ב־30 באפריל 2021, ליל ל”ג בעומר, שבו התרחש האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, האסון האזרחי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, היה יהודה גוטליב חובש באיחוד הצלה שנקלע למקום. “הייתי בתוך גל האנשים שירדו למטה לכיוון מתחם ההדלקה. אני לא יודע להסביר למה, אבל טיפסתי מעל המעקה שהיה מצד ימין שלי, ובדיוק אז כל האנשים לידי החלו להימחץ וליפול אחד על השני”, הוא משחזר.

“הצלחתי לטפס על הגגון וראיתי במו עיניי את המפולת שקרתה כמה סנטימטרים ממני, אנשים מעוכים ונופלים זה על זה. באותו רגע התקשרתי למוקד יחידת ההצלה ואמרתי: ‘משהו קורה פה וזה לא פשוט בכלל’, אם כי לא הבנתי את גודל האסון ולא שיערתי שזה יגיע לממדים כאלה. במבט הראשון, כשראיתי אנשים מכוסים תחת הערימה, שיערתי שיהיו הרוגים, אך לא שיערתי מספר כזה”.

זה מאות שנים שההילולה המסורתית הזו מתקיימת במתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. באותו לילה, על פי ההערכות, הגיעו להר מירון כ־100 אלף חוגגים, ובסביבות השעה 00:45, במעמד ההדלקה במתחם רחבת “תולדות אהרן”, נוצר דוחק רב שהחל ליצור אנדרלמוסיה ואובדן שליטה. 45 גברים וילדים נספו ו־145 בני אדם נפצעו, כתוצאה ממעיכה וחנק.

“אל מול המראות הללו חשתי פחד, בהלה, פאניקה”, מתאר גוטליב. “זה משהו שאתה לא רגיל אליו. זה בא לך בבום. אני רגיל לראות אנשים מתעלפים, אבל משהו כזה רציני לא ראיתי. הייתי בחוסר אונים. ניסיתי לעזור לאנשים, אבל לא יכולתי כי הכל היה מכוסה אנשים. הייתי תקוע בתוך מבואה כזו של מטר על מטר ושמעתי צרחות לשוטרים ולכבאים. כשראיתי את ההחייאה הראשונה, הבנתי שהעסק לא פשוט. ניצלתי בנס”.

יאיר ריגלר, תלמיד ישיבה מצפת, הגיע להילולה ההיא יחד עם חבריו מהישיבה. “לפני שנכנסנו למתחם ההדלקות שבו קרה האסון, ישבנו חבריי ואני אצל חברים ביער, ליד המתחם”, הוא נזכר. “בסביבות רבע לאחת בלילה החלטנו להיכנס להדלקות, וכשעלינו במדרגות, ממש בכניסה למתחם, ראינו מעגל אנשים שמבצעים בהם החייאות. המוזיקה בינתיים המשיכה להתנגן כי עוד לא הבינו מה קורה. ואז התחלנו לראות שמפנים אנשים. עוד לא הבנו את גודל האסון”.

יהודה גוטליב, חובש באיחוד הצלה שנקלע לזירת האסון במירון (צילום: יחיאל גורפין)יהודה גוטליב, חובש באיחוד הצלה שנקלע לזירת האסון במירון (צילום: יחיאל גורפין)


מתי הבנת?
“בשלב מסוים החלטתי לטפס על איזה גג כדי לראות מה קורה, ואז ראיתי שהתחילו להיזרק עוד ועוד גופות של בני אדם. המוזיקה כבתה ומהרמקולים נשמעו צעקות: ‘הצילו! הצילו! קרה אסון’. ביקשו מכולם לפנות את המתחם, וכיוון שהיינו בדיוק סמוך למתחם האסון, פילסנו דרך בין הגופות כדי לחלץ את עצמנו. הפחד הפך אותנו למדויקים באותו רגע ופחות נכנסנו להיסטריה. הייתה תחושה של הלם כי לא עיכלנו את מה שאנחנו רואים. אני ושני חברים ראינו בשלב מסוים שמחליטים אילו גופות לעטוף בשקית ואיזה פצוע לפנות. זה מראה שמלווה אותי עד היום”.

בנשימתי האחרונה

עבור הרב אביגדור חיות הפכה ההילולה ההיא במירון לטרגדיה אישית שבה איבד את בנו הבכור ידידיה בן ה־13, כמו גם את אחד מתלמידיו. הוא עצמו נפצע באורח בינוני עד קשה ופונה לטיפול בבית החולים. “בסביבות 23:50 בלילה נכנסנו למירון, עברנו את המסלול הקבוע והגענו להדלקה”, הוא מתאר. “פתאום ניגש אליי בחור ואמר לי: ‘אני רואה שאתה פה עם ילדים ואני לא יודע כמה זה כדאי כי עוד מעט יתחילו פה ריקודים די סוערים. אני במקומך הייתי יוצא מפה’. הוא סייע לפלס לנו את הדרך. כשהגענו למעבר הרגשנו שאנחנו פתאום נשאבים כלפי מטה. תכננו להתרחק מההמולה, אבל אז הגיעה פשוט מפולת. מצאתי את עצמי מופל על הגב, הבן שלי שמואל באותה תנוחה בדיוק, ואני קולט את ידידיה ומשה נעלמים מאיתנו”.

מהי המחשבה הראשונה שלך?
“המחשבה הראשונה שלי באותו רגע הייתה: ‘אנחנו מפסידים את הרכבת’ ו’חבל על הכובע החדש שקניתי’. עוד לא הבנתי מה קורה פה. אבל לאט־לאט קלטתי שזה הרבה יותר מורכב. היה שלב שהרגשתי שסיימתי את חיי. הנשימה שלי כבר הייתה מאוד אטית. היה משקל כבד של גופות עליי, ולא יכולתי לזוז. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה מה עם הילדים, קיוויתי שהם בסדר. שמואל היה לידי, אז ידעתי שהוא חי, אבל ידידיה ומשה כבר נעלמו מקו הראייה שלי”.

כשהאמבולנס פינה את הרב חיות לבית החולים, הוא כבר איבד את ההכרה. כשהתעורר בבוקר למחרת, מונשם במסיכת חמצן, החל להבין את גודל האסון. “האחות שניגשה אליי בכתה, ושאלתי אותה: ‘למה את בוכה?’”, הוא מספר. “לאט־לאט התחלתי לעכל את מה שקרה ואז התבשרתי שאיבדתי את בני האהוב ואת תלמידי האהוב”.

איך אתה מסתכל על הטרגדיה ממרחק של שנה?
“יש פה שני ממדים: הממד הראשון הוא של אמונה. אתה מבין שריבונו של עולם כיוון את זה ככה מסיבותיו שלו. הממד השני שייך לציווי תורני וחברתי: ‘נשמרתם מאוד לנפשותיכם’. הציווי אומר לתת לכל אחד את המרווח שלו. ההמוניות הישראלית היא דבר מבורך, אבל צריך לדעת להסתכל על השני. בשבעה אצלי בבית יכולת למצוא ברגע נתון אדמו”רים לצד מפקדים, חילונים לצד דתיים, מזרחים לצד אשכנזים, ימנים לצד שמאלנים. זה ריגש אותי ואמרתי לעצמי: ‘יוצא מפה מסר שאומר שאם נרצה – נוכל לשים את הדברים בצד ולהסתכל אחד לשני בגובה העיניים ולהבין שאנחנו אחים’”.

הרב אביגדור חיות, איבד את בנו ידידיה באסון במירון (צילום: פלאש 90)הרב אביגדור חיות, איבד את בנו ידידיה באסון במירון (צילום: פלאש 90)


התחלתי להבין שלא בטוח שאני אצא מפה חי”, מתאר גם דביר כהן, שנפצע בהילולה. “שכבתי במשך כ־25 דקות עם אנשים מתחתיי ומעליי והבנתי מאוד מהר שרובם כבר לא חיים. ממש הרגשתי את הנשימות הכבדות ואת תהליך המוות הנורא שהיה שם. כל הגוף שלי היה מכוסה באנשים כך שצוות החילוץ לא ראה אותי. רק יד אחת שלי הייתה בחוץ, ואיתה נופפתי. התחלתי להבין שמתחילים לחלץ אנשים, אבל לא הייתי בטוח שיראו אותי. כבר התחלתי להגיד 'קריאת שמע’, עשיתי וידוי והכנתי את עצמי לגרוע מכל. נפרדתי בלב מהמשפחה ומהילדים שלי וייחלתי לכך שאשתי תמצא בעל טוב ותהיה מאושרת ושמחה ושלילדים שלי יהיה טוב. נתתי צעקה בנשימתי האחרונה, ניצלתי וזכיתי בחיי מחדש. נדרשו חמישה שוטרים כדי לחלץ אותי מתחת לגופות שהיו מעליי”.

כהן הובהל במצב קשה לבית החולים זיו בצפת. “כל הגוף שלי היה מרוסק”, הוא מספר. “אבחנו אצלי שני שברים בקרסול, שני שברים בגב, ירך שלא עובדת בשל בעיית עצבים קשה, כאבי גוף קשים ובעיות נשימה קשות”.

“עיכלתי את גודל האירוע רק בשחזור שעשיתי אחרי כן”, מספר גם תמיר שרים, מהפצועים באורח אנוש באירוע. “באירוע עצמו חיפשתי מקום שקט ללמוד בו ופתאום הצטברו הרבה אנשים, ולכן הגעתי לאזור ההדלקות שהיה עוד שקט. כשזה נהיה המוני ורציתי לצאת, כבר היה מאוחר כי הייתי כלוא. לרוב יש צפיפות באירועים כאלה, אבל אין צוואר בקבוק המוני כמו שהיה באותו רגע. נוצר לחץ לא פרופורציונלי, כשאנשים דחפו ולא הבינו שהם מוחצים למוות את האנשים שנמצאים בהמשך. לא היה קשר עין בצוואר הבקבוק הארוך הזה”.

מהן התחושות שעברו בך?
“באותם רגעים ידעתי שזה דבר שאין לי שליטה בו, לא הייתי קרוב למשהו שיכולתי להיאחז בו או לטפס עליו, אלא הייתי בדיוק במרכז. באיזשהו שלב נמחצתי ואיבדתי הכרה. כבר הכריזו עליי כמת כי הייתי ללא סימני חיים ואיבדתי דם רב. אבל אז, כנס משמיים, החליטו לעשות בי החייאה. כשגילו שיש לי דופק, הועברתי לידי החובש וחיי ניצלו”.

דביר כהן, נפצע בהילולה באסון במירון (צילום: דוד כהן)דביר כהן, נפצע בהילולה באסון במירון (צילום: דוד כהן)

צעקת כאב

בחלוף שנה, הטראומה מהאסון עדיין מלווה אותם. “כשאני הולך לישון, האירועים חוזרים אליי”, מספר הרב חיות. “מיד אחרי השבעה הגעתי למירון יחד עם הבן שלי ועם אביו של התלמיד שלי שנהרג שם, ומאז אני נוסע למירון המון. אם אני רואה היום המון אנשים, אני לוקח 20 צעדים אחורה. אני מודע לזה שיש פוסט־טראומה שמלווה אותי, ובכל מקום שאני רואה הצטופפות של אנשים – אני מסתובב וחוזר הביתה”.
“חבריי עד היום לא מסוגלים לחזור למירון, וגם לי היה קשה לחזור”, מספר ריגלר. “אבל הבנתי שאני לא יכול להשאיר את הטראומה פתוחה, אני צריך להתמודד. אז חזרתי למירון אחרי כחודש ועשיתי את התהליך הארוך של התמודדות עם הטראומה. בתום הביקור יצאתי ליער וצעקתי צעקת כאב ובכי גדול”.

“אני אדם אחר לגמרי מאז האסון”, מוסיף שרים. “אני מרגיש שנולדתי מחדש. אני מקבל דברים בפרופורציות אחרות. אני משתדל לחיות את החיים ‘על מלא’ ולהפוך כל מקום שאני נמצא בו לטוב יותר. זו לא הרגשה שבאה והולכת, אלא תחושה שמלווה אותי בכל בוקר. אני מרגיש שהושארתי בחיים כדי לשמוח ולשמח אחרים”.

“אני רואה משפחות שלמות שהתרסקו מהאסון בלי שמישהו מסייע להן”, אומר כהן. “יש לי מדי פעם פלאשבקים מהאירוע, אבל אני מודה על הקיים ועל מה שיש”.

“אני לא יודע להגיד לך אם יש לי טראומה נפשית”, אומר גוטליב. “אני כן אוהב לראות את הסרטונים ממירון כי לימדו אותי שלהדחיק דברים זה לא טוב. כואב לי היום כמו שכאב אז, אבל עברתי את עניין הטראומה”.

ביוני 2021 הוקמה ועדת נאור, ועדת החקירה הממלכתית לחקר האסון, שנועדה בין היתר להסיק מסקנות לקראת ההילולה המסורתית שתיערך בהר מירון מחר בערב, ליל ל”ג בעומר. מבחינת הפצועים ועדי הראייה, הם ככל הנראה יהיו שם.

“אם אשיג כרטיס – ברור שאלך”, אומר גוטליב. “נרשמתי ואני מתכוון להגיע ולברך ‘ברוך שעשה לי נס במקום הזה’, לעלות על אוטובוס ולחזור הביתה”, אומר גם שרים. “זכות גדולה אני רואה לעצמי בלהיות שם”.

“מבחינה רגשית אני מאוד רוצה ללכת”, אומר הרב חיות. “ברור לי שזה לא יהיה לי קל להגיע, ויכול להיות שאזיל דמעות אפילו, אבל אני אתמודד עם זה. אדע בוודאות אם אלך רק בל”ג בעומר עצמו. אני לא אלך בקבוצה הראשונה. אם אראה שהכל מתנהל כמו שצריך והסדר נשמר – אעשה דרכי לשם. אם אראה שהדברים יצאו משליטה, אני לא חושב שאסכן את עצמי. לא ארצה להיות במצב שבו אחווה עוד חוויות שליליות”.

“אני לגמרי חושב שאלך”, מוסיף ריגלר. “אני לא כועס על מה שקרה, דברים קורים ואין לנו שליטה עליהם”.
“אני עוד לא יודע אם אלך”, אומר מצדו כהן. “אני עוד שוקל את זה”. 

תמיר שרים, מהפצועים באורח אנוש באסון מירון (צילום: צילום פרטי)תמיר שרים, מהפצועים באורח אנוש באסון מירון (צילום: צילום פרטי)