בצלו של קסטנר: סיפורו של משה קראוס, שהציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה ולא זכה להכרה

"לא אוכל לספר על הכל. במשך עשרת חודשי הכיבוש אירעו יום־יום כל כך הרבה דברים. כדי למצותם הייתי צריך לדבר יומם ולילה ובמשך שבועות... אספר את עיקרי הדברים בגוף ראשון. באותו הזמן, כשהתחלנו בהצלת יהודי בודפשט, כל הציונים הפעילים כבר עזבו את העיר ומכל אנשי ההנהגה נשארתי בה בודד. לא היה לצדי איש שישתתף איתי ביוזמה של הצלת יהודים. לכן צריך אני לדבר בשמי בלבד".

מו אינו ידוע. לגבי רובנו, משה קראוס הוא אדם ללא שם. מצילם של עשרות אלפים נפקד מהתודעה. לאחר המלחמה, כשהוא מתודלק במרירות מנקרת, רכן אל מכונת כתיבה בירושלים וניסה לפרוץ את חומת אלמוניותו. הוא נכשל. דפיו זכו להתייחסות במשפט קסטנר, אך מעולם לא התכנסו אל כריכה.

לאחר מותו מסרה אותם משפחתו לארכיון בר־אילן. שנים הריחו באין מפריע טחב מרתפים. עד שנפלו לידי ד"ר אילה נדיבי. "בין קראוס לקסטנר, המאבק על הצלת יהודי הונגריה" (הוצאת כרמל, ירושלים) הוא ספרה המעמיק על אותן שנים אפלות. הציטוטים מפי קראוס שיובאו כאן מסתמכים גם על פרסומם ב"בגלוי ובמחתרת", בהוצאת מורשת ובית העדות.

שואת יהודי הונגריה התרחשה כהרף עין. בעשרת חודשי הכיבוש הגרמני (19.3.1944־18.1.1945) נשלחו לכבשנים כ־600 אלף יהודים מתוך 800 אלף. רובם היו מערי השדה, אך גם מבודפשט. על בימת הבלהות בבירה ניצבו אז שני מנהיגים ציונים, אך אנחנו זוכרים אחד. ישראל (רז'ה) קסטנר היה פעיל בתנועת העבודה, עמד בראש "ועד ההצלה" מטעם הנהגת היישוב וחילץ 1,685 יהודים במה שתיקרא "רכבת המיוחסים".

בין נוסעיה היו יתומים מפולין, פליטים מסלובקיה, בני משפחה של קסטנר, ושמות כמו הרבי מסאטמר יואל טייטלבוים, חתן פרס ישראל הרב פרופ' מאיר וייס, מי שיהיה שגריר ישראל באו"ם פרופ' יהודה בלום, הכוריאוגרף יונתן כרמון והסופרת יהודית רותם. המשא ומתן שניהל עם הגרמנים כדי להציל יהודים העלה שאלות מוסר קשות ומחלוקת מרה. לפני 66 שנה נורה קסטנר מידי שלושה מתנקשים יהודים ומת כעבור כמה ימים (ב־15.3.1957).

משה קראוס, ראש המשרד הארץ־ישראלי ואיש "המזרחי", לא פנה אל הנאצים אלא אל נציגי המדינות הניטרליות בבודפשט. הוא פיתח שיטת הצלה מקיפה ומקורית שהושיעה רבבות. הממעיטים מדברים על 40 אלף. בהם טוביה ריבנר, משורר וחתן פרס ישראל, חיים פהר, חתן פרס קרן וולף, הצייר שמוליק כץ ("דירה להשכיר"), הפילנתרופ היהודי פרנק לואי שחי באוסטרליה ומשה שקדי, אביו של אליעזר שקדי, המפקד ה־15 של חיל האוויר.

קסטנר או קראוס? מי מהשניים פעל נכון יותר? הנסיבות המחרידות מחייבות את הכותב להתרחק מחוכמת הבדיעבד. הסיפור שיסופר ישתדל רק לעשות צדק עם זכרו של קראוס. האיש שהיה שם ונדחק למדרון האחורי של ההיסטוריה.

שנותיו המוקדמות מעלות סימני שאלה, מותירות מרחב להשערות. רק ידוע שמשה (מיקלוש) קראוס נולד ב־1908 בכפר מזולד שבצפון הונגריה. בנעוריו למד בישיבה במישקולץ הסמוכה. הרב שלו, שמואל הלוי אוסטרליץ, היה מהרבנים הציונים הבודדים בהונגריה. קראוס הוסמך לרבנות וקיבל תעודת בגרות אקסטרנית. בן 17 הקים קבוצת נוער ציונית במישקולץ. ב־1932, כשהיה מזכירו של הרב אוסטרליץ, יסד את הכשרת "המזרחי" הראשונה בהונגריה. היה לה להשראה אף שהופעתו לא הייתה מהפנטת.

"לבש חליפה אחת לימי חול ולשבתות", אבחן אחד החברים. הוא התפרנס משיעורים פרטיים "והיה אוטודידקט במלוא מובן המילה, מאוד נימוסי". מי היו הוריו? במה עסקו? מה הייתה השפעת רבו על משיכתו לציונות? מי היו חבריו? השאלות האלה מהדהדות בחלל ריק. "כל מה שידוע לנו מכאן ואילך הוא מה עשה בשנים הגורליות ליהדות הונגריה", כתבה אילה נדיבי.

בן 26 נחת בבודפשט והתחיל לעבוד במשרד הארץ־ישראלי שדאג לעלייה מטעם הסוכנות היהודית. במפקד בין חברי ההכשרות נקבע ש"הפועל המזרחי" היא התנועה החלוצית הגדולה ביותר. קראוס ניצל קרע בחזית "ארץ ישראל העובדת", תפר קואליציה מפתיעה עם "השומר הצעיר" ועמד בראש המשרד עד שנה לאחר המלחמה.

עם האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, עשה מהלך שישמש אותו במפעל ההצלה. לאחר גירושם, שכרו 240 מיהודי הבורגנלנד ספינה רעועה ושטו בה על הדנובה. ביקשו מקלט מהמדינות, נענו בקרקוש מפתחות בשערים ננעלים. במסגרת מדיניותה, ממשלת הונגריה לא הפסיקה כל שנות המלחמה את העלייה לישראל. קראוס ניצל זאת ואת החוק שעל נתינים זרים אין חלים חוקים שונים.

הוא השיג את הסכמת שגריר בריטניה בבודפשט לאפשר למגורשים להיכנס לארץ ישראל המנדטורית ואת אישור שר הפנים לקלוט אותם בהונגריה תוך הבטחה שמיד ימשיכו לארץ. חמוש בהסכמות האלה, צייד את הנרדפים בתעודות עלייה (סרטיפיקטים) מטעם השגריר הבריטי. כך נולד מעמד חדש: פליטים על סף עלייה שמוגנים מתוקף היותם כביכול אזרחים בריטים־פלשתינים. הסידור הזה עודד יהודים לצאת ל"טיול למיקלוש". פליטים חצו את הגבול להונגריה להסתופף בצל ההסכם עם הונגריה ובריטניה.

כשבריטניה ניתקה יחסים עם הונגריה שסייעה להיטלר לפלוש לרוסיה, המשיך קונסול שווייץ לממש את מדיניותה. קרל לוץ, שייצג עתה את האינטרסים הבריטיים, דבק בסיוע ליהודים באמצעות תעודות עלייה. בכל פעם שנאסר יהודי, פנה קראוס ללוץ שהיה מוציא מיד מסמך ש"הנ"ל עומד לעלות לארץ ישראל ויש לשחררו".

לוץ, לימים חסיד אומות העולם, העמיד את נשמתו לרשות מפעל ההצלה. את הקשר היהודי טווה עוד לפני המלחמה, כשהיה סגן קונסול שווייץ ביפו. אז הגן על עולים מגרמניה מפני צווי גירוש של המנדט הבריטי. לצד האהדה לעניין הציוני, פיתח ערוצים אל הפקידות הנאצית. הם שסייעו לו בעבודת ההצלה בהונגריה. לעתים, ניצל רגעים נדירים של נחת ושוחח על ירושלים עם קראוס שביקר פעמיים בארץ.

העלייה מהונגריה התנהלה לסירוגין ובקשיים. על בודפשט הופעל מכבש שבדומה לרומניה, סלובקיה ובולגריה, תחדל גם היא. דורסני במיוחד היה המופתי הירושלמי. חאג' אמין אל־חוסייני טען כי העולים יתגייסו לצבא הבריטי ויילחמו נגד הונגריה. אבל ההונגרים, מסיבותיהם, סירבו להפסיק את העלייה.

קראוס, שטיפח קרבה לפקידים במשרד החוץ, הוזמן לטכס עצה וכך תיאר את השיח: "האיש השני במעלה למיניסטר שאל: 'מה דעתך? מה אפשר לעשות? איזו תשובה ניתן לו (למופתי - מ"ח)?' אמרתי לו מה שאמרתי וזו גם הייתה תשובת ממשלת הונגריה למופתי: 'נשקול בכובד ראש את הפנייה והתשובה תינתן'".

במרץ 1944 היטלר זימן אליו במפתיע את העוצר, מיקלוש הורטי. קראוס נקרא שוב למשרד החוץ וכך לחשו לו מקורותיו: "הוא (הורטי - מ"ח) מוחזק שם כי הם עומדים לכבוש את הונגריה אך ורק כדי לגרש את היהודים". הונגריה נכנעה בלי לירות ירייה. בתמורה הגרמנים השליכו להורטי נתח עצמאות מדולדל.

קראוס הבין את המשמעויות. הוא הזעיק את הקהילה היהודית, דיווח לנשיא ההסתדרות הציונית, "אבל היה כבר מאוחר", כתב ברשימותיו, "שוב אי אפשר היה לעשות דבר, כ־50 אלף גברים יהודים בני 18 עד 50 גויסו לגדודי העבודה של צבא הונגריה... רבים נשלחו לאוקראינה ועסקו בפעילות מלחמתית. המסקנה שהסקתי הייתה שהגרמנים דאגו להרחיק מהונגריה יהודים שהיו מסוגלים להילחם נגדם למקרה שיכבשו את הארץ".

מחשש לחייהם, הזמין לוץ את קראוס ואת גוסטה שטאל, עוזרתו הצמודה, לגור בבניין צירות שווייץ, "משם תוכלו להפעיל את המשרד הארץ־ישראלי", האיץ בהם. למשה קראוס ניתן מעמד דיפלומטי שווייצרי שאפשר לו חופש תנועה מוחלט.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני ניצתה מחלוקת בין שני המנהיגים הציונים בבודפשט. על הפרק עמדה השאלה הקריטית של דרכי ההצלה. קסטנר, ראש ועדת ההצלה מטעם היישוב בארץ ישראל, תמך במשא ומתן עם הגרמנים כדי לחלץ יהודים. קראוס התנגד משום שלא האמין בכנות כוונותיהם. לפיכך פנה לשיטה שהכיר ושכלל אותה.

עוד לפני הכיבוש היו בידי המשרד הארץ־ישראלי 1,500 סרטיפיקטים משפחתיים שלא נוצלו. על פי חישוב רשמי, ייצג סרטיפיקט אחד בין ארבעה לשישה בני משפחה, 7,800 נפש בסך הכל. לוץ נחשף לנתונים האלה וחש שצריך לעשות איתם משהו. "בשעה שמדינות אחרות פועלות ללא חוק ומוסר", הסביר לציר מקס ייגר, "רצוי שתהיה מדינה אחת - שווייץ - שתעשה משהו כדי להציל בני אדם". ה"בוס" השיב: "עשה מה שאתה רוצה, אני מאחוריך".

לוץ נועד עם פקיד בכיר במשרד החוץ ההונגרי ועל התנהלות שיחתם דיווח משה קראוס בעמודיו:
לוץ: "אני מבקש היתרי עזיבה ל־7,800 בעלי סרטיפיקטים".
פקיד: "אלה משפחות?".
לוץ: "אכן, כן".
פקיד: "בכמה נפשות בערך מדובר?".
לוץ: "ב־40 אלף נפש".

מיצג השווא לפיו בידי קראוס 7,800 סרטיפיקטים משפחתיים ולא 1,500 הוכיח את עצמו. תוך כמה ימים התקבלה תשובת ההונגרים: "מוכנים להסכים לבקשתכם". משרדו של קראוס ביקש עתה מממשלת בריטניה את היתרי ההגירה הנוספים לארץ ישראל, הם הועברו לבודפשט באמצעות ממשלת שווייץ. הודות לתושיית קראוס ולוץ, 40 אלף איש הפכו לאזרחי הממלכה המאוחדת וחוסנו מפגיעה. אבל באותו חודש, ותחת עשן ארובות אושוויץ, נבטה דרמה שתשפיע על גורל יהודי הונגריה.

לאחר כשנתיים במפעל המוות, בשלה החלטתם של שני יהודים מסלובקיה לברוח. רודולף ורבה היה ממונה על מיון מזוודות המובלים לתאי הגזים. באחד הימים הבחין כי מרחיבים את פסי הרכבת למחנה. מסקנתו המיידית הייתה: מתכוננים למשלוח גדול של יהודים. הוא רק לא ידע מאין.

את התשובה קיבל באקראי וממקור מפתיע. באחת ממשמרותיו בין המזוודות שמע חייל גרמני אומר: "אני מחכה בקוצר רוח ל'סלמי ההונגרי'". באושוויץ כונו המגורשים לפי שימורי המזון שהביאו עמם. יהודי יוון היו "חלבה וזיתים", ההולנדים היו "גבינה" והצרפתים "סרדינים". כששמע על "הסלמי ההונגרי", הבין שמדובר ביהודי הונגריה. כעבור שנים, כשהוא פרופסור לפרמקולוגיה באוניברסיטת ונקובר, יאמר ורבה: "רציתי לברוח כדי להזהיר את ההונגרים, לקומם אותם, להאיץ בהם להקים צבא של מיליון איש, צבא שיעדיף ללחום במקום למות".

שותפו לתוכנית הבריחה היה אלפרד וצלר, פקיד בחדר המתים של מחנה הגברים. במאמר "הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר", כתבה רות לין: "ורבה ו־וצלר תכננו את הבריחה לפי ההיגיון הגרמני באושוויץ". הגרמנים, חמושים בכלבי ציד, חדלים מחיפוש אסירים נעדרים כעבור שלושה ימים. לכן התגנבו למחבוא שהכינו מראש במחנה. כדי להטעות את הכלבים ריססו חבריהם את סביבת המחבוא בטבק מהול בבנזין. ורבה־וצלר המתינו שלושה ימים ואחריהם הצליחו לצאת מהמחנה. כעבור עשרה ימים הגיעו לסלובקיה ויצרו קשר עם מנהיגי שארית הקהילה.

עדותם של ורבה ו־וצלר הייתה הראשונה שנשמעה מפי אסירים שנמלטו מאושוויץ. היא התכנסה ל־40 עמודים ותורגמה מסלובקית לגרמנית ולהונגרית. במה שייקרא "דוח אושוויץ" סיפקו מידע שיטתי על הרחבת תאי הגזים לקראת "הסלמי ההונגרי", על הסלקציה, על הרישום, על שריפת הגופות, על המשמעות המחרידה של המונח הגרמני "יישוב מחדש", על כך שעד לבריחתם הושמדו 1,750,000 יהודים. אף שהתקשו לתת אמון באומדן הזה, נעתקה נשימתם של המנהיגים היהודים. "יש לנפץ מן האוויר את בתי הכיליון באויטשויץ (אושוויץ)", קרא אחד מהם, הרב מיכאל וייסמנדל. זה לא קרה.

באמצע מאי 1944, כשבועיים לאחר שוורבה־וצלר השלימו את עדותם, התחילו לגרש מערי השדה לאושוויץ. הכתישה הייתה אינטנסיבית. יומם ולילה נסעו הרכבות. מיהודים שלא ידעו, שלא הוכנו, שלא הוזהרו נשללה היכולת ליזום התנגדות. קראוס שלח לפחות שני דוחות לחיים ברלס, מנהל לשכת ההצלה באיסטנבול, ולמקס הובר, נשיא הצלב האדום. "עד סוף יוני תהיה הונגריה נטולת יהודים", זעק, אבל תוכן מסריו נשמר בסוד. למערב לא היה מושג על קיומו.

באותם ימים אפלים בקעה קרן אור בחייו האישיים של קראוס. גוסטה שטאל, עוזרתו הצמודה, הגיעה מפולין עם אביה פעיל ציוני בולט. קראוס שטיפל בפליטים גילה שהיא שולטת בשפות והסתייע בה בתרגום ובכתיבה. אבל יחסיהם פרצו את גבולות המשרד. חבריו הדתיים של קראוס ביקרו אותו שאינו מממש את הקשר בנישואים. הם התחתנו ב־19 ביוני 1944. גם כאן הערפל בלתי בקיע. היכן הייתה החתונה? האם הכלה לבשה לבן? האם הצמיד החתן פרח לדש מקטורנו? דבר אחד ברור: מסיבת חתונה לא הייתה. הזוג מיהר למשרדו לשגר לעולם החופשי את דוחות אושוויץ.

קראוס חולל מפנה. הוא קיצר את דוח ורבה־וצלר והוסיף דין וחשבון מפורט משלו על שואת יהודי הונגריה. רשימת קראוס פרשה מניפת עובדות מצמררת. מנירג'האזה, מקושיצה, מכל מקום נלקחו כולם. בפעם האחרונה שהתבטא בפומבי בעניין כתב: "כבר גורשו 330 אלף יהודים, כשהדוח הזה יגיע לידיכם תוסיפו עוד 100 אלף". את שני המסמכים הפקיד בידי שליחו של ג'ורג' מנטלו שדילג משווייץ לבודפשט וחזרה.

מנטלו (מנדל), יליד טרנסילבניה ומזכיר ראשון בצירות אל־סלבדור בז'נווה, לא התמהמה. יום לאחר שקיבל את המסמך מסר אותו לסוכנות הידיעות הבינלאומית "אקסצ'נז טלגרף" ולעיתוני שווייץ. "המערב נחשף לראשונה להיקף שואת יהודי הונגריה ומקבל פרטים ראשונים על אושוויץ", אומרת נדיבי. הדיוק והאותנטיות של העובדות ערערו ספקות ואדישות שרווחו עד אז בעולם החופשי. צ'רצ'יל, הפרלמנט בלונדון, מלך שוודיה, במידה מסוימת אפילו האפיפיור פיוס ה־12, גילו זוועה בלתי נתפסת. אבל הלבה המבעבעת ניגרה מוושינגטון.

"על ממשלת הונגריה להפסיק מיד את הגירושים", תבע הנשיא רוזוולט, "כל מי שמגרש יהודים ייתן אחרי המלחמה את הדין, וידוע מה העונש על רצח המונים". האיגרת נחתמה במילים: "ממשלת ארה"ב מבקשת מממשלת שווייץ להודיע לה על היום ועל השעה שהאיגרת הזאת מגיעה לידיים מוסמכות בממשלת הונגריה". את המשפט הזה ייעץ קראוס לציר השווייצרי מקס יגר לא לצרף לנוסח הכתוב של ההודעה. כדאי להוסיפו בעל פה. בתום פגישתו עם ראש הממשלה, מיהר ייגר לדווח לקראוס: "כשאמרתי לו, לפי עצתך, מה כתוב בסוף השדר רעדו ידיו ופניו החווירו".

עוד באותו ערב החליטה ממשלת הונגריה ברוב קולות לעצור את משלוחי היהודים. כדי להכריע סופית, ינסו להשיג גם את הסכמת גרמניה. רוזוולט לא הרפה. כעבור 18 שעות הגיע עוד שדר מוושינגטון, "מבקשים להפסיק את הגירוש בלי להמתין לתשובת גרמניה". על כך ההונגרים כבר לא השיבו. רוזוולט לא המתין לתשובה.

עם אור ראשון 600 גיחות הפצצה אמריקאיות לעסו את בודפשט. מיד אחר כך, כשהצבא האדום כבר חזק ברקע, התכנסה שוב ממשלת הונגריה. הוחלט פה אחד לעצור את הגירושים לאושוויץ. 7,800 בעלי סרטיפיקטים משפחתיים יוכלו להגר לארץ ישראל. זאת על פי התוכנית שרקחו קראוס, לוץ ופקידים אנטי־נאצים במשרד החוץ.

תוך ימים נחתו במשרד הארץ־ישראלי 40 אלף אישורי אזרחות בריטיים לבעלי הסרטיפיקטים. לא רק שיאפשרו לבעליהם לעלות, אלא גם יעניקו להם חסינות. בודפשט השמיעה אנחת רווחה. שמועת הישועה פשטה וחסרי הישע הסתערו. קראוס נאלץ לרכוש אתר רחב ידיים לקלוט את ההמון.

"בית הזכוכית" זכה בשמו משום שהיה בבעלות ארתור וייס, מהגדולים בסיטונאי הזכוכית בהונגריה. בבניין היו שלוש קומות, מרתף שיכול היה לקלוט 3,000 איש וחצר גדולה. לבית ניתן מעמד אקסטריטוריאלי והוא תפקד כמשרד להסדרת העלייה. כל מי שנרשם קיבל "תעודת חסות" (Schutzpasse) עם חותמת הצירות השווייצרית. ה"שוצפאס" היה ביטוח חיים. אישור בשם צירות שווייץ כי הנ"ל עתיד להגר לארץ ישראל ולכן נתון לחסות ממשלתה.

לצד וייס, קראוס היה אחראי לניהול בית הזכוכית. לאחר שמילאו טפסים, הפקידו תמונות ועברו ראיונות, שובצו הפונים בדרכונים קולקטיביים. שני שוטרים הונגרים הוצבו בכניסה לבניין, ממשלת הונגריה התירה ללוץ לייצג את אל־סלבדור ואת אישוריה, מאמץ נעשה לפטור כמה שיותר יהודים מהטלאי הצהוב, נמשכו ההכנות לעליית ה־40 אלף ואפילו הוקצו רכבות להוביל אותם. "כולם ממש התחרו ביניהם איך לעזור ליהודים", התמוגג מיהי שלאמון, יו"ר המשרד הארץ־ישראלי. אבל חבילת הרצון הטוב נשאה תאריך תפוגה קצר מועד.

לאחר שניצל פיסת העצמאות שנותרה לו והכריז שהונגריה עוברת לצד בעלות הברית, מחצה גרמניה את הורטי. בו ביום נשלח למעצר בגרמניה ועל כיסאו הונחת פרנץ סלאשי, ראש מפלגת צלב החץ הנאצית בהונגריה. "כך נפתח הפרק האחרון והדרמטי ביותר במאמצי ההצלה בהונגריה", כותבת אילה נדיבי.

אדולף אייכמן שב להונגריה ומיד הגיע עם ההונגרים להסכם על "הפתרון הסופי". בשלב ראשון הסכימו להעביר 50 אלף יהודים לגרמניה ובעקבותיהם התכוונו לבקש לגרש אחרים, עד שלא ייוותר ולו יהודי אחד על אדמתם. עתה ליחכה האימה את בודפשט. מרצחי צלב החץ פרצו לבתי המוגנים שסומנו במגן דוד צהוב וציוו על הגברים להתייצב מיד לגיוס. תוך שישה ימים גויסו 35 אלף יהודים.

בימיה הראשונים של הפיכת צלב החץ, רוקן הפחד את רחובות העיר. חוץ מעובדי "הקונסוליה" בבית הזכוכית, איש לא זז. לוץ הגיע עם קראוס וניסה להפריח מסרים של תקווה: משטר סאלשי ימשיך לכבד את תעודות החסות של שווייץ. "הופעתו השקטה והמרגיעה עשתה עלינו רושם רב", סיפר שלאמון, "רחשנו לו כבוד רב, לא הבנו איך דיפלומט נוצרי מתמסר עד כדי כך לעניין היהודי. הוא ייצג אותנו לפני שלטונות הונגריה וקלגסי הז'נדרמריה. הדמוקרטיה הייתה טבועה עמוק בנפשו".

קראוס שיגר פניות דחופות לנציגות ארצות הברית באיסטנבול. "הגירוש קרב והולך לבודפשט", זעק, "אנא התערבו". כבר למחרת הגיבה ארצות הברית: "הפסיקו מיד. מי שיגרש יעמוד לדין באשמת רצח". תוך שעות הודיע סלאשי: "לא מתכוונים לגרש יהודים אלא רק להוציא לעבודות את מי שמסוגלים. בואו ותראו את המחנה שהקמנו". בו במקום נסע עם לוץ למחנה ברובע בודה. הם פגשו זקנים וילדים והזדעזעו. סלאשי הורה להחזירם מיד הביתה.

על פי דרישת לוץ אישר את הסכם ההגירה עם הורטי. עד להגירה יבטיחו תעודות החסות האישיות, ה"שוצפאס", את שלום היהודים הרשומים בדרכון הקולקטיבי. בכל תעודה הוטבע חותם עגול של צירות שווייץ אך, כאמור, ללא חתימה אישית של הקונסול. "ובאופן זה יכולנו להוציא כמה תעודות שרצינו ללא חתימתו". אבל קראוס לא הסתפק בכך. הוא דרש מצירויות ספרד, פורטוגל ונציגות הוותיקן לבקש הסדר דומה. סלאשי, שרצה לזכות בהכרת המדינות הניטרליות, נענה.

השמועה על תעודות החסות האישיות חידשה את המצור על בית הזכוכית. על הבוקר ולאורך ארבעה בניינים, הצטופף התור. כשאזלו הטפסים זינקו לבית הדפוס להביא חדשים. מלאכת החיים לא חדלה גם בשעות הקטנות. באחת בלילה, יהודים עם הטפסים בידיהם, נצמדו אל קירות הבתים וצעדו לצירות שווייץ להשיג את החותמת שתיתן תוקף ל"שוצפאס" שבידיהם.

קראוס שגר בבניין היה ממתין להם בחוץ. בעזרת פנס כיס גיששו את דרכם למשרדו של לוץ בקומה השנייה לפגוש דלת פתוחה ומגירות נעולות. במפתחות ששלפו מכיסם נאבקו במנעולים ויכלו להם. החתמה מטורפת הייתה אז מסתחררת. הבוקר שעלה על עיר מבוהלת מצא אותם נחתמים לחיים.

"מצב העצבים שלי הוא כך שכלל איני יודע מה לבקש ממך", כתב קראוס לד"ר חיים פוזנר, איש המשרד הארץ־ישראלי בז'נווה, "כל רגע מביא הפתעות חדשות לא נעימות". על גלי הייאוש בבית הזכוכית סיפר לאחר המלחמה גם קרל לוץ. "היה צורך במשטרה רכובה לפלס לי דרך, האנשים ניסו לתלוש את בגדיי מעליי... לקבל אישורים מצילי חיים".

כאשר בית הזכוכית היה צר מלהכיל את כל הפונים, הועברו עוד שני בניינים לבעלות צירות שווייץ: בית ההתאחדות ההונגרית לכדורגל ובניין מחסנים של תעשייני טקסטיל. בין החוסים בו היה צנחן היישוב יואל פלגי. לצד אלה פעלו עוד 75 "בתים מוגנים" שהפקיעו שלטונות הונגריה. אבל בית הזכוכית היה הלב. אלפים נהרו ומפת המגורים חולקה לפי ההשתייכות הפוליטית: "המזרחי" בעליית הגג ממול לכניסה, "הנוער הציוני" בעליית הגג מעל הבניין הראשי, "השומר הצעיר", "דרור" ו"מכבי" במרתף והאורתודוקסים במרתף מתחת לבניין הראשי.

החוסים זכו לשלוש ארוחות ביום כשבתפריט בעיקר כרוב, סלק ותפוחי אדמה. את האוכל סיפקו סיטונאים תמורת הבטחה שבתום המלחמה ישלמו להם בדולרים. אחד מהם היה יהודי ושמו שומרלו באצ'י (בהונגרית: "הדוד שומרלו"). בוקר אחד, כשאזל המזון, יצא עם משאית ושב איתה עמוסת כל טוב. איש לא התעניין איך עשה זאת.

בית הזכוכית היה לעולמם האלטרנטיבי, תזכורת לחייהם שנשדדו. במתחמי התנועות לימדו עברית והתכוננו למסיבת חנוכה. "עם רב ומכובד על ערמות בפתח מחסן של ד' על ד'", סיפר הנער דב פרנק, "על דרגש אני רואה שאריות נר חנוכה... חצי קליפת אגוז ובו חתיכת מרגרינה וחוט שמשתמשים בו לתפירת חורים בגרביים". עלונים יומיים ניסו למוסס את המועקה. אחד החוסים, חרדי ושמו מאיר הירשפלד, דימה את בית הזכוכית לתיבת נוח. "משום שרוכזו בו 'מכל החי, מכל בשר', מכל הזרמים והגוונים של יהדות הונגריה...".

אבל מחוץ לכתלים הבהלה הייתה בתוקף. הגרמנים המשיכו להריץ את צעדות המוות מבודפשט לווינה. לבושים במדי קצינים הונגרים, מצוידים בפקודות מזויפות, חילצו אנשי התנועות החלוציות חלק מהנידונים. סיפרו לשומרים הגרמנים שיוציאו להורג את האנשים, למעשה העבירו אותם לבית הזכוכית.

בוקר אחד הזמין בעל הבית, ארתור וייס, פעילים יהודים לפגוש את "יחידת צלב החץ שלנו". מלובשי המדים הפשיסטיים המעניין ביותר היה טיבור (פנחס) רוזנבאום. הצעיר היה בנו של רב ושריד למשפחה שגורשה לאושוויץ. ולזכותו נרשמה הצלת יהודים. ברבות הימים היה לפעיל ציוני, היגר לשווייץ, ייסד את "הבנק הבינלאומי לאשראי" ובין השאר גייס כספים למוסד. כשהתפוצצה פרשת "החברה לישראל" באמצע שנות ה־70, קרס הבנק. דמותו של טיבור רוזנבאום זכתה להתייחסות ב"ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה המיתולוגית של הטלוויזיה הישראלית.

אבל אז, בשלהי המלחמה, פרץ בבית הזכוכית עימות בין התנועות החלוציות לקראוס. הוא גרס שיש לפקח על מספר תעודות החסות המזויפות שמוציאים. הם דרשו לספקן לכל: "לא אנו שנכריע מי יחיה ומי ימות". הזיוף ההמוני שהתגלה גרם לקרל לוץ תסבוכת אישית קשה, אבל הוא לא הסגיר את האחראים לתרמית. כדי להרוויח זמן התנדב להפריד בין תעודות כשרות למזויפות, והמחזות הרטיטו את לבו.

"אלפי אנשים אומללים עמדו דום, רועדים מקור, רעבים, עמוסי חבילות עלובות ומסרו לי את מכתביהם... האנשים כמעט קרעו לי את הבגדים בזמן שהציגו את ניירותיהם... ההפרדה שעשו השוטרים הייתה עינוי נפש, קרו מקרים שהכו בני אדם עם שוטים... האנשים שכבו על הארץ בפנים מדממות, כשניסינו (לוץ ואשתו - מ"ח) להתערב איימו עלינו בנשק".

לצד לוץ ובקשר הדוק עם קראוס, פעל נציג שוודיה וחסיד אומות העולם ראול ולנברג. בלשכתו וביוזמת קראוס גובשה תוכנית לשגר נציגים מטעם הצירויות הניטרליות, מצוידים בתעודות חסות, בתרופות ובמזון לצועדי המוות שבוססו בשלג. ולנברג ואנשיו, נציגי קראוס וצירויות ספרד ופורטוגל יצאו אל הגבול. "אני מניח שהחזיר בין 600 ל־800 איש מהדרך", סיפר לימים עוזרו של קראוס שנשלח להציל מצעדת המוות.

אריה ברסלאואר, שהרעיף מחמאות על ולנברג שייעצר בידי הסובייטים וייעלם לאחר המלחמה, אמר: "הוא עשה בעיקר במקומות היותר מסוכנים... הייתה לו השפעה, כיבדו אותו... היה גבר יפה, בעל הופעה, התמסר בכל לבבו ונפשו להצלת יהודים... נתן 'שוצפאס' ל־4,000־5,000 איש".

מעייניו של קראוס היו נתונים גם להמוני היהודים שנותרו בעיר. נזקק לעוד סרטיפיקטים, לעוד ערוצי חילוץ, הוא ביקש מחיים פוזנר לטלטל גורמים מוסמכים בארצות הברית ובבריטניה. "עד עכשיו עשיתי מאמצים על־אנושיים בשטח ההצלה, אך היות ואינני יודע מתי גורל אחינו ישיג אותי, אני שם גורלי בידיכם. תעשו כל מה שאפשר וכל מה שאי אפשר כדי להציל חלק קטן זה מתוך אחינו".

גם כשתותחי הצבא האדום הדהדו בבודפשט, חשש שאנשי צלב החץ יקטלו את השרידים. בעזרת ולנברג אירגן עריקים מצבא הונגריה ששמרו על בית הזכוכית ועל הבתים המוגנים. ב־18.1.1945 נכנסו הרוסים לבודפשט.

כמה יהודים זכו בחייהם הודות למשה קראוס ושיטתו? בדוח רשמי של הסוכנות היהודית נאמר: "לאחר כיבוש הונגריה ותחילת הרדיפות והגירושים נעשה המשרד הארץ־ישראלי, בהנהלת מר מ' קראוס, מוסד הצלה לרבבות עולים שנאספו בחסות הקונסוליה השווייצרית ובזכות תעודות העלייה הגנה עליהם מגירוש לפולין. כ־40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו ממוות בדרך זו".

יש חוקרים המדברים על 60 אלף עד 90 אלף.
אילה נדיבי: "אחד אומר אפילו 100 אלף. בעיניי זה מוגזם. הייתה פעולת זיוף עצומה".

יש גרסאות שונות?
"הרוסים גירשו את לוץ מבודפשט לשווייץ ובדרך עצר באיסטנבול. שם דיווח על 60 אלף ניצולים, בשווייץ דיווח על 50 אלף, אבל על 40 אלף אין מחלוקת. ממשלת בריטניה היא ששלחה אישורים במספר הזה למשרד הארץ־ישראלי".

סוף המלחמה היה ראשית מחיקתו של משה קראוס. התנועות החלוציות ניכסו לעצמן את ההצלה על ידי תעודות, אומרת אילה נדיבי, בת לשורדי אושוויץ מהונגריה ומסלובקיה. קראוס הואשם בחוסר יושר, בדאגה להציל את מקורביו והודח מראשות המשרד הארץ־ישראלי. ועדה דחתה את ההאשמות מחוסר הוכחות, אבל קראוס לא הוחזר לתפקידו.

בקונגרס הציוני הראשון לאחר המלחמה נמשכה השפלתו. קרל לוץ נרשם ב"ספר הזהב" של הסוכנות. הוא שדאג, ולא המנהיגים הציונים, להזכיר את קראוס. "ברצוני להשמיע דברי הכרה מיוחדים לידיד מר קראוס מיקלוש שהיה שותפי הנאמן שבלעדיו לא הייתי יכול להמשיך בהצלה".

כתב "הצופה", תנועתו של קראוס, דיווח מהשטח: "ישב באולם צעיר צנוע מבודפשט שהודות ליוזמתו ניצלו 60 אלף יהודים ממוות בטוח, ורק הגוי השווייצרי הזכיר את שמו ופועלו הכביר, מאחר שאינו חבר מפא"י ואף אינו חבר הציונים הכלליים, הנואמים היהודים החד־צדדיים לא הזכירו את שמו".

לאחר שננעל הקונגרס הכ"ב, גוסטה ומשה קראוס נשארו בשווייץ ומשם עלו לארץ. זה קרה ב־1952, השנה שבה נורתה הירייה שתביא למה שייקרא "משפט קסטנר".

בעל עלון ירושלמי, מלכיאל גרינוולד, טען כי קסטנר, ראש ועד ההצלה בבודפשט, הכשיר את הקרקע לרצח יהודים והשתתף עם הנאצים בגזל רכושם. הוא חזר כמה פעמים על ההאשמה אך היא עשתה כותרות רק לאחר ש"העולם הזה" ציטט אותה. השר דב יוסף, שקסטנר עבד במשרדו, והיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, שכנעו אותו לתבוע את גרינוולד. כאיש ציבור, כך נימקו, אינו יכול להתעלם מההאשמות האלה.

בבית המשפט המחוזי בירושלים שבו שניים אל סיוטיהם על גדות הדנובה. ד"ר ישראל קסטנר שתבע את מאשימו מלכיאל גרינוולד, ומשה קראוס, עד הגנה בסוללת עו"ד שמואל תמיר. שלום רוזנפלד, איש "מעריב" שדיווח מבית המשפט, טען שקראוס היה העד החזק ביותר מבחינת הצגת העובדות כהווייתן. עשרת ימי עדותו היו עשרת ימי קטגוריה קשה, ממוקדת נגד קסטנר.

ככל שהתקדמו, הפכה הזירה ממשפט גרינוולד למשפט קסטנר. רבקה פשרהופר, אחותו הצעירה של קראוס, סיפרה שבעת המשפט חש שהמפא"יניקים רודפים אותו. לדבריה עו"ד תמיר הזהיר אותו שלא ילך על שפת המדרכה: "מפני שעלולים לחטוף אותך כדי לקחת ממך מסמכים".

פסק הדין ובמיוחד הציטוט של השופט בנימין הלוי: "קסטנר מכר את נפשו לשטן", הרעיש מדינה בת 7. הלוי מצא שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובחילוץ הפושע הנאצי קורט בכר מעונש. רק בעניין גזל הרכוש לא מצא הוכחה לאשמת קסטנר. על גרינוולד נגזר קנס סמלי של לירה אחת.

קראוס התחיל לשלם את מחיר עדותו במשפט קסטנר. כשערעור קסטנר התברר בעליון, עמד לקבל תפקיד בסוכנות. ש"ז שרגאי ("המזרחי"), ראש מחלקת העלייה, החליט למנותו למנהל עליית בעלי המקצוע, אך אנשי מפא"י נזעקו. "יש למנוע את הדבר", תבעו ממרכז המפלגה. "ומה חטאו ומה פשעו של מר קראוס?", לעג "קול העם", ביטאון מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית), "הוא העיד שקסטנר חיבל במאמצי ההצלה ומינויו עלול להתפרש כנקיטת עמדה עקיפה בפרשה". משה קראוס נפסל.

ד"ר קסטנר נרצח תוך כדי שמיעת ערעורו. כעבור עשרה חודשים, וברוב דעות, קבע בית המשפט העליון שלא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף בעקיפין לרצח יהודי הונגריה ולגזל רכושם. עם זה, הכריע שאכן סייע לאחר המלחמה להציל נאצים. גרינוולד הורשע ונדון לשנת מאסר על תנאי.

כעבור שלוש שנים נלכד בארגנטינה אדולף אייכמן. קראוס הציע את עדותו ללשכה 06 שחקרה את הפושע הנאצי. במשך שבועות השיב על שאלות. "הם רשמו כל הזמן מה שאמרתי", סיפר לכתב העיתון "חרות" שלמה נקדימון.

נקדימון: הם רשמו כל הזמן מה שאמרת?
קראוס: "החוקר מר אשר לא ראה לנכון להכניס לפרוטוקול אלא חלק קטן בלבד ממה שאמרתי להם. כשנסתיימה החקירה אמרו לי: 'סיימנו את החקירה' וחתמתי על מה שגבו ממני".

נקדימון: ומה עם הדברים שלא רשמו?
קראוס: "אמרו לי שזה עניין של התביעה הכללית. החוקר אמר לי: 'לפי דעתי אינך עד ישיר. פרטים אלה תספר כשהתביעה תזמין אותך'".
על פי פרוטוקול החקירה בלשכה 06 אמר מפקח משנה אשר: "יש לי הרושם שהעד רוצה להבליט את עצמו. הרבה דברים מסוג זה גם לא רשמתי מאחר שמסר לי על כך ממקור שלישי או רביעי".

למה לא הוזמן להעיד במשפט אייכמן?
נדיבי: "בגלל ההופעה שלו במשפט קסטנר, בגלל שהיה האיש שבניגוד לתזה שרווחה בהונגריה, הראה שאפשר היה להציל יהודים גם בלי להזדקק לגרמנים. הגרמנים הטובים".

למה נמחק, לדעתך, מהתודעה?
"במשפט קסטנר עלתה ביקורת קשה נגד הנהגת היישוב בשואה שהפכה עכשיו להנהגת מדינת ישראל, אז מחקו אותו".

משה קראוס הורד לשולי אוטוסטרדת הזיכרון. באירוע של קק"ל האדירו את לוץ בלי להזכיר את שמו. הקונסול הצדיק נזעק שוב לתבוע את עלבונו: "הכבוד לא מגיע רק לי אלא גם למיקלוש קראוס". באנציקלופדיית השואה לא הוקדש לקראוס ערך משלו והוא התארח בזה העוסק בלוץ. ב־1995, בראשית מחקרה, מצאה נדיבי ב"יד ושם" רק פריט אחד עם שמו של קראוס. "האם סירב להעניק ראיון ל'יד ושם' או ש'יד ושם' סירב להעניק לו בימה? לא נדע", כתבה בספרה.

"הוא סיפר על הדברים בפליאה, בעצב, באכזבה עמוקה", אומרת לי שושנה רוט, בת אחותו הצעירה רבקה. "מחקו אותו לגמרי, לגמרי. העלימו אותו מ'יד ושם', לפני כמה שבועות הלכתי במיוחד ל'יד ושם' עם אחי שבא מארצות הברית, לא מצאנו זכר".

למה לדעתך נהגו כך בדוד שלך?
"אתה זוכר את ימי הפנקס הכחול והפנקס האדום? המפא"יניקים היו אז השולטים ולא נתנו לאיש חלק בתהילה".

משפט קסטנר לא היה המערכה המשפטית היחידה שבה היה קראוס מעורב. הוא תבע מהסוכנות לשלם לו פיצויים על שנות עבודתו בשירותה בעת המלחמה. בפשרה שהושגה ניתן לו לנהל את "הכפר השוודי", מוסד לנערים בעין כרם.

לדברי משפחתו, מעולם לא עבד שם. רק ידוע שהיה פקיד בחברת הביטוח מגדל ובמשרד הסעד. כשפרש לגמלאות התכתש שוב עם הסוכנות. דרש ש־11 שנותיו במשרד הארץ־ישראלי בבודפשט יוכרו בחישוב הפנסיה. "כדי שלעת זקנה לא אצטרך לדאוג ולהיאבק למחייתי היומיומית'", כתב. נראה שפנייתו לא נענתה.

הוא גר בדירת שני חדרים בדמי מפתח ברחוב בן מימון ברחביה, ירושלים. לו ולגוסטה לא נולדו מעולם ילדים. אולי משום שהתחתן בגיל 36, בימי המלחמה. עד שהסתדר הגיע לגיל מופלג במושגי העת ההיא. את חיבתו פיזר בין ילדי השכנים. מאוד אהבו את האיש הקטן עם הלחיים הכחושות וקווצת השיער הדלילה. תמיד הרעיף עליהם סוכריות.

אל אחייניתו שושנה דיבר בתפוחים. משווייץ, עוד לפני עלותו, שיגר למשפחה סלסילות קש עם תפוחים סמוקים מתוצרת האלפים. "הייתי מאוד קרובה אליו", היא מספרת. זוכרת אותו שליו ורהוט. מעשן בשרשרת. איש לא בריא אבל צוחק. צוחק למרות הלב החלש, צוחק למרות הבעיות בכלי הדם.

זוכרת איזו בדיחה שסיפר?
"לא סיפר בדיחות, אבל הפך את הדברים בדרך שלו, כשגמר לספר היה גועה עם כולנו".

מתעלם מהכאב.
"כן. הוא ואחיו צבי היו צוחקים הרבה".

"אלנו" ברחוב בן יהודה בירושלים היה קפה הבית של הדוד משה. הניחוחות האירופיים שהדיף הזכירו לו את בודפשט. לא פעם אירח שם את שושנה והוריה שעלו אליו מבני ברק. גם את מי שיהיה האיש שלה נהגה האחיינית להביא ל"אלנו". קראוס נפתח לפני הבחור והפליג בסיפוריו משם: "בתחילה היה אומר לי: 'הדוד שלך הוזה, לא ייתכן שהדברים קרו', לאחר זמן הבין שזאת אמת לאמיתה".

עד אחרון ימיו חרך אותו המשפט באולמו של בנימין הלוי. הרגיש שקסטנר תופס את מקומו בסיפור הצלתם של יהודי הונגריה. משטמתו גברה והלכה. אפילו רצח קסטנר לא צינן אותה. "ייתכן שבשנותיו האחרונות אף הוציאה אותו מאיזון פנימי", מספרת אילה נדיבי. גוסטה תבעה ממנו וממקורביו לא להעלות את הנושא ולא להזכיר בנוכחותו את שם האיש ההוא. חששה שלבו יקרוס. ב־1 בספטמבר 1986, כששיחק ברידג' ב"קפה אלנו", צנח ראשו.  

משה קראוס מת מר נפש, עצוב, ללא ילדים, ללא חברים, ללא הכרה מהדהדת במפעל חייו. בירושלים נקרא רחוב על שמו. 29 שנים לאחר שהלך לעולמו.

תגובת "יד ושם"

מ"יד ושם" נמסר בתגובה: "הטענות כפי שהוצגו בפנינו, באופן כללי ביותר, תמוהות שכן 'יד ושם' עוסק בפועלו של משה קראוס זה שנים במגוון תחומי פעילותו: במחקר - מופיע סיפורו של קראוס בספר שיצא על ידי ההוצאה לאור של 'יד ושם' וכן בקובץ מחקרים ובאנציקלופדיית השואה. בתחום ההנצחה - פועלו של קראוס מוצג בתערוכות מקוונות באתר האינטרנט של 'יד ושם' והוצג בסרטון מדליק משואה שתיאר פועלו; בתחום החינוך מוצג סיפורו במערכי הדרכה ולימוד ועוד. 'יד ושם' רואה בפועלו של קראוס, שהנו חלק מנושא הצלת יהודים בידי יהודים, כבעל ערך רב, שחשוב מאוד שיהיה מוכר וידוע לציבור הרחב, על כן גם הוצב פאנל המוקדש לקראוס ומציג תמונתו ופועלו בגלריה העוסקת בהצלה במוזיאון לתולדות השואה".