המיתוס של הפלסטינים במלחמתם להקים מדינה משלהם מתבסס על המושג "נכבה", כלומר “אסון". מאחורי המילה הזו עומדים מעשי טבח שביצעו ומבצעים, לכאורה או שלא, הישראלים בפלסטינים. “מעשי טבח" אלה הם שגרמו למנוסת ערביי ארץ ישראל מבתיהם במלחמת העצמאות, וגם הקלו על גירושם. הראשון ל"מעשי טבח" אלה התרחש בדיר יאסין (שאותו תיארנו וניתחנו לפני כחצי שנה), וזריקות התגבור שלו הן פרשת קיביה ב–1953, פרשת כפר קאסם ב–1956 ופרשת סברה ושתילה ב–1982. פרשות אלה לא רק עיצבו את התרבות הפלסטינית וגיבשו את הפלסטינים לאומה בלתי מתפשרת, אלא גם שימשו ועודן משמשות ככלי ניגוח נגד ישראל בחלקים גדולים של העולם, ואף בקרב ישראלים לא מעטים. ספק אם ידיעת הפרטים והעובדות תשנה משהו בטווח הקצר, אך היא תנאי הכרחי לשינוי שהכל מייחלים לו בטווח הארוך. לכן, אחרי שהצגנו את שהתחולל בדיר יאסין, נדון בפרטי פרשת קיביה - כפר פלסטיני ששכן שני קילומטרים מגבול ישראל לאחר קום המדינה, צפונית לעיר מודיעין עילית שכמובן לא הייתה קיימת אז.

צבא פסיבי

 

ב–3 ביולי 1955 הפיץ ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, אל"מ יוסף איתן, בשמונה עותקים בלבד, מסמך סודי ביותר שהוכן במחלקת המבצעים ומייצג את מצבו האמיתי של צה"ל - מצב שרוב הציבור הודר ממנו לא רק אז, אלא גם אחרי 61 שנה. כותרת המסמך: “לקח הפעילות המבצעית של צה"ל - פעולות יבשתיות".

מסמך זה מתפרסם כאן לראשונה. איתן קבע: “ניתן להגדיר את הפעילות המבצעית של צה"ל, מבחינת כושר הביצוע, סוגי הפעילות, שינוי בתפיסת מפקדים ויחידות בשני שלבים: שלב א' - עד הקמת יחידה 101 (אוגוסט 1953), שלב ב': הקמת יחידה 101 והאיחוד עם גדוד 890". בשלב הראשון: “הפעילות העיקרית של צה"ל הייתה פסיבית ברובה". הסיבות לכך היו:

“א. יחידות גדודי החי"ר המבצעות לא ששו לבצע פעולות מעבר לגבול. נראה כי דבר זה נבע מחוסר אמונת היחידה בעצמה ובכושרה לבצע פעולות החורגות מהמקובל וכאלו אשר להן לא הורגלו בעבר.

“ב. ברוב המקרים נמצאה הצדקה למפקדים אשר גילו חוסר מנהיגות ואי דבקות במטרה. חדירה לכפר אשר נתקלה בשומר או בכלבים נובחים הייתה לעתים גורם לאי ביצוע ונסיגת הכוח".

איתן קבע שהביצועים הכושלים של צה"ל נבעו בין היתר מהעובדה ש"הכנות לביצוע הפעולות בחלק מהיחידות היו לעתים בלתי יסודיות ומספיקות. הידיעות על השטח והיעדים היו בלתי עדכניות, וטעויות של אי מציאת היעד או הפתעות אחרות במצב היעד, כגון קיומן של גדרות, ערנות שמירה וכו', גרמו לביצוע כושל של הפעולות". 

מסקנות המסמך על תפקודו של צה"ל בארבע וחצי השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות היו:

“א. חוסר אמונה של היחידות בעצמן ובכושרן המבצעי מהווה אחד הגורמים אשר השפיעו על הרמה הקרבית הנמוכה של היחידות.

“ב. הגורם הנ"ל אף הביא להפרזה במגבלות האובייקטיביות ולהצדקתן. תופעות של אי רצון לביצוע וכושר ביצוע ברמה נמוכה היו כאילו מובנות ומקובלות.

“ג. גורמים אלה יחדיו צמצמו את קנה המידה לכושר הלוחמים ואפשרויות הביצוע. מצב זה נמשך עד אשר פעולות התגובה החלו פושטות צורתן הקודמת, עם הצלחת המבצעים אשר בוצעו על ידי יחידה 101".

דוח איתן בא לידי ביטוי, בין היתר, בזיכרונותיו של איש ה–101, דוד בן עוזיאל (“טרזן"), שעד הקמת ה–101 שירת בנח"ל. “עברתי טירונות במחנה אלנבי בירושלים. מוטה גור היה קצין הדרכה. צה"ל של אותן שנים התנהל בשיטות מבזות ומשפילות. חשבו שכדי לבנות את אישיותו של לוחם יש קודם לשבור אותו. התעללות הייתה שם המשחק. לא הייתה לי שום תחושה של שירות צבאי. המ"פ בקורס המ"כים שלי בנח"ל היה סופפו (סעדיה אלקיים), איש הפלמ"ח לשעבר, שהיה אחר כך מ"פ בצנחנים ונהרג בפשיטת עזה. גם אצלו היו התעללויות. זה הרקע לרצוני לעבור ליחידה 101".

שרת לא ידע

 

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שעוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות הגיע למסקנה שלארגון ההגנה ולפלמ"ח אין ערך צבאי, הבין ב–1953 כי הוא נכשל בניסיון להקים צבא של ממש, וכי המערכת הפוליטית של ישראל בלתי יעילה ומסואבת. הזקן החליט לפרוש מהממשלה ומהפוליטיקה וחזר לתקופה מוגבלת לחיים בשדה בוקר. הוא תכנן להניע בתקופה זאת הקמת מערכת פוליטית “חלוצית" ויעילה, שגם תאפשר לו להקים מערכת ביטחון וצבא יעילים. בימים שבין החלטותיו הדרמטיות לבין פרישתו הוקמה בצה"ל יחידה 101 בפיקודו של רס"ן אריק שרון, שחוללה את המהפכה המשמעותית בתולדות צה"ל. על פי המסמך של איתן, כבר בשנות ה־50 הבינו זאת במטכ"ל, ובוודאי שבן־גוריון הבין זאת, ולכן ויתר על הקמת צבא חדש ויעיל כשחזר לפוליטיקה בפברואר 1955, שהרי שרון עשה לו, לכאורה, את העבודה.

באוקטובר 1953 היה בן־גוריון בחופשה לקראת פרישה. את מקומו כראש ממשלה מילא שר החוץ, “היונה" משה שרת, ואת מקומו כשר הביטחון מילא השר בלי תיק, “היונה שהיה לנץ" פנחס לבון. הוא גם קבע שעם פרישתו בסוף השנה יתמנה ראש אג"ם, האלוף משה דיין, לרמטכ"ל, במקום רא"ל מרדכי מקלף, שמילא את התפקיד שנה אחת בלבד. עם צמרת מדינית ביטחונית זאת, שבה כולם זלזלו בכולם וכולם ניסו להכשיל את כולם, מצא את עצמו רס"ן שרון, שרק חודשיים קודם לכן הקים את יחידה 101, כאיש שעיצב למעשה את מדיניות הביטחון ואת מערכת הביטחון, לא רק באותה שנה, אלא לשנים רבות, והשפעתה ניכרת עד היום. 

דוד בן גוריון. סגר דיל עם דיין. צילום: הסוכנות היהודית

בלילה שבין 12 ל–13 באוקטובר רצחו מחבלים פלסטינים אם ושני ילדיה, בן שנה וחצי ובת 3, בני משפחת קניאס ביהוד, והארץ רעשה. העקבות הובילו לכפר קיביה. לפי פרופ' בני מוריס, בספרו “מלחמות הגבול של ישראל, 1956–1949": “בבוקר 13 באוקטובר נועד בן–גוריון - שבאותם ימים נפש בטבריה - עם ממלא מקום שר הביטחון, לבון, הרמטכ"ל מקלף וראש אג"ם דיין (שרת לא הוזמן) במורדות גבעה ממערב לכנרת, שם התנהל תמרון צה"לי, והחליטו להגיב בחריפות על תקרית ההרג ביהוד... הוחלט כי 50 מכלל 280 בתי כפר זה יפוצצו... דיין העביר הוראה לראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, אל"מ מאיר עמית, והלה הורה לעוזריו להכין את פקודת ‘מבצע שושנה'", על שם הפעוטה שנרצחה ביהוד. 

לפי פרופ' גבי שפר בספרו “משה שרת": “שרת לא ידע דבר וחצי דבר על התייעצות הארבעה ועל היקף הפעולה המתוכננת, וכששמע על כך לראשונה מפי לבון, התלבט אם לאשרה או לדחותה". הדרת ראש הממשלה בפועל והאי התחשבות בהתנגדותו לאחר שנודע לו, מצביעה על אפשרות שראש הממשלה המתפטר, ממקום חופשתו, וראש אג"ם המיועד להיות רמטכ"ל, רקמו מזימה.

היו שאמרו שזו מזימה ברוכה, היו שחלקו - פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שביקר בחריפות את המבצע, לא חשב כך. כך או כך, קבלת החלטה תקינה מבחינה דמוקרטית ומנהלית זאת לא הייתה. לעומת זאת, עבור שרון הייתה זאת ברכה גדולה, שכן ההיסטוריה מלמדת כי מהפכות מוצלחות מתחוללות ברוב המקרים על “סף הכאוס". 

כשהזקן שיקר לעם

 

פקודת המבצע המטכ"לית קבעה שמטרת הצבא היא: "א. ביצוע פעולות חדירה לכפרים נעלין ושוקבא, במגמת פיצוץ וחבלה במספר בתים, ופגיעה ביושביהם. ב. ביצוע פעולת תקיפה על הכפר קיביה במגמת כיבוש זמני, פיצוץ בתים ופגיעה בתושבים, והברחתם מן הכפר".

רץ העביר את פקודת המבצע לפיקוד מרכז ברמלה ושם היא הוחרפה: “הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש, במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם... פלישה לכפרים שוקבא ונעלין, במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר".

מפת פעולת התגמול בקיביה. העקבות הובילו אל הכפר. צילום: מתוך אתר הצנחנים

ללשכת ממלא מקום אלוף פיקוד המרכז, יוסף איתן (שחתום על המסמך הנ"ל - האלוף שהה בחו"ל) זומנו סמג"ד 890 אריה אפרת (המג"ד יהודה הררי שהה בחו"ל) ומפקד 101 אריק שרון. חיילי 101 היו אמורים לכבוש את הכפרים, לפוצץ את הבתים ולהרוג תושבים, והצנחנים היו אמורים לבצע חסימות כדי למנוע מן הלגיון הירדני להתערב בפעולה. עד אז התבזו הצנחנים בכמה כישלונות, ואפרת היסס לפקד על הפעולה. שרון אמר שהוא מוכן לפקד על הפעולה וביקש שתוקצה לו פלוגת צנחנים. נכונותו אושרה והוקצתה לו פלוגה בפיקודו של איש הפלמ"ח לשעבר, אהרון דווידי. הקשר בין שרון לדווידי היה תנאי הכרחי למהפכת ה–101. שרון היה המנהיג, ודווידי היה המחנך.

את פרטי הקרב פרסמתי בפירוט בכרך א' של סדרת ספרי, “ההיסטוריה של הצנחנים", כבר לפני 31 שנים, והם התפרסמו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת. את הקורא יעניינו מסמכים חדשים, שלראשונה מתפרסמים כאן, והם מבהירים טוב יותר את הפרשה: פשיטת ה–101 והצנחנים על קיביה התרחשה בלילה שבין 14 ל–15 באוקטובר. בבוקר ה–15 דיווח א' אילן, קצין הקישור לוועדות שביתת הנשק, שיושב ראש הוועדה הישראלית–ירדנית, קומנדר (סא"ל) האצ'יסון, חזר מביקור בקיביה ומסר כי נהרסו 40 בתי מגורים, שמתחת להריסות הוצאו 15 גופות, ושיש עוד 20 נעדרים ומספר קטן של פצועים. הוועדה כינסה ישיבת חירום לשעה ארבע באחר הצהריים של אותו יום.

שער מעריב לאחר הפעולה בקיביה

בדיווח סודי ביותר לראש אג"ם, משה דיין, סיכם נציג ישראל בישיבה, רס"ן שמואל נוטוב, את ממצאי החקירה של ירדן ושל האו"ם מאותו יום. זה פרסומו הראשון: “בהצגת תלונתו נקב מייג'ור יסחק אל־ברגותי במספרים הבאים: בקיביה 42 הרוגים, 15 פצועים. נהרסו 41 בתי מגורים, בית ספר, תחנת משטרה וטחנת מים. כמו כן נהרגו מספר בהמות. בשוקבא סמל משטרה פצוע. בבודרוס כמה בתים נפגעו ואוטובוס, על ידי הפגזה.

“מייג'ור יסחק טען שההתקפה בוצעה על ידי צבא ישראלי סדיר, בכוח של גדוד, והתבטא שזו לפי דעתו הכרזת מלחמה על ירדן.

“קומנדר פינו מסר את תוצאות החקירה: 4 פריצות בגדר התיל על ידי בונגלור טורפדו, פיצוצים, אשר לפי הערכתו דרשו כ–70 שקי טי.אן.טי, שלושה שקים נשארו במקום. ההריסות הן ברובן בחלק הצפוני–מערבי של הכפר. 15 בתים במערב, 4 בתים בצפון־מערב, טחנת מים, תחנת משטרה, בית ספר ותחנת טלפון במרכז. עשרה בתים בדרום. נוסף לכך סימנים של פגזי מרגמה 52 מ"מ נראו במרכז הכפר.

“אחד משקי הטי.אן.טי הובא לישיבה כמוצג. כמו כן, הובאו 4 רימוני יד מסומנים בכתובות סדרה וכו' ישראליות. קומנדר פינו הביא גם זנבות פגזי מרגמות 81 מ"מ. הוא טען שספר בבודרוס 27 פגיעות פגזים. אנשי האו"ם משוכנעים שהפעולה בוצעה על ידי צה"ל".

למחרת שלח חבר המשלחת הישראלית לאו"ם, גדעון רפאל, מכתב “אישי כמוס" לשר החוץ, ובו ציין את הנזק המדיני שגרמה הפעולה לישראל. בין היתר הוא שאל את שרת “האם התקיים דיון יסודי לפני ביצוע פעולת קיביה, שבו שקלו את מצבנו הבינלאומי בשעה זו?", ולסיום קבע: “היות שאפשר לשער מראש שתוצאות הפעולות אינן צבאיות–ביטחוניות בלבד, אלא גם מדיניות, ותשפענה הן על היחסים הבינלאומיים של המדינה בכללותם, ועל יחסי ישראל–ערב בפרט, היה צריך לדעתי להיוועץ לפני ביצוע הפעולה גם במשרד החוץ".

בגילוי דעת לאומה שידר בן־גוריון ב–19 באוקטובר את הגרסה הרשמית: “...עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט כי אף יחידה צבאית קטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה בקיביה". לפחות בצה"ל ידעו שראש הממשלה הנערץ שיקר לציבור. מכאן שמותר לשקר בהתאם לנסיבות, והמידע שמפיצה ישראל לא בהכרח אמין.

נזיפה או קריצה?

 

המניפולציה של בן־גוריון לא עזרה, וכן לא עזרו הדוחות הרשמיים. בזיכרון הקולקטיבי זכורה הפעולה, קודם כל אצל הפלסטינים, כ"טבח קיביה". גם פקודות המבצע מחזקות זיכרון זה, הנמצא כאמור בבסיס של התרבות הלאומית הפלסטינית. אבל המשתתפים חוזרים שוב ושוב על הטיעון שלא היה שום טבח, אלא רק פיצוץ בתים שהמבצעים האמינו שהם ריקים. לדבריהם, פקודות המטכ"ל, הפיקוד והגדוד לא הגיעו לידיעתם, ולהם לא נאמר שיש להרוג אזרחים, בוודאי לא נשים וילדים, אלא רק לפוצץ בתים שתושביהם פינו אותם. 

מספר טרזן, שבמבצע היה בחוליה בפיקוד אריק שליין, שאמורה הייתה לבצע חסימה ליד הכפר נעלין: “חזרנו מהפעולה. בחדר איתי ישן יאיר רוזנפלד מדגניה ב'. פניו היו אפורים כשק. שאלתי ‘מה קרה?'. סיפר שכשנכנס לכפר עמד על הכביש הראשי ילד בן 10. בכפר לא נראתה נפש חיה. שאלו את הילד איפה האנשים. אמר שהלכו לבודרוס. הבנו שהכפר ריק. יאיר ואחד הצנחנים נכנסו לבית שהוכן לפיצוץ. על הרצפה ישבה אישה עם שני ילדים. הצנחן שדיבר ערבית אמר לה לצאת. הייתה מבוהלת, בביתה הרגישה ביטחון וסירבה לצאת. כל ניסיונותיהם להוציאה היו לשווא. החבלנים צעקו בחוץ ‘פוצץ'. הם קפצו החוצה והאישה ושני הילדים נהרגו. אחר כך סיפרו שקצין המודיעין שלנו, שלמה גרובר, שמע בכי של ילד מתוך בית אחרי שהחבלנים צעקו ‘פוצץ'. הוא מיהר פנימה תוך סכנת נפשות, וחילץ את הילד ואת עצמו, ברגע האחרון".

דוד בן עוזיאל ("טרזן"). "הצנחנים ניסו להוציא את האישה והילדים מהבית".

ראש הממשלה שרת היה מדוכא אחרי הפעולה. יש עדויות שבן־גוריון היה עליז. ביצוע המשימה, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, עודד אותו. לפי הביוגרף שלו, מיכאל בר־זוהר, הודה בן־גוריון אחרי שנים, שהפעולה הייתה משגה ושהוא מתבייש בה. בן־גוריון דרש להביא אליו את שרון. על הפגישה יש עדויות גם של בן־גוריון ביומנו וגם של שרון. במשך 45 דקות חקר בן־גוריון את שרון על עברו ועל משפחתו, והתפעל מכך שאביו של שרון שהיה אגרונום הביא את הקלמנטינות ארצה. שרון הדגיש בשיחה שלוחמי ה–101 אינם טיפוסים שליליים המחפשים הזדמנות להרוג אזרחים. בן־גוריון אמר לו: “לא חשוב מה יגידו אומות העולם, חשוב איך יגיבו ערביי האזור, ומבחינה זאת הפשיטה הצליחה". ביומנו ציין בן־גוריון בסיפוק ששרון הבטיח לו שאנשי ה–101 “לא יתרעמו על שידורי" שלא הם ביצעו את הפעולה.

אחרי כשנה סיכם שר הביטחון החדש, פנחס לבון, את עמדתו בנושא ביצועי צה"ל, בישיבת המטה הכללי: “היו מקרים בתקופה הזאת שיחידות צבא שנשלחו למבצעים כאלה, פשוט לא עמדו בזה. הקו הגס המפריד הוא שההצלחות היו של יחידה אחת של צה"ל, וכישלונות היו של צה"ל".

אגדת הכפר הערבי

 

דיין נכנס לתפקידו כרמטכ"ל בדצמבר 1953, ומיד פירק את יחידה 101, סילק את מפקדי גדוד 890 מתפקידם, ומינה את שרון ואת פקודיו למפקדי הגדוד. הצנחנים עברו תהליך של מאה–אחדיזציה וביצעו את כל פעולות הגמול שבין 1956–1954. על כך נכתב במסמך אג"ם/מבצעים הנ"ל: “רוב הפעולות מעבר לגבול בוצעו בשלב זה על ידי יחידה 101, אחר כך על ידי גדוד 890, והצלחתם המבצעית החזירה לכלל יחידות צה"ל את האמונה בכוחות עצמם. נראה כי אף כושרן המבצעי עלה עקב כך".

למבצע קדש הגיעו הצנחנים כחטיבה 202 בפיקוד שרון. אחרי קרב המיתלה התחולל נגדו מרד של מפקדי הגדודים, עקב תפקודו הלקוי, לדעתם, בקרב. ב–25 באפריל 1957 זימן שרון, לקראת פרישתו, את כל קציני הצנחנים בסדיר ובמילואים, לכנס בתל נוף, בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שבו סיכם את שלוש השנים שבהן הוא חולל את המהפכה בצה"ל, וכאן מופיע פרסומו הראשון. על אירועי קיביה אמר:

“בעקבות סדרת הפעולות הראשונות הזדמנה לנו פעולה גדולה, פעולה אשר למעשה הביאה למפנה, בעיקר בגלל שינוי יחסו של צה"ל אלינו והכרה ביחידה כיחידה שמסוגלת לבצע. אני מתכוון לפעולה בקיביה... מבצע זה נתן לנו דחיפה. אינני יודע מה חשבו הממונים עלינו באותה תקופה. אנו הלכנו בהחלטה נחושה שהייתה לנו שם להפוך את הכפר לתל חורבות. מי שלקח חלק במבצע הזה, בהליכה לשם, זוכר כי היינו גוף די מצומצם ונשאנו כ־600 קילו חומר נפץ. כולם - חוץ ממני וחוץ מדווידי... כאשר יצאנו לא היו לנו הרבה סיכויים. אני עצמי הוזהרתי ממש, לפני היציאה, על ידי ראש אג"מ (דיין)... שנסתפק במשהו קטן, אם זה לא ילך. אנו יצאנו בהחלטה נחושה... הכוח היה חדור החלטה ורצון אחד. 

האמת - צבא חלש. המסמך הסודי ביותר של איתן.

“קיביה נפלה. איתה נפלה, לפחות בשבילנו, אגדת הכפר הערבי הבלתי נכבש. כאשר חזרנו מקיביה, לא חזרנו שיכורי ניצחון. אומנם כלפי חוץ הייתה לנו הרגשה מסוימת שיש צה"ל מצד אחד, ויש יחידה 101 מצד שני. יחידה אשר אומנם מונה בסך הכל 25 איש, אבל בלעדיה צה"ל לא מסוגל לזוז יותר. זאת הייתה הרגשה טובה, אבל לא בריאה. מי שעשה חשבון הנפש ראה כי למעשה הצליחה רק הפעולה בקיביה עצמה. שתי הפעולות בנעלין ובשוקבא לא בוצעו בהתאם להוראות. אני מניח שהיה ודאי מי שבירך על כישלונות אלו, למחרת היום כשנודעו תוצאות הפעולה בקיביה עצמה. אנו עשינו חשבון נפש והגענו למסקנה, שחרף ידיעותינו על האויב, בתוך השטח הוא נהיר לנו יותר. הלכנו כבר בוואדיות אם כי טרם פתרנו את בעיית המארבים. הביטחון העצמי עלה בהרבה, אבל מה שהיה ברור הוא שלמעשה הצליחה רק הפעולה הגדולה. כאשר התחילה החקירה שלנו בעניין, בלט לפנינו הצורך במפקדים עצמאיים, המסוגלים לבצע באופן עצמאי משימות המוטלות עליהם. ראייה זו של מפקדים שבה ומטרידה אותנו במשך חודשים רבים ואף שנים יותר מאוחר".

שלמה באום, סגנו של שרון ב–101, שפיקד על הכוח שהשתלט על קיביה, סיכם גם הוא את התקופה, באוזני, בשנות ה־80 של המאה שעברה: “בניגוד לדעה הרווחת, לא המצאנו שום תורת לחימה חדשה. אם לומר בפשטות: חזרנו לערכי הלחימה הבסיסיים שנשתכחו בצה"ל, כמו דבקות במשימה, ניידות והפתעה, ומנהיגות הצועדת בראש הכוח. החזרנו עטרה ליושנה. כש–101 התלבשה על הצנחנים, היא נטעה בהם מחדש רוח לחימה, וגרמה לשינוי הסטנדרטים בצבא כולו. במובן זה הייתה השפעתה של ה–101 על צה"ל בלא שום יחס לגודל היחידה, למשך קיומה ולמספר הפעולות שביצעה. החזרנו לחיילי צה"ל את האמונה בכוחם, והכנסנו את האויב למצב של נחיתות פסיכולוגית. אלה הם שני צדדים של אותה מטבע. הכנסת האויב למצב של נחיתות פסיכולוגית הייתה אצלי עניין של אידיאולוגיה. זה היה התוצר העיקרי של פעולות הגמול. במבצע סיני, שהיה האחרון והגדול שבפעולות הגמול, הרימו המצרים רגליים וברחו, מיד כשכוחותינו הגיע למגע עמם. הם פשוט לא האמינו שבכוחם לעמוד נגד צה"ל, וזאת ללא קשר עם המצב הפיזי בשטח.

“מצד שני, פעולות הגמול לא הביאו ולא יכלו להביא לשום פתרון יסודי במערכת היחסים בינינו לבין מדינות ערב. עצם הבחירה בפעולת פשיטה מלמדת שאנחנו לא מדינה על אמת ולא הבנו ריבונות אמיתית מהי. שלמעשה אנחנו עוסקים בכיבוי שריפות ואין לנו שום מדיניות. כי ‘אין ברירה' איננה מדיניות בתוקף הגדרה. אתה שואל מה היינו צריכים לעשות? ובכן, היינו צריכים להתייחס אל עצמנו כאל מדינה ריבונית המותקפת בשיטה של מלחמת טרור מכוונת. היינו צריכים ויכולים להתייחס אל ירדן כאל מדינה ריבונית ולהחזיקה אחראית למעשי מלחמה, ולתקוף אותה במלוא כוחנו הצבאי. לו היינו עושים זאת ב–1953–1954, ספק אם נאצר היה מעז להיכנס למשחקי הפדאיון ב–1955, ואנחנו לא היינו יוצאים למבצע סיני. יתר על כן, קרוב לוודאי כי שלום עם ירדן היה הופך לעובדה, עוד בשנות ה־50.

“מורשת ה–101 והשפעותיה ארוכות הטווח קשורות לתופעת מות האסטרטגיה בצה"ל. וכאן, מבחינה היסטורית, אנחנו מגיעים לטור החובה. ה–101 והצנחנים הצמיחו מפקדים קרביים מעולים, אשר לא השכילו לראות מעבר לשדה הקרב, גרמו להשתלטות הטקטיקה על האסטרטגיה בצה"ל. התהליך לא התרחש ביום אחד, וקשה היה לצפות אותו מראש. ההנחה הייתה שלפחות חלק מאותם מפקדים מוכשרים ירכשו ניסיון ודעת, וישלטו באסטרטגיה, כשם ששלטו בטקטיקה. הנחה זו לצערי לא התאמתה".