כחודש וחצי אחרי שנפטר בנה בן ה-32 של תושבת פתח תקווה, היא הזמינה לביתה חברת ניקיון, שתוך כדי עבודה מצאה בתוך חדרו של הבן את שרידי גופתו. בעקבות כך, הזעיקה החברה את המשטרה, שהגיעה לדירה ופתחה בחקירה לבירור נסיבות אירוע. מהחקירה עלה, שבמשך מספר שנים טיפלה האישה במסירות בבנה, בתקופה שהיה בשיתוק וסבל ממוגבלות תפקודית קשה.
בעדותה סיפרה האישה לחוקרים, כי לפני מספר שבועות בנה מצא את מותו בדירה, מה שגרם לה למפח נפש, והיא לא היתה מסוגלת להתנהל על פי המקובל, כלומר לדווח על מותו ולהביאו לקבורה. מכיון שהבינה שהוא אינו בן החיים, היא השאירה את גופתו במקום.
באופן תמוה, האישה גם לא סיפרה על מות בנה לאחיו, שהתגורר גם הוא בדירה. לטענתה, היא חששה לספר לו על פטירת אחיו, משום שסברה שיגיב בצורה קשה לחדשות ולא יוכל לקבל את האובדן. כשנשאלה האם אותו בן לא תהה היכן אחיו, היא אמרה כי לנוכח מצבו של הבן המת, לא היתה ביניהם כמעט תקשורת והוא לא נכנס לחדרו במשך שנים, כך שכל נטל הטיפול נפל עליה.
במשטרה החליטו להביא את החשודה לבית המשפט, אולם בשל מצבה הנפשי הקשה, התקיים הדיון בהיעדרה. בסיום הדיון קבע השופט כי היא תשוחרר ממעצר בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית, מה שמצביע על העובדה שביהמ"ש השתכנע שאין לייחס לאם עבירת רצח או גרימת מוות, נכון לשלב זה. החלטת בית המשפט באה בעקבות העובדה שהמכון לרפואה משפטית העביר את חוות דעתו הראשונית, לפיה נוכח הזמן שחלף מאז מקרה המוות עד למציאת שרידי הגופה, לא בטוח שניתן יהיה לקבוע את סיבת המוות והאם היתה מעורבת יד אדם במותו.