר על כל העניין הזה ואני לא יכול לעזור לך. אתה אומר שהיועץ המשפטי יודע, אז אולי תלך אליו. אבל אני מוכרח להגיד לך באופן כללי שהמידע שלך די עקום, למען האמת, לגמרי.

שאלתי את פלג אם מישהו חשוב יודע מה קרה. הוא שאל: מה זה מישהו חשוב? אמרתי: מישהו אחראי שיכול לטפל בעניין. למשל, ראש הממשלה. פלג אמר שהוא לא יתפלא אם ראש הממשלה יודע.

אמרתי: תראה פלג, יש לי רעיון. רם כספי עו"ד שלי. הוא גם חבר של ראש הממשלה. אני הולך אליו, מספר לו את כל הסיפור, ויחד נלך לראש הממשלה כדי שהוא יעשה משהו.

פלג חתך אותי באמצע המשפט: אני אוסר עליך לדבר עם כספי בעניין הזה. הוא לא רק חבר של ראש השב"כ, אלא גם עורך הדין שלו.
פלג, אמרתי לו, אתה לא יכול לאסור עליי כלום כי אתה לא מסרת לי כלום. רק המקור שלי יכול לאסור עליי לעשות דברים עם המידע שהוא מוסר לי. אבל אולי אתה המקור שלי? זה אתה שמטלפן אליי ומוסר לי מידע? פלג אמר: אתה סתם מטומטם ואני צריך ללכת. פלג אמר שלום.

עברו עוד כמה ימים ושוב "גרון" בטלפון. הפעם הוא מיישר את הסיפור ונותן אותו כמו שהוא. אנשי השב"כ הרגו את המחבלים הכפותים ואחר כך היה טיוח מקיר לקיר. לא חזק ורדי עשו קאבר־אפ אלא אברום ואחרים, ואילו חזק, רדי והשלישי - בינתיים ללא שם - הם שחשפו את המעשה. עוד אומר "גרון" שהולך להיות בג"ץ בעניין. ד"ר מישאל חשין מייצג את הפורשים.

ארז ואני החלטנו שנלך לזמיר ונשאל אותו מה הוא הולך לעשות. זמיר קבע לנו פגישה ב־6 במאי. יחד עמו השתתפה בפגישה העוזרת שלו, יהודית צור. סיפרנו להם מה שאנחנו יודעים. זמיר וצור לא הגיבו. הם לא אישרו ולא הכחישו דבר. הם רק התעניינו מאין אנחנו יודעים ואם גם עיתונאים אחרים יודעים.

אמרנו שאולי גם אחרים יודעים ואולי אפילו ניסו לפרסם והצנזורה עצרה. הוספנו שאנחנו נפרסם את הדברים כי הם חמורים והציבור צריך לדעת וכי יש דרכים לפרסם. יש ניסוחים שהצנזורה לא יכולה לעצור.

מר זמיר ביקש להניא אותנו מפרסום. הוא הסביר שגם אם יש כאן עניין כלשהו - והוא הדגיש שהוא אינו מתייחס לפרטים שהבאנו לו - רצוי לסגור אותו בשקט. פרסום אינו דבר טוב. אנחנו אמרנו שאין מנוס מפרסום זה או אחר, אלא אם כן נשתכנע שמישהו נקט צעדים נחושים בעניין וטיפל בו טיפול שורש.

זמיר ביקש לפחות שבוע ימים כדי שיוכל למסור לנו תגובה, שנכלול אותה בפרסום אם נחליט לפרסם. הסכמנו. בפגישה עם זמיר סוכם גם שהוא ידווח לפרס שהיינו אצלו ומה סיפרנו לו. זמיר, לדעתי, מאוד רצה שפרס יידע שעיתונאים כבר יודעים - מבחינתו היינו סוג של שכפ"ץ עבורו בקרב שהוא ניהל מול כל צמרת המדינה. גם אנחנו רצינו שפרס יידע שאנחנו יודעים ושאי אפשר להתחמק מלתת דין וחשבון לציבור (ברגע זה אני הייתי הציבור).

אחרי כמה ימים הכתיבה יהודית צור את התגובה: היועץ המשפטי לממשלה שמע את הדברים שהצגתם. בהימנעותו מתגובה לגוף הדברים, אין לפרשה כאישור לעובדות שהוצגו על ידיכם. היועץ רואה בנושא שהועלה בעיה שבה הוא מטפל זה זמן מה וממשיך לטפל בה. אין הוא יכול למסור מידע נוסף או לייעץ בעניין זה. עם זאת מבקש היועץ להביא לידיעתכם כי יש בנושא זה עניינים שפרסומם אסור".

נפגשתי עם כספי ודיברנו גם על אוטובוס 300. הוא היה משוכנע שאין צורך בחקירה; היה משוכנע שראש השב"כ בסדר; היה משוכנע שכל מה שעשה - עשה על דעת הממונים עליו. גם פרס חשב כך. שניהם ואחרים היו שותפים גם למחשבה שראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא (בינתיים נודע גם שמו של השלישי) עשו יד אחת כדי לגרש את אברהם שלום ולרשת אותו בשב"כ.

כספי הציע לי לדבר עם ראש הממשלה. אמרתי לו שכבר פניתי לראש הממשלה ויש לי הרגשה שהוא מתחמק. חשדתי שראש הממשלה מנסה להרוויח זמן אולי כדי לקבור את כל העניין עוד לפני שאבוא אליו.

עלתה גם שאלת הפרסום. כספי חשב שפרסום יהיה נזק גדול למדינה. אמרתי לו כי פתרון נאות חשוב מפרסום. גם אנחנו, אף על פי שאנו עיתונאים, חושבים בהזדמנויות כאלה על טובת המדינה ואחר כך על האינטרס שלנו. היה ברור לנו כי פיצוץ הפרשה הוא "סקופ" עיתונאי אדיר ולא אהבנו לוותר עליו, אבל החלטנו להמתין כדי לשמוע את ראש הממשלה וגם את ראש השב"כ.

"גרון" מטלפן שוב. הפעם הוא זורק פצצות חדשות. ראשית, הוא יודע שהיינו אצל זמיר וזה מעיד שאולי הוא בכלל קשור לגורמים המשפטיים המעורבים בעניין, כי רק הם ואנחנו יודעים על פגישה אצל זמיר. "גרון" מאיץ בנו לפרסם. הוא מסביר: ראש השב"כ הורה לרצוח את המחבלים ואחר כך היה "ווטרגייט" לכסות על ההוראה הזו. היועץ המשפטי תחת לחץ אדיר של שלושה ראשי ממשלה (פרס, שמיר ורבין) לוותר. הם עורמים קשיים בדרכו. זמיר עושה רושם שהוא הולך להתקפל. פרסום בעיתון חשוב כדי לתמוך בו.

אני עדיין חושד ש"גרון" זה פלג ולכן אני שואל אותו: "אתה חבר שלי?"

"זה נכון", הוא עונה.

"האם היית אצלי בבית?"

"הרבה פעמים", הוא אומר.

"מעניין שאני לא מזהה את קולך", אני אומר לו, "אולי תגיד לי איפה אני גר?"

"גרון" לא מהסס לרגע: "שטויות", הוא אומר, "הרי שנינו יודעים איפה אתה גר. למה לשחק?"

"בכל זאת תגיד", אני מתעקש.

"תראה", הוא אומר, "אני מוכרח לסגור עכשיו. יותר מדי אנשים מסתכלים עליי. מתי אתם מפרסמים?"

"עוד מעט", אני אומר, "עוד לא דיברתי עם 'האיש הגדול' ואני מוכרח לשמוע אותו".

"יופי", הוא אומר וטורק את השפופרת.

אני מחפש את פלג. אני מוכרח לדעת אם "גרון" זה הוא. פלג לא בארץ. משאיר לו הודעה שיתקשר. הפגישה עם ראש הממשלה לא מסתדרת בינתיים. אני מטלפן אליו במוצאי יום העצמאות, מברך אותו לחג ושואל מתי תתקיים הפגישה בעניין שזמיר העלה בפניו. פרס מבטיח לסדר את הפגישה בהקדם.

למחרת יום העצמאות "גרון" שוב על הקו. "למה לא פרסמתם?". אני מסביר שלא רצינו לחולל מהומה ביום העצמאות וגם לא ראינו עדיין את פרס. הוא שוב טורק את השפופרת.

עוד יומיים "גרון" שוב בטלפון. מאוד נסער. הוא אומר שזמיר בכל זאת לא התקפל והגיש תלונה למפכ"ל המשטרה. הוא דורש לחקור את ראש השב"כ על כל הפרשה. העניין חם מאוד. לפי דעתו של "גרון" זמיר עומד "לעוף" ואם לא יהיה פרסום ישתיקו את כל הפרשה. אני אומר ל"גרון" שאני מוכרח לדעת מיהו. אני לא יכול לספר סיפור מטורף כזה בלי לדעת מי המקור שלי, כאשר עד עכשיו לא הצלחתי להצליב גם ממקור אחר ולא לקבל תגובה מהאנשים האחראים.

הוא אומר, "תראה, אני חבר שלך ואין לך הרבה חברים בתוך הסיפור הזה. יש לך רק אחד, נכון?"

"נכון", אני אומר ושואל אותו: "תגיד לי בכל זאת איפה אני גר?"

"גרון" התכונן לשאלה והוא מנפק לי את הכתובת שלי.

אני: "תגיד לי מה שם אשתך?"

"גרון" אומר שהוא לא יכול להגיד כי עוקבים אחריו ומצותתים לו.

אני אומר לו די בפסקנות: "אני לא אעזור לך ולא אפרסם דבר אם לא תאמר לי לפחות את האות הראשונה של שמה של אשתך".

"גרון" חושב כמה שניות ואחר כך אומר: "גימל".

עכשיו אני חושב שאם "גרון" הוא חבר שלי, זה ודאי לא פלג ולא מישהו שמכיר את פלג היטב כי מישהו כזה, ודאי היה יודע לומר "שין". ואז אני חושב שאולי זה פלג בכל זאת שלא רוצה לחשוף את עצמו ולכן הוא טועה בכוונה באות הראשונה של שם אשתו. אני נפרד מ"גרון" ומבקש ממנו לטלפן שוב לקראת סוף השבוע כאשר אדע מה ואיך יפורסם, שכן אני יודע שכבר אהיה אחרי הפגישה עם ראש הממשלה.

אני חוזר לפלג ומספר לו ש"גרון" אמר לי כי זמיר הגיש תלונה למפכ"ל המשטרה. פלג אומר שהוא לא יודע בכלל מה זמיר עושה אבל הוא במקרה כן יודע שהמפכ"ל לא בארץ ולכן נראה לו ש"גרון" מבלבל את המוח וצריך להתייחס בחשד רב לכל מה שהוא אומר. הוא מציע לי להקליט שיחות כאלה. אני אומר שאני לא מקליט באופן עקרוני כי עיתונאי מקליט נהפך מיד לחשוד המיידי בכל סיטואציה מביכה ומסתורית. אסור שאנשים יחששו לדבר עם עיתונאי כי הוא חשוד כמקליט.

בפגישה עם ראש הממשלה ביום שלישי, 20 במאי, נוכחים ראש הממשלה, רם כספי, עזריאל נבו (מזכירו הצבאי של ראש הממשלה) ואני. ראש הממשלה מציג באורח מאוד כללי את עמדתו שחקירה תהרוס את השב"כ ותפגע בביטחון. הוא מאמין לראש השב"כ. הוא חושד שהשלושה - חזק, רדי ומלכא - פועלים מטעמים אישיים ולא לגופו של עניין. אני אומר לו כי אני מכיר היטב את פלג רדי וכי הטיעון הזה לא מתקבל על דעתי במיוחד כאשר כל אחד יודע שחזק יחליף בבוא העת את אברהם שלום וכי הקדנציה שלו ממילא עומדת להסתיים במרוצת 1986. פרס אומר שאולי אצה להם הדרך והוא דוחה על הסף רעיון שאני מעלה שראש השב"כ יתפטר.

אברהם שלום יורד במדרגות (צילום: שמואל רחמני)אברהם שלום יורד במדרגות (צילום: שמואל רחמני)



מדוע? שואל פרס, הרי הוא לא עשה כל רע.

ראש הממשלה מנסה לשכנע אותי להימנע מפרסום העניין. ייגרם נזק, הוא אומר. אני מסכים שאולי ייגרם נזק אבל אומר לו שהעניין חמור מאוד ולא ייתכן שדבר לא ייעשה. מלבד זאת, אני אומר לו, אין סודות. זה ייצא. מישהו מתכנן לפנות לבג"ץ. זה ידלוף. אם ידלוף פרס משוכנע שיצליח לשכנע לא לפרסם. אני מציין שאני עוד לא משוכנע שאין לפרסם.

לאחר הפגישה, אני מבין שפרס "מפספס" לגמרי את זמיר. אני מעריך את זמיר אבל לאו דווקא כאיש השש אלי קרב ומלחמות. הוא איש ערכי שומר על עקרונות, אבל מעדיף להימנע ככל האפשר מהכרעות חדות. הוא לא אוהב את השיטה שבה נוהגים באחרונה לפנות עם כל דבר ליועץ המשפטי רק מכיוון שדרגים בכירים חוששים להחליט. גם עניין אוטובוס 300 הגיע אליו אחרי ועדת זורע רק משום ששר הביטחון, ארנס, לא החליט בעצמו מה לעשות עם ממצאי הוועדה כי הוועדה לא הייתה חד־משמעית בממצאיה.

נחזור ליום ו' למחרת הפיגוע: מחבלים שנראו חיים בשעת בוקר מוקדמת הפכו למתים עוד לפני הצהריים. באותו יום דיווח ראש השב"כ לראש הממשלה (שמיר) ששר הביטחון (ארנס) היה בשטח והורה על החיסול. שמיר טלפן לארנס, שאל אותו על כך ונענה: שלח את השקרן הזה (ראש השב"כ שלום) אליי. הדבר הזה נודע לי שנים אחרי התפוצצות הפרשה. בהזדמנות שאלתי את ארנס - למה היית צריך ועדת חקירה, הרי כבר ידעת באותו יום מי השקרן. הוא הסביר לי שחשד שיש עוד טינופת ושהשקרן שנתפס הוא רק קצה הקרחון ואת שאר הקרחון ביקש לחשוף באמצעות החקירה וכך גם להכין את החומרים הדרושים לשפיטה.

שאלתי אותו: אז למה לא דאגת שתהיה שפיטה? תשובתו: העניין טופל ונסגר על ידי מועדון שלושת ראשי הממשלה. אני הייתי שר בלי תיק. לא שיתפו אותי ולא ידעתי מה התגלה ונודע לי כמו לכל העולם שנסגרה עסקת החנינה וכמובן שאי אפשר לשפוט אחרי שהיה הליך משפטי סדור וסגור, גם אם הוא היה מעוות לחלוטין.

חוץ מזה - ארנס נלחם על דברים יותר חשובים בעיניו: מטוס הלביא, הנסיגה מלבנון, העוול ההיסטורי לימין בתיאור ההתקוממות בגטו ורשה. הוא היה הימין האידיאולוגי הטהור וזה מה שהעסיק אותו הרבה יותר מטוהר הממשל במדינת ישראל.

פרס לא מבין שהעניין עם זמיר אבוד וכי כלה ונחרצה מעמו ללכת עד הסוף. כספי מבין שזמיר לא יכול לעבור בשתיקה על בידוי ראיות ורמאות כלפי פורומים משפטיים ולכן הפתרון מוכרח להיות משפטי חוקי ולא מנהלי. אבל כספי הוזמן להגן על השב"כ ולכן הוא פועל כפרקליט ולא כיועץ משפטי.

בשלב זה משוכנעים פרס, רבין, כספי ואחרים לא רק בכוונותיהם הבלתי טהורות של חזק, רדי ומלכא אלא גם ששמיר ידע הכל והיה שותף לכל. לא עלה בדעתם שאפשר ששמיר לא ידע. ראש השב"כ טען שהוא פעל ברשות וסמכות; הטענה הזאת הטריפה את שמיר. אברהם שלום ניסה להדביק את האשמה עליו. גנוסר, המשבש הראשי, איים לחשוף עוד מקרים בהם השב"כ חיסל אנשים. אף אחד לא שאל את שמיר והוא לא נידב מידע. שמיר בא מן הלח"י והמוסד - הוא יהודי שתקן. אבל האמת היא גם אופציה: שמיר לא ידע. עם זאת, הוא הגן על אברום כמעט לאורך כל הדרך.

למחרת הפגישה עם ראש הממשלה, "גרון" צלצל שוב. אמרתי לו כי בינתיים החלטנו לדחות את הפרסום וכי ביום שישי אני נוסע לחו"ל לשבוע עד עשרה ימים, האם אפשר להמתין עד שובי. "גרון" אמר שאפשר לחכות. נרגעתי. היום אני יודע שהוא התייאש ממני ופנה למישהו אחר (עד היום אינני יודע בוודאות במי מדובר).

לפני שנסעתי ניסחנו ידיעה עוקפת צנזורה שנפרסם בבוא הזמן. נאמר בה בערך כך: פרשה חדשה דוגמת עסק הביש משנות ה־50 עם סממנים של פרשת ווטרגייט מעוררת סערה אדירה בחוגים בכירים ביותר. פקיד בכיר במוסד רגיש מואשם בעבירות חמורות ונעשו ניסיונות לטפל בעניין בדרך שקטה. במרכז הפרשה עומדת תביעה של היועץ המשפטי, יצחק זמיר, לפתוח בחקירה נגד הפקיד הבכיר. שלושת ראשי הממשלה, פרס, רבין ושמיר מנסים לשכנע את זמיר שאין טעם בחקירה אלא בטיפול אחר, שכן כל חקירה עלולה לגרום נזק לביטחון המדינה.

הנוסח הוכן למקרה שיתברר כי "מעריב" מוכרח לפרסם את העניין בהיעדרי מן הארץ - בפרט שנסעתי למרוקו, שעמה אין לישראל קשרי טלפון, וגם אם היו - זה אינו נושא לשיחות טלפוניות מעבר לים.

מימין לשמאל רדי פלג, רפי מלכא (צילום: ארכיון מעריב)מימין לשמאל רדי פלג, רפי מלכא (צילום: ארכיון מעריב)


יום אחרי שנסעתי שידר אמיר שביב (הכתב המשפטי של הערוץ הראשון) את הרמז הראשון במהדורת החדשות. הסקופ היה שלו. ביום ראשון הפרשה כבר תפסה כותרות ראשיות בארץ ובעולם.

עד היום נשארה לפחות תהייה אחת: המדיניות המוצהרת של ישראל - במיוחד של השב"כ - הייתה לא להרוג מחבלים חוטפים. אם זה קורה במהלך פעולה - בסדר; אבל לא אחרי שנכנעו או הוכנעו. צריך להשאיר להם פתח להאמין שהם ייצאו מזה בחיים אם ייכנעו במהלך משא ומתן או בסוף פעולת החילוץ. אם יאמינו שגורלם נחרץ סופית למות - הם לא ינהלו משא ומתן אלא ירצחו את בני הערובה. העיקרון הזה נופץ כאן ברגל גסה של אברהם שלום. עד היום אין הסבר מניח את הדעת לסטייה הזאת ממדיניות מאוד נבונה.

סוף מעשה: זמיר פרש. במקומו בא יוסף חריש שלא הסכים לסגור את התיק. במקום זאת המציאו פטנט חדש - חנינה בטרם הרשעה. בג"ץ אישר. ראש השב"כ, אברהם שלום, המשיך לכהן בתפקיד כמה חודשים. ארבעת מקבלי החנינה הבכירים האחרים רצו להמשיך בשב"כ. גנוסר נאלץ לפרוש בעקבות ביקורת על קידומו. שני היועצים המשפטיים של השב"כ גם ניסו להמשיך - אבל חרם של הפרקליטות עליהם הביא לפרישתם.

אהוד יתום, שהרג את המחבלים, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים. אחר כך נכנס לרשימת הליכוד לכנסת והיה חבר כנסת משנת 2003 עד סוף הקדנציה. עוד שישה אנשי שב"כ קיבלו חנינה. הייתה ועדה שקבעה כללי התנהגות חדשים ונוקשים לשב"כ.
דורית ביניש, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון שהייתה פרקליטת המדינה בזמן הפרשה הזאת, הייתה הכוח הערכי המניע כאן. אלמלא ביניש הפרשה לא הייתה נחשפת ונחקרת לעולם. היא שדרבנה את שלושת אנשי השב"כ לספר את הסיפור שלהם לרשויות המשפטיות ולמנהיגים. הם לא כל כך רצו. למזלה של מדינת ישראל - ביניש הייתה שם להגן עליה מפני ההיסטוריה ולחדד את ערנותה לעתיד.

האם פרשה כזאת יכולה להתרחש בזמנים עכשוויים? לדעתי - ממש בקלות. שקרים פרועים, התנכלות לשומרי הסף וצפצוף יהיר ומתמשך על עקרונות וערכים בסיסיים - נעשו שכיחים בכל מקומותינו: מן הפוליטיקה והתקשורת ועד האקדמיה ובתי התפילות; משוק הכרמל ועד שוק ההון.