"אנחנו נמצאות בביוב של גטו ורשה, בתוך הלכלוך, הסירחון, בין העכברים". איירין ששר (לבקוביץ'), 86, ניצולת שואה מפולין, כיום תושבת מודיעין. "נולדתי ב־12 בדצמבר 1937 בוורשה בשם רות לבקוביץ'. אמי החליפה את שמי לאיירין על מנת שיישמע פחות יהודי. כאשר נולדתי, סבתא שלי, שגרה במרחק כמה בתים מאיתנו, הייתה מגיעה לעזור לאמא כיוון שלא רציתי לאכול. לא ידעתי שכמה שנים אחר כך כמעט אמות ברעב. כשהמשפחה שלנו נזרקה לגטו, את סביי כבר לא ראיתי עוד. אמא הייתה יוצאת מדי יום לחפש אוכל, ואבא היה נשאר בדירה. היה קר, מלוכלך וכל הזמן היינו שומעים פצצות, רימונים".
"להפחיד אותנו ולהרעיב אותנו, זאת היתה המטרה שלהם. היה קר לי מאוד ברגליים, התחלתי ללכת אז ולא היו לי נעליים טובות. כשאמי היתה יוצאת החוצה, הייתי רצה אחריה. יום אחד הבחנתי בחתיכת עיתון והחלטתי להרים אותה. תחתיה הסתתרה גופת ילד קטן מקופל, עצמות ממש. נבהלתי מאוד ואמא כעסה עליי ואמרה לי שאני אבטיח לה שיותר לא אעשה את זה. בפעם אחרת מצאתי תפוח אדמה מלוכלך. נתתי אותו לאמי, שניקתה אותו עם חצאיתה וחילקה אותי לשני חצאים. היא נתנה לי חצי, חיכתה שאסיים את החצי שלי, ואז נתנה לי את החצי השני גם. והיא הייתה לא פחות רעבה ממני. האמא הזאת נתנה לי חיים יותר מפעם. הצילה את חיי והודות לה אני יכולה לספר היום את הסיפור שלי".
"יום אחד חזרנו לדירה ונכנסנו למטבח. אבא שלי שכב על הרצפה מדמם. אמא שלי צעקה, ואני חושבת ששמעו אותה גם בקצה השני של העולם. היא זרקה את עצמה יחד איתי, ואנחנו נופלות עליו ואני מנשקת אותו, ובזמן הזה השרוול שלי מתלכלך בדם שלו. וברגע מסוים מישהי מרימה אותי ומוציאה אותי וזאת הפעם האחרונה שאני רואה את אבא שלי, דוד לבקוביץ' ז"ל, ואת הקבר שלו אני מחפשת עד היום. אמי הבינה שאם רצחו את בעלה, ירצחו גם אותה ואת בתה, ועלינו לברוח. נכנסנו דרך פתח הביוב של הגטו במטרה לחמוק החוצה. אני זוכרת איך אמא זורקת אותי למטה, זורקת תיק בצבע שחור שלקחנו איתנו, קופצת בעצמה, ואני יורדת יחד עם הבובה שלי ללצ'קה, שאני מחזיקה בידיים. אנחנו נמצאות בביוב של גטו ורשה, בתוך הלכלוך, הסירחון, בין העכברים. ואני כמו כלבונת קטנה, הולכת על ארבע נגד הזרם של המים שקופץ ומלכלך הכל, ואמא שלי מאחור דוחפת אותי בטוסיק".
"כשהצלחנו לצאת החוצה לחלק האחורי של הגטו, אמי הורידה ממני את הטלאי הצהוב, ואדם שאמי הכירה ניגש אלינו והביא שני מעילים. שמתי את המעיל הארוך, ובלי מילה הוא הלך לכיוון אחד ואנחנו הלכנו לכיוון אחר. הגענו לבית של מכרים, ומאותו רגע הפכתי לילדת מחבוא. אמא החביאה אותי בתוך ארון כדי שאשרוד. היא אמרה לי: 'אם לא תבכי ותתלונני, כל זה ייגמר מהר, ואנחנו נצא לשחק כמו שאת אוהבת. ונלך לטייל כמו שאת אוהבת'. הייתי בת 6 והבנתי שכל הדבר הזה, כל הסבל, כל מה שקורה לי, זה תלוי באיך אני אתנהג. לקחתי את המסר מילה במילה ולא הוצאתי הגה מהפה. דיברתי בלחש עם הבובה שלי. הסברתי לה שהיא צריכה להתנהג יפה, וזה ייגמר עוד יומיים־שלושה. אבל הייתי במחבוא שלוש שנים עד לסיום המלחמה".