בשנה שעברה הרצתה עורכת הדין אביטל ריבנר אורון, שאמונה על תיק ההסגרה של הרב אליעזר ברלנד מטעם פרקליטות המדינה, על התמודדות עם עבריינות מין חוצת גבולות בכנס בינלאומי שעסק בעבירות מין במגזר הדתי. "הסברתי על חוק ההסגרה", היא נזכרת. "משתתפי הכנס היו בעיקר מטפלים, והמסר שביקשתי להעביר היה שזה לא סוף פסוק כאשר אדם נמלט מהדין. יש לעשות הכל כדי להביאו לדין. דיברתי על הרב ברלנד. זה היה בתקופה שהוא שהה בהולנד. בתום ההרצאה ניגש אלי מטפל בקהילה החרדית ואמר לי 'כולם אצלנו צוחקים על מדינת ישראל. אפילו הילדים שלנו יודעים היכן ברלנד נמצא. איך זה שאתם עדיין מחפשים אחריו?'".



ברלנד יצא מישראל לפני שלוש שנים וחצי, כשעוד היה בגדר חשוד בביצוע עבירות מין בנשים שבאו להתייעץ עמו, לפני שהספיק להיחקר במשטרה. את כרטיס הטיסה רכש ביום שנסע. "אנחנו יכולים לבקש הסגרה רק לצורך העמדה לדין או בעקבות בריחה מהכלא, לכן היינו צריכים להמתין עד שהתגבשו מספיק ראיות נגדו", אומרת ריבנר אורון. בינתיים, הוא היה בארה"ב, בשווייץ, בזימבבואה ובמרוקו, הכל בעזרת מאמיניו. כשהיינו מוכנים, פרסמנו 'הודעה אדומה' דרך האינטרפול על כך שהוא מבוקש, והוא נעצר בהולנד".



דרכון דיפלומטי מחוף השנהב. הרב ברלנד. צילום: יוסי זלינגר, פלאש 90דרכון דיפלומטי מחוף השנהב. הרב ברלנד. צילום: יוסי זלינגר, פלאש 90



אבל למחרת, רשויות הולנד שחררו את הרב. "בשל גילו, 80, ומצבו הבריאותי, הם לא חשבו שיש חשש להימלטות. הוא הפקיד 50 אלף יורו ואת דרכונו - ונמלט. לבסוף הגיע לדרום אפריקה, באמצעות דרכון דיפלומטי מחוף השנהב. עד היום אנחנו לא יודעים איך השיג אותו, אבל היה מדהים לראות את תמונתו מתנוססת על דרכון אפריקאי. ניהלנו מו"מ עם הרשויות שם, אבל זה התעכב כי בכל פעם הוא טען שהוא חולה ומאושפז. מבירור של התביעה שם התברר שמדובר במרפאה פרטית. הוא היה מגיע אליה בבוקר וחוזר הביתה".



ב–7 באפריל השנה נעצר ברלנד. "נכחתי בדיונים בבית המשפט שם. הדרום אפריקאים טיפלו היטב בתיק. עניינה אותם התופעה של רב מסוגו. הם התפלאו כיצד אין מעליו סמכות, כמו האפיפיור. הם התעקשו על החזקתו במעצר, בשל מה שהיה בהולנד. בשלב מסוים הוא הסכים להיות בר הסגרה, אך לאחר מכן חזר בו וערער על ההחלטה להסגירו. הוא השתמש בכל הכלים המשפטיים, היתל במדינות, אבל לבסוף הועבר לישראל".



בימים אלה מתקיים משפטו של ברלנד בבית משפט השלום בירושלים. "מובן שכל העת ידענו היכן הוא נמצא", אומרת ריבנר אורון, "אבל היכולת שלנו כמדינה לפעול להסגרה ממדינה אחרת היא מוגבלת. מדובר בתהליך משפטי ארוך ורגיש, שיש לו הרבה תנאים, וזה רק במדינות שעמן קיים הסכם הסגרה. במדינות שאינן חתומות על אמנה, המצב יותר מורכב".



ברשימת המבוקשים הגלויה של האינטרפול נמצאים 84 בעלי אזרחות ישראלית, חלקם מבוקשים בארץ ורובם במדינות בעולם, בגין עבירות מכל הסוגים: רצח, ניסיון רצח, פשיעה מאורגנת, הלבנות כספים, עבירות סמים, מעילות, סחר בבני אדם, סחר באמנות, עבירות מין ועוד. ומספרם נמצא בעלייה: ב–2013 עמד מספר הישראלים המבוקשים על 52 בלבד. חלקם נעדרים עשרות שנים. חלקם הורשעו, אחרים נמלטו לפני שהועמדו לדין, ויש כאלה שברחו מהכלא. בימים אלה עצור למשל בברזיל, ממתין להסגרה, יהושע אליצור, שהורשע בהריגת פלסטיני אב לשמונה, ונמלט מישראל לפני עשר שנים.



עד כמה אנחנו על המפה? לשם השוואה, יש 67 מבוקשים גרמנים. מספר האזרחים המבוקשים בסין, מדינה עם יותר ממיליארד תושבים, עומד על 160. כמו האמריקאים. רק 20 אזרחים אוסטרלים נמצאים שם. אפשר בהחלט לומר שישראל נמלטת. "הרבה פעמים שואלים אותי 'איפה ההוא, למה אתם לא מאתרים את זה'", אומר עו"ד אביעד אליה, אחראי תחום הסגרה והעברת אסירים במחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. "הפיתוי לספר שאנחנו יודעים איפה אותו אדם נמצא הוא גדול, אבל אנחנו חייבים לעבוד בדיסקרטיות".



רכבת הרים. השופט לשעבר דן כהן. צילום: אורי לנץרכבת הרים. השופט לשעבר דן כהן. צילום: אורי לנץ



ברשימת ההצלחות ניתן לציין את אליאור חן, משה בן איבגי, השופט דן כהן ולאחרונה גם עודד גז, סרבן גט שנמלט לחו"ל. הזיכרון כולל גם עשרות שמות של עבריינים וחשודים נמלטים, שאחריהם מנהלים אנשי המחלקה הבינלאומית מצוד חובק עולם. כעת ארבעה בכירים שעוסקים במרדפים פותחים את דלתות היחידה, אשר שמה לה למטרה לסגור מעגל, לספק הקלה לקורבנות ולבני משפחותיהם, ולהביא את הפושעים הנמלטים לדין.




תמונה חדשה



במשרד בבית מע"צ, ברחוב מח"ל בירושלים, מתחיל המצוד אחרי המבוקשים. לכאן מגיעים השמות, הסיפורים והתמונות, חלקן דהויות כבר מחלוף הזמן, של המועמדים. פה פועלים עו"ד אליה (48), אחראי תחום הסגרה והעברת אסירים; עו"ד ריבנר אורון (37), אחראית על תחום עזרה משפטית; עו"ד גלית גרינברג (35), אחראית תחום חטיפת ילדים; ועו"ד יעל ביטון (36) שעוסקת בתחומי הסגרה, עזרה משפטית ואכיפה כלכלית. אגב, שלוש הנשים בצוות עלו לישראל מארה"ב.



הפרקליטים האלה הם אימת הנמלטים. גרינברג, בעלת מבטא אמריקאי כבד, היא ודאי הסיוט של יהושע אליצור, גרמני שעלה לישראל בשנת 2002 והתגייר. הוא התגורר בהתנחלות איתמר, אך החיים שלו שם לא נמשכו זמן רב. ב–27 בספטמבר 2004, נסע אליצור ברכבו בכביש בין אלון מורה ליישוב בית פוריכ, כשהבחין ברכב מסוג פורד טרנזיט מגיע מדרך עפר. נהג הטרנזיט היה צאיל אשתיה, פלסטיני, אב לשמונה, ששניים מילדיו עיוורים. אליצור סימן לאשתיה, שעמו לא הייתה לו היכרות מוקדמת, לעצור את הרכב. הוא כיוון לעברו רובה M–16 וירה בו למוות, לעיני יתר נוסעי הטרנזיט.



באוקטובר 2004 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד אליצור בגין הריגה ובספטמבר 2005 הוא הורשע. בפסק הדין כתב שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, דוד רוזן, כי "הנאשם ירה למוות בנהג מכונית הטרנזיט ללא כל סיבה סבירה" וקבע דיון בטיעונים לעונש ל–20 בספטמבר.



לאחר שאליצור, שהיה נתון במעצר בית והפקיד ערבויות, לא הגיע לדיון, הוא נקבע מחדש, ליומיים לאחר מכן. כשלא הגיע גם לדיון הזה, הבינו בפרקליטות: האיש נמלט. גרינברג קיבלה לידיה את התיק בשנת 2012. "פרקליטה שעזבה את המחלקה נתנה לי חמישה קלסרים ואמרה לי 'תמצאי אותו'", היא נזכרת. "למיטב הבנתנו, במהלך השנים הוא היה באמריקה הלטינית והשתמש בכמה דרכונים. חשבנו שהוא בברזיל, אבל לא היה על כך מידע קונקרטי. הפעלנו את כל האמצעים כדי לאתר אותו".



גרינברג מסרבת לפרט מהם האמצעים האלה. במחלקה חוששים, גם לאחר שאליצור נתפס, לחשוף את שיטות הפעולה שלהם, מחשש "לתת רעיונות" לעבריינים נמלטים. "בפסח בשנה שעברה קיבלתי טלפון: איתרו אותו בסאו פאולו", היא אומרת. "התברר שהוא המשיך לקיים אורח חיים יהודי ונטמע בקהילה היהודית שם. כעבור זמן קצר קיבלנו מהאינטרפול את תמונתו. עברו 11 שנים מאז שמישהו מישראל ראה אותו. בתמונה הוא נראה שונה לגמרי מהאדם שנעלם לפני יותר מעשור".



הובא לישראל בלי הסכם הסגרה. אליאור חן. צילום: אביר סולטאן, פלאש 90הובא לישראל בלי הסכם הסגרה. אליאור חן. צילום: אביר סולטאן, פלאש 90



בברזיל החלה פעילות סמויה לאישור זהותו של אליצור. ביוני 2015 עצרה אותו משטרת ברזיל. "הגשנו בקשת הסגרה", מסבירה גרינברג, "פירטנו את הראיות נגדו ואת העובדה שהוא כבר הורשע בבית המשפט בישראל, כך שלא עומדת לו חזקת החפות". לישראל אין הסכם הסגרה עם ברזיל, עובדה שידועה היטב לישראלים הנמלטים. עם זאת, בין שתי המדינות נקבע כבר תקדים בתחום, כאשר ב–2009 הסגירה לכאן ברזיל את "הרב המתעלל", אליאור חן, בתום הליך ארוך.



"מדובר בתיק שטיפלתי בו הכי הרבה שנים", אומרת גרינברג. "כרגע אנחנו ממתינים להחלטת בית המשפט העליון בברזיל. עד שלא מגיעים לשם שוטרים מישראל כדי להביא אותו לארץ - תהליך ההסגרה לא הושלם".




תקדים שיינביין



במחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה מטפלים בארבעה תחומים עיקריים: הסגרה, עזרה משפטית למדינות זרות, חטיפת ילדים והעברת אסירים - התחום שמסדיר את הגעתם ארצה של אסירים שמבקשים לרצות את עונשם בישראל. אל שולחנם מגיעות גם בקשות הסגרה של אזרחים ישראלים לחו"ל, אותן מאשר שר המשפטים.



כך, למשל, באפריל הוסגר לרוסיה גלב גרוזובסקי, כומר שנחשד בעבירות מין בקטינות, שאותן ביצע לכאורה במהלך פעילותו בקייטנות קיץ לילדים, והגיע לישראל כתייר. פרשה זו זכתה לעניין ציבורי נרחב ברוסיה, בשל עברו של גרוזובסקי כשחקן כדורגל.



מכאן יוצאות גם בקשות הסגרה למדינות שונות בעולם. ההליך מתבצע, בשיתוף משרד החוץ, על פי חוק ההסגרות. הסכם הסגרה יכול להיות אמנה שהמדינה חתומה עליה או במסגרת הסדר מיוחד מול מדינות. האמנה הרחבה ביותר היא האירופית. חתומות עליה כ–50 מדינות, ביניהן ישראל. התנאים להסגרת אזרחים ישראלים לחו"ל מחמירים. בין היתר, על העבירה שבגינה מתבקשת ההסגרה, להיות כזאת שדינה בישראל שנת מאסר או יותר. ישראל לא תסגיר את אזרחיה במקרה שצפוי להם עונש מוות או כשהעבירה היא על רקע פוליטי.



לדברי עו"ד אליה, כדי להבין את מורכבות תחום ההסגרה צריך להתחיל בשיעור היסטוריה קצר. "חוק ההסגרה המקורי משנת 1954 לא קבע הגבלה על הסגרת אזרחים ישראלים למדינה אחרת", הוא מסביר. "בשנת 1978 תוקן החוק, כך שישראל לא תסגיר אזרחים ישראלים בגין פשעים שביצעו בחו"ל, והם יישפטו כאן. במשך 21 שנה, עד 1999, לא הוסגרו אזרחים ישראלים לחו"ל. קצת לפני אותה שנה, הגיע לישראל סמואל שיינביין".



שיינביין היה נער יהודי אמריקאי, שרצח את חברו במרילנד בארה"ב וביתר את גופתו. הוא נמלט עם אביו לישראל וארה"ב ביקשה את הסגרתו. בשל שורשיו, החזיק שיינביין באזרחות ישראלית וסנגוריו טענו כי על פי החוק אי אפשר להסגירו. בית המשפט קיבל את הטענה ושיינביין נשפט בישראל על הרצח ונידון ל–24 שנות מאסר. מאז הספיק לסבך את הרשויות בישראל פעם נוספת, כשהתבצר בכלא רימונים עם אקדח, ירה בשלושה סוהרים ונורה למוות בידי לוחמי שב"ס.



בעקבות הביקורת שהתעוררה בארה"ב, שונה שוב חוק ההסגרה. האיסור הכללי על הסגרת אזרחים בוטל, ונקבע שאפשר להסגיר ישראלים ובלבד שאותה מדינה תאפשר למוסגר לרצות את עונשו בישראל, לאחר שיישפט אצלה. ואכן כך היה במקרה של האחים יצחק ומאיר אברג'יל, שהמריאו לארה"ב באזיקים ב–2011, לאחר שישראל הסגירה אותם לאמריקאים. כך היה גם עם זאב רוזנשטיין, שנחשב במשך תקופה ארוכה "היעד מספר 1 של משטרת ישראל". הוא הוסגר ב–2006 לארה"ב, שם עמד לדין בגין סחר בסמים. הוא נידון ל–12 שנות מאסר והוחזר לרצות את עונשו בישראל.



"המקרה של רוזנשטיין היה ייחודי והמחיש את הצורך שלנו להתחדש כל הזמן", אומר אליה. "הוא לא היה נוכח בגופו בארה"ב בזמן שלקח חלק בביצוע העבירות. מדובר בטיפוס חדש יחסית של בקשת הסגרה, שמצביע על האופן שבו גם עולם הפשע הפך לכפר גלובלי. ככל שהגבולות בין המדינות מצטמצמים מבחינת האפשרות לבצע פשעים, כך גם תחום ההסגרה צריך להפוך גלובלי. חלק מהעבודה שלנו הוא לתחזק ולהרחיב את האמנות, כך שחופש הפעולה של מי שנמלט יצומצם. אנחנו מנסים למפות את הפרצות שדרכן מצליחים העבריינים להימלט. התפקיד שלנו הוא למעשה החוכמה לאחר מעשה. כשחשוד היה אמור להתייצב למשפט ולא התייצב, כשמורשע לא מגיע למאסר".




עלו על ה"גמד"



כשמדברים על סגירת מעגל, אחד השמות שעולים בפי אנשי המחלקה הוא גנאדי גלקין. במרץ 1998 בילה אדוארד רוטברג, סטודנט בטכניון, בן 22 ממעלות, במסיבה בחיפה. באותה מסיבה היה גם גלקין, שהבחין בצעירה, שעמה היה בעבר בקשר רומנטי, רוקדת עם רוטברג. גלקין המתין לצעיר מחוץ למועדון, שם דקר אותו למוות.



"שעות ספורות לאחר מכן הוא יצא מהארץ", נזכרת עו"ד ביטון. "לא הייתה הזדמנות לחקור אותו. באותם ימים לא היה פייסבוק וגם הרבה מעדי המפתח נעלמו. במשך השנים גלקין אימץ זהות בדויה, השתמש ביותר מאשר דרכון זר מזויף אחד. הוא התמקם בברלין, הקים משפחה והפך לדי–ג'יי עם שם הבמה 'מארק'. פריצת הדרך הייתה ב–2012, אחרי הרבה שנים בלי קצה חוט. בדרך מקרה, בברלין, כ–15 שנה אחרי ההימלטות, נתקל בו מכר מן העבר, שזכר את כינויו, 'גמד', והיה מודע לשמועות על מעורבותו במעשה. כך הגיע אלינו מידע מודיעיני שהוא נמצא בגרמניה, כפי שחשדנו".



נידון ל-15 שנות מאסר. גלקין. צילום: מאיר וקניןנידון ל-15 שנות מאסר. גלקין. צילום: מאיר וקנין



בשל ההתיישנות שחלה על עבירת רצח אחרי 20 שנה, השעון תקתק ובפרקליטות ובמשטרת חיפה פעלו לאיתור העדים ואספו את הראיות. "כשהיו ראיות, הגשנו לגרמניה בקשת הסגרה", משחזרת ביטון. "פעלנו בשקט, כדי שגלקין לא יגלה שאנחנו בעקבותיו. בספטמבר 2015 הוא נעצר. כשנאמר לו שהוא חשוד ברצח בישראל, הוא השיב: 'אני יודע'".



גלקין הוסגר לישראל והוגש נגדו כתב אישום בגין רצח. ביולי האחרון הוא הודה בביצוע המעשה, במסגרת הסדר טיעון, ונידון ל–15 שנות מאסר. "אף על פי שזה היה תיק ישן, משפחת הקורבן לא ויתרה ופעלה כל השנים כדי להשאיר את התיק פתוח", אומרת ביטון. "אחד הרגעים המרגשים בעבודה שלי היה להודיע למשטרה שהוא בידינו, כדי שתוכל לעדכן את המשפחה".



ביטון הייתה אחראית גם על תיק ההסגרה של עלי קרעאין. היא סגרה מעגל, 24 שנים אחרי שרצח את בת זוגו, אמירה ג'בריס, במלון דיפלומט בתל אביב, בשנת 1986. אחרי הרצח נמלט קרעאין לירדן ומשם לארה"ב. "גם שם הוא היה חרוץ וביצע עבירות", היא אומרת. "חיכינו בסבלנות שיסיים את ריצוי עונשו בארה"ב, תשע שנים בגין עבירות רכוש, כדי לבקש את הסגרתו. אך פתאום קיבלנו הודעה מהאמריקאים שיש לנו 48 שעות לאסוף אותו, לפני שהוא ישוחרר. ביצענו עבודה אינטנסיבית ותוך פחות משתי יממות הגענו אליו". קרעאין הועמד לדין בישראל, הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. הוא מת בכלא.



כמה משמות האזרחים שהוסגרו לישראל מפורסמים יותר, כמו זה של השופט לשעבר דן כהן, שנחקר במשטרה ב–2003 בחשד ללקיחת שוחד בפרשת סימנס. הוא קיבל היתר לצאת מישראל, כדי להשתתף בקורס מוזיקה, ונמלט לפרו. עשר שנים לאחר מכן הוסגר לישראל, בתום הליך ארוך, שאליה מגדיר "רכבת הרים". כאן הורשע, נידון למאסר ולאחרונה זכה בשחרור מוקדם. "ככל שהמשאבים הכלכליים של הנמלט גדולים יותר, כך קל לו יותר להתחמק", עורך הדין מסביר.



אך זה לא מסביר כיצד הצליח משה בן איבגי, שרצח את נהג המונית דרק רוט בהיותו בן 14 וביצע שוד כשהיה בחופשה מהכלא, להתל שנים רבות כל כך במי שחיפש אותו. כזכור, בן איבגי נמלט ב–2004, במהלך חופשה מהכלא, באמצעות דרכון מזויף, והשתקע בארגנטינה. הוא נעצר שם בחשד לעבירות סמים, אולם ארגנטינה לא מיהרה להסגירו. לאחר מאבק משפטי ארוך, הוסגר בן איבגי חזרה לישראל בנובמבר 2013 בגין עבירת השוד בלבד. ארגנטינה סירבה להסגירו בגין הרצח, מכיוון שגיל האחריות הפלילית במדינה הוא 16.



"אף מדינה בעולם אינה בטוחה". בן איבגי. צילום: משטרת ישראל"אף מדינה בעולם אינה בטוחה". בן איבגי. צילום: משטרת ישראל



"אף על פי שאין עם ארגנטינה הסכם הסגרה, מלבד בן איבגי הוסגרו משם בשנים האחרונות עוד שני ישראלים", אומרת גרינברג. "זה מצביע על כך שגם במדינות שאין לנו עמן הסכמים אפשר להגיע להסגרה. בסוף זה גם אינטרס של המדינות האלו. אף אחת לא רוצה להיות מקלט לעבריינים. אף מדינה בעולם אינה בטוחה באמת עבורם".




ביקור מפתיע



ברור שככל שחולף הזמן מהרגע שהאדם נמלט, קשה יותר לאתרו. אבל לפעמים, בלי כוונה, הזמן דווקא מספק הזדמנויות. לעבריין הנמלט יש יותר זמן לעשות טעויות.



חיים כהן הורשע בשנת 2003 באונס, מעשי סדום ומעשים מגונים בנערה בת 14, חברתה של אחותו הצעירה. גם הוא לא הגיע לדיון בטיעונים לעונשו ונעלם. משום שהיה משוחרר ללא תנאים מגבילים, כהן עזב את ישראל לקנדה, באמצעות דרכונו.



ריבנר אורון: "בשלב מסוים, גם אשתו וילדיו נעלמו. לפי הבדיקות שלנו, פג תוקף הדרכון שלו והוא לא ביקש לחדשו, לכן הנחנו שהם נשארו בקנדה. השנים שחלפו מאז ההימלטות נתנו לנו להבין שגם במקרה הזה הירידה למחתרת לא הייתה מוחלטת. למדנו ממקורות שלנו שבני המשפחה המורחבת נוסעים לבקר אותו והבנו שיש גם דפוס למועדי הנסיעות. כך יכולנו לצפות את הביקור הבא, שהוביל אותנו ישר אל המבוקש.



"בפעם הראשונה זה לא עבד - המידע דלף לרשויות ההגירה הקנדיות, שרחרחו אצל השכנים, ואלה דיווחו לו על כך. כשבאה משטרת קנדה אל הבית, היא מצאה אותו ריק. הוא נעזב יום קודם לכן. נדרשה תקופה נוספת של היערכות, אבל דפוס הביקורים המשפחתיים הוכיח את עצמו ובסוף הגענו אליו. ב–2013, עשור לאחר שנמלט, כהן הסכים להסגרה שלו לישראל. הוא נידון לשש שנות מאסר".



ריבנר אורון גאה במיוחד בסיפור לכידתו של כהן: "בשנים שהוא היה נעדר, פעם בשבוע נהגתי לפתוח את התיק הזה. הרגשתי שהוא בקצות אצבעותי. הייתי חייבת למצוא אותו. גם הנזק לקורבן נשאר במקרה כזה, אחרי שנים רבות. הרגשתי צורך לאפשר לה לסגור מעגל. להראות לה שמדינת ישראל עושה צדק".


"במהלך החקירה ולאחר מכן בבית המשפט, המתלוננת שפכה את הקרביים שלה", מוסיף אליה. "אנשים שאיבדו את עולמם מבקשים צדק, ובסוף אדם מצליח להימלט מהדין. חובתנו לרפא את הנזק הזה".



מקרה כאוב, שבו הצדק שנעשה היה חלקי בלבד, הוא זה של לי זיתוני. מצלמות האבטחה בבניין המפואר במרכז תל אביב תיעדו ביום שישי בספטמבר 2011, שעות ספורות לאחר שהצעירה נדרסה למוות בתאונת פגע וברח, את דורסיה, קלוד חייט ואריק רוביק, נמלטים מדירותיהם, עם בני משפחותיהם. השניים, אזרחי צרפת, כבר היו בדרכם למולדתם, כשהשוטרים איתרו את רכב היוקרה שפגע בזיתוני בחניית הבניין.



סוף הפרשה ידוע. רשויות צרפת סירבו להסגיר את השניים לישראל והם נשפטו במדינתם. על רוביק, שנהג ברכב, נגזרו חמש שנות מאסר, ועל חייט שנה ושלושה חודשים. מאז, השניים שוחררו. "צרפת לא מסגירה אזרחים. זה עניין חד–משמעי", מסבירה ריבנר אורון, שניהלה את המו"מ. "לא מדובר בכישלון של הרשויות בישראל. מצד אחד, יש תסכול מכך שלא הצלחנו להביא אותם. מצד שני, בבסיס דיני ההסגרה עומד עקרון הכבוד ההדדי לשיטת המשפט. אנחנו חייבים לכבד את החוק שם, אחרת האיזון העדין והרגיש של הסגרות בינלאומיות לא יכול לעבוד".