"באחת מהפעמים שירדנו לכפר על מנת להשיג מעט אוכל, פתחה את הדלת גויה שהייתה כמו מלאך משמיים". שרה פרי, בת 84, ניצולת שואה מפולין, כיום תושבת גבעתיים. "נולדתי בפולין, אבי היה מוורשה ואמי מאזור לובלין. אבי עלה ארצה בשנת 1938 על מנת לסדר סרטיפיקטים, אך חזר לוורשה ללא הצלחה. זמן קצר לאחר מכן היטלר פלש. כשהייתי בת שנתיים, אבי נתפס ונלקח למחנה עבודה בלבוב. הוא שלח גלויות לאמא וכתב שהוא מתגעגע, אבל אז הגיעה אלינו שמועה שהוא מת מטיפוס במחנה".

“בינתיים, בלובלין, החלו לרכז את כל היהודים. נאמר לנו כי מעבירים אותנו למחנות עבודה. במהומות הרבות שהיו סביב אותן אקציות, אמי לקחה אותי בידה והצלחנו לחמוק ליער. זה היה חורף קר וירדו גשמים. אני זוכרת רגע אחד שאמא איתי, ואנחנו נשענות על גזע עץ, ופתאום מתקרב אלינו חזיר בר. אמא אומרת לי 'שבי בשקט', אבל אז הוא רק הריח אותנו והסתלק משם. בלילה הראשון ירדנו לבתים של האיכרים כדי להשיג אוכל, ואמא דפקה על דלת אחת ופתחה לה גויה. הגויה ראתה אישה עם ילדה קטנה ומיד הבינה שאנחנו יהודיות, אז היא צעקה 'ז'ידובקה' (יהודייה) וסגרה את הדלת. כך היה גם בבית השני והשלישי. חזרנו ליער".

"בלילה השני ישבנו רועדות והסתפקנו בצידה שהיתה לאמא בתוך השקית. לפתע אמא שמעה קולות ביידיש ובפולנית, אז היא ידעה שלא מדובר בגרמנים. כשהאנשים האלה התקרבו אלינו, הם שאלו את אמא אם היא יהודייה. הם אמרו לה שהם מחפשים בחורים ובחורות להצטרף לפרטיזנים. אמא רצתה להצטרף אליהם, אבל אז הם אמרו לה: 'בלי ילדים, תמסרי את הילדה לגויה או למנזר'. אמא השיבה: 'אני מהילדה לא נפרדת, מה שיהיה עם הילדה יהיה איתי'. בינתיים, בכל האקציות לקחו את סבא, סבתא, את האחיות של אמא שלי, את בני הדודים שלנו. כולם הובלו בטרנספורטים הראשונים לאושוויץ וטרבלינקה. את סבא לקחו בהתחלה למפקדה של הגסטפו ורצו למנות אותו ליודנראט כדי שימסור ידיעות על היהודים, אבל הוא לא הסכים. חתכו לו את הפאות וחתכו לו את הזקן, השפילו אותו, וגם הוא כבר לא חזר הביתה".

“באחת מהפעמים שירדנו לכיוון הכפר על מנת להשיג מעט אוכל, פתחה עבורנו את הדלת גויה שהייתה כמו מלאך משמיים. נשארנו בביתה כמה חודשים. שם למדתי לשתוק. שתקתי שלוש־ארבע שנים. היתה שמועה שיש גויים שמחביאים יהודים, ובאמת לא רחוק מאיתנו מצאו יהודים שהסתתרו אצל גויים וירו בהם. באותו הלילה הגיעו שני חיילי אס־אס גם לבית שבו אנחנו היינו. קרו לי כמה נסים במלחמה, ובאותו לילה היה אחד מהם. החייל עלה במדרגות לחדר שאני הסתתרתי בו, וברגע האחרון החבר שלו קרא לו לרדת בחזרה. אחרי זה אמא שלי ניגשה לגויה ואמרה לה שנלך, כי היא לא רצתה לסכן אותם יותר. הגויה אמרה לה: 'לאן תלכי?', ואמי ענתה: 'מה שיהיה עם כל היהודים, יהיה איתי'. היא נתנה לנו צידה לדרך, ואנחנו הגענו לגטו לובלין. שם שאלו את אמא מה המקצוע שלה. היא הייתה תופרת ובזכות זה נשארנו בחיים".

"היינו בגטו כמה חודשים עד שהתחילו לחסל גם אותו. משם העבירו אותנו למחנה בודזין. שם הוציאו להורג בקברים המוניים בסביבת המחנה. את הנותרים העבירו למיידנק, ואני הייתי ביניהם. הייתי בת ארבע, בין הילדים הקטנים ביותר שהגיעו למחנה. ראיתי מראות שכילדה לא הייתי אמורה לראות. ראיתי את הגוויות על המריצות. ידענו בדיוק מה הולך. במיידנק היו גם תאי גזים וגם כבשן. זה ביגר אותי ולקח ממני את הילדות. אני זוכרת את הפחד, את הרעב והקור. איך היינו שוכבים על הדרגשים האלה. אני רואה את זה גם עכשיו בעיניים שלי, אני חיה את זה. כשהיה מפקד, כל ילדה גדולה לקחה תחת חסותה את הילדים הקטנים. יחד רצנו למטבח כי היו שם חביות עם סלק ותפוחי אדמה, שהכינו מהם את המרק הדלוח. הן היו מרוקנות את החבית ושמות ילד בפנים. היינו כאלה רזות שיכולנו להתחבא שם. התחבאנו עד שעבר המפקד, עד שעברה הביקורת. אני זוכרת שבקושי נשמתי. אף ילד או ילדה לא ידעו אם בסוף היום הם יראו שוב את אמא שלהם, ואף אמא לא ידעה אם היא תראה את הילד שלה".

“הזמן חלף והשמועות על התקדמות הרוסים לגבול הגיעו למחנה. הגרמנים שמעו שהרוסים מתקרבים, אבל הם לא הספיקו לחסל את המחנה. הם עוד לא הספיקו להוציא את הטרנספורטים האחרונים לתאי הגזים. הם רצו לחסל אותנו, את כל הילדים, החולים והזקנים, ביערות בלובלין שהקיפו את המחנה. הם הביאו שני אוטובוסים צבאיים וצעקו לנו לצאת מהצריפים. אמא הייתה צעירה ומוכשרת לעבודה, אז השאירו אותה. הייתי בידיים של אמא, וחייל אס־אס רצה לקחת אותי ואמא שלי לא נתנה. אני בכיתי והיא בכתה, והוא לקח את קת הרובה שלו, נתן לאמא מכה בזרוע, שבר לה את היד, וכך לקח אותי ומסר אותי למישהו כדי שיכניסו אותי לאוטובוס. אמא שלי צעקה לאישה מבוגרת: 'תשמרי על הילדה שלי'. הייתי בין שבעת הילדים היחידים שעוד נשארו שם. יצאנו עם האוטובוס והגענו לפאתי היער, אבל הגיע טנק רוסי, אז האוטובוס נעצר. חיילי האס־אס התחילו לברוח ולירות עלינו תוך כדי. שכבנו ביער עד שהם הסתלקו, ופתאום ראינו את הטנק הרוסי מתקרב. מהטנק ירד חייל רוסי ולקח כל ילד. הוא הושיב אותי על הצריח של הטנק, וכך לקחו אותנו ללובלין. את אמא לקחו לאושוויץ. היא עברה את אושוויץ ואת ברגן־בלזן וחלתה בטיפוס. היא שקלה 30 קילו, אבל ניצלה.

"כשהמלחמה הסתיימה, אמא ואני הצלחנו להתאחד. נשאלנו אם אנחנו רוצות לנסוע לאמריקה או לפלשתינה. בחרנו להגיע לכאן. נשלחנו לגרמניה למחנה עקורים, שם שהינו ארבע שנים עד שנת 1949, ואז עלינו באוניית המעפילים 'עצמאות'. כשהגענו נישקנו את האדמה. היום אני יכולה לומר, מעל להכל, שניצחתי. התברכתי במשפחה למופת, בבת ובבן, בשישה נכדים ובשמונה נינים".