"אני בחור צעיר, נולדתי בישראל לאמא ואבא מוסלמים. אני מוסלמי ישראלי, וגאה בזה. לא בחרתי להתגייס למשטרת ישראל, גם לא למשמר הגבול ואפילו לא לשירות לאומי. בחרתי להתגייס לצה"ל בגלל אהבתי הגדולה למדינת ישראל ולאזרחיה. רציתי לשרת את המדינה, לתרום לה ולהשתלב בחברה הישראלית. להרגיש חלק מהמדינה וחלק מעם ישראל יהיה שוויון. נולדתי בארץ הזאת, אני רואה כחובה לשרת אותה. התנדבתי לצה"ל למרות התנגדות הורי ומשפחתי המורחבת. המשפחה נפגעה כשגילו שאני חייל צה"ל, ולקח לי כמעט שנתיים רק כדי להתקבל לצבא. אחרי זה הייתי חייל מצטיין".

(סטטוס מתוך עמוד הפייסבוק "ערבים מצייצים")

הדיווחים על ההתעוררות המחודשת של טרור היחידים ומסע הירי של המחבל בירושלים, שקטל את חייהם של שוטר היס"מ יוסף קירמה ושל עובדת הכנסת לשעבר לבנה מליחי, תפסו את סעיד ומוראד בפתח כפרם באזור הצפון. הם המתינו בדממה בתחנת ההסעה, עיניהם נעוצות בסמארטפונים ובכתבות המתארות את מסע ההרג של המפגע - עד חיסולו.

האוטובוס נעצר מולם בחריקת בלמים קלה וגלגליו העלו ענן של אבק. שני הצעירים דילגו במעלה המדרגות כשהם לבושים מדי צה"ל ועל כתפם, ליד הכומתה הירוקה, מתנוסס בגאווה תג יחידה באדום ובצהוב השייך לגדוד החי"ר אריות הירדן. הנהג פנה אל הנוסעים בחיוך רחב ובברכת בוקר טוב, עד אשר נחו עיניו על סעיד ומוראד. פניו התכרכמו וטון דיבורו הקשיח. ערבים מוסלמים במדי זית ובנעליים צבאיות אדומות הם אינם מראה שגרתי למגזר ולרוב הוא לא מתקבל בברכה.

זירת הפיגוע בירושלים. צילום: מרק ישראל סלםזירת הפיגוע בירושלים. צילום: מרק ישראל סלם

"קשה היה שלא לשים לב שהנהג דיבר אלינו בעצבים, אבל התעלמנו", אומר מוראד, שיחד עם סעיד יסיים את הטירונות בעוד כשבוע. "אף על פי שהמשפחות שלנו כבר התרגלו לעובדה שאנחנו חיילים, יש ערבים, בעיקר מהשטחים וממזרח ירושלים, שלא מקבלים את זה בהבנה. למדנו להתעלם ולא להתייחס. אנחנו לא מתביישים להסתובב במדים, זה כבוד בשבילנו. התגייסנו לצבא כדי להגן על המדינה שבה נולדנו וגדלנו".

מוראד, סעיד, טהא, אחמד וחאלד הינם חמשת הטירונים המוסלמים הראשונים שהגיעו לגדוד המעורב, המורכב מלוחמות ומלוחמים. הם אינם מחויבים להתגייס לצה"ל בשל דתם, והשירות בן שלוש השנים נעשה בהתנדבות. החמישה ידעו כי ימצאו כר נוח בגדוד הסיור הבדואי, אולם העדיפו להתערות בין חיילים יהודים במטרה להתגבר על החשדנות הטבעית, על החשש ההדדי, וכדי לקרב לבבות בין צעירים המשתייכים לשתי הדתות.

אם שאר טירוני צה"ל מתמודדים עם השינוי בחייהם והמטלות הפיזיות והנפשיות, הרי שהמוסלמים עומדים בפני קונפליקטים ואתגרים המורכבים בהרבה. לצד העוינות מהמגזר, המונעת מהם להיחשף בתמונתם, נראה כי גם החברה הישראלית-יהודית לא תמיד רואה בעין יפה את הנרטיב שבו מי שמצטייר בעיניהם כאויב הופך לפתע לבן ברית. אלא שצה"ל, המשמש ככור היתוך, פתח את שעריו לכל המגזרים ואף מעודד גיוס בני מיעוטים, בהם נוצרים, צ'רקסים ודרוזים. כיום משרתים בצבא כ־250 חיילים ערבים מוסלמים, מתוכם 15 קצינים ו-40 נגדים.

כיצד תגיבו אם המגזר הערבי יפרש את השירות שלכם כיציאה נגד האסלאם?

חאלד: "אנחנו לא נלחמים בדת שלנו אלא נגד טרור שמאיים על המדינה. מוסלמים שרוצחים אנשים, הם לא כמוני. זה לא האסלאם שגדלתי עליו. אני מתבייש שככה מתנהגים אנשים שטוענים שהם מוסלמים".

מוראד: "מחבל זה מחבל ולא משנה מהי הדת שלו. אם הוא קם להשמיד אותנו כמדינה אז התפקיד שלנו הוא לעצור אותו".

איך מקבלים אתכם החיילים היהודים בפלוגה?

סעיד: "יש המון התעניינות והם מתפלאים שאנחנו בוחרים להתגייס מרצון. הטירונים שואלים אותנו על הדת ועל היחס בכפר, ואני מרגיש שהם מתייחסים אלינו בכבוד. מבחינתם כולנו חיילי צה"ל ולכולנו יש מטרה אחת, והיא לשמור על מדינת ישראל".

אהבת מולדת

חמשת החיילים המוסלמים, שהתגייסו באוגוסט השנה, החליטו להתנדב מאותם מניעים הכרוכים באהבת המולדת. אחמד בן ה-19 הלך בעקבות אחיו, לוחם בגבעתי. "מגיל 14 ידעתי שאני רוצה לשרת את המדינה", הוא אומר. “מבחינתי זה היה טבעי שאחרי הלימודים אלך לצבא. שיחקתי כדורגל באחת מקבוצות הנוער המוכרות בארץ, וקינאתי כשראיתי את החברים היהודים שלי מתגייסים שנה לפני. בכפר שלי יש די הרבה חיילים, כך שאנשים במדים זה מראה די מקובל אצלנו".

לעומתו, במקום מגוריו של חאלד בן ה-18.5 ניתן למנות את מספר החיילים על אצבעות כף יד אחת. בית הוריו נמצא בפאתי הכפר וכך נחסכו ממנו הצורך לחצות את האזור המרכזי במדים וההתמודדות עם המבטים של התושבים. את ההיסטוריה הצה"לית המשפחתית החל אביו, שהתגייס לגבעתי בשנת 1991 ונשאר בקבע כמעט שני עשורים. “סבא וסבתא שלי התנגדו להחלטה של אבא לשרת בצבא", הוא אומר בגילוי לב. "הם אפילו לא כיבסו את המדים שלו כשהגיע הביתה בשבתות. לשכנים זה היה מוזר לראות חייל בכפר, ובחודשים הראשונים הוא לא העז להגיע הביתה במדים. אף על פי שהוא הסתכסך עם חברים והיו אנשים שהפסיקו לדבר איתו, אבא חתם קבע ואפילו נלחם כמילואימניק במלחמת לבנון השנייה".

ממה אתה חושב נבעה ההתנגדות של סבא וסבתא שלך?

"אני לא חושב שזה מגזענות, מעולם לא הייתה להם בעיה עם יהודים. הם פשוט הגיעו מכפר עני ורצו שאבא לא יבזבז את החיים שלו על הצבא אלא שייצא לעבוד, שירוויח כסף ושיתחתן. זה לא מובן מאליו שהוא עשה הפוך ממה שההורים שלו ביקשו".

“אנחנו לא נלחמים בדת שלנו אלא בטרור". צילום: דובר צה"ל“אנחנו לא נלחמים בדת שלנו אלא בטרור". צילום: דובר צה"ל

אחרי כל מה שאבא שלך עבר, הוא תמך בהחלטה שלך להתנדב לצה"ל?

"היה ברור שאלך בדרך שלו כדי להשלים את מה שהוא התחיל. כשסיפרתי בתיכון שאני מתכנן להתגייס, המורים ניסו להשפיע עלי לא לעשות את זה אלא להמשיך ללמוד. לעומתם, אבא מאוד שמח. הוא אמר שהצבא יבגר אותי, יעניק לי מבט אחר על החיים, שמדובר בחוויה מיוחדת, ושכל ערבי שלא משרת בצבא הוא חמור. אני מסכים איתו. זה מצחיק אותי שאנשים בכפר מסתכלים עלי כמו שוקיסטים כשהם רואים אותי בתחנת האוטובוס עם הנשק והמדים".

למוראד בן ה-23, לבן גילו סעיד ולטהא בן ה-19 היה מעט קל יותר משום ששלושתם חברי ילדות המתגוררים בשכנות. מהכפר שלהם התגייסו עד היום 15 חיילים בלבד, אולם עובדה זו אינה מרפה את ידיהם. גם אצלם התבשלה ההחלטה תקופה ארוכה והם התייעצו עם אחיו של סעיד, המשרת עד היום במג"ב.

“רציתי להתנדב לפני חמש שנים, מיד אחרי התיכון, אבל אבא שלי, שהיה מתנדב של המשטרה, נפצע קשה בתאונת דרכים והייתי צריך להיות לידו משום שאחי היה בצבא", מסביר סעיד את הגיוס המאוחר. “ידעתי שברגע שאוכל, אתן את החלק שלי לשמירה על ביטחון המדינה. משום שטהא ואני קרובי משפחה, היה ברור לשנינו שנתגייס ביחד, וככה היה".

מוראד, הלוקח מבלי משים את תפקיד הדובר של החמישה, נאלץ להתמודד לאורך שנים מול ההתנגדות הנחרצת של הוריו. התעקשותו נשאה לבסוף פרי: "הם העדיפו שאלמד ואעבוד וחששו שאפצע או אמות בצבא. לא ויתרתי. להיות לוחם היה חלום שלי מאז שנולדתי, אפילו שאני הראשון במשפחה שמתנדב לצה"ל. גם אחי, שהוא דתי אדוק, התנגד לגיוס ואמר שעל פי ערכי האסלאם אסור להרוג אנשים. עניתי לו שזו המדינה שבה גדלתי ואני רוצה לדאוג לה בחזרה. לפני שנה התארסתי לחברה שלי, אבל ההורים שלה ביטלו את החתונה ברגע ששמעו שהחלטתי להתגייס. זה לא קל לי עד היום, אבל לא שינה את התוכניות שלי. ויתרתי עליה בשביל הצבא".

טהא: "גם חברה שלי ביטלה את האירוסים מאותה סיבה. למרות זאת בחרתי להתגייס".

בלגן הסלפי

את ההשלכות על התעקשותם לקחת חלק בהגנה על המדינה הרגישו מוראד וסעיד כבר ביום הראשון בבקו"ם. מאחר שטהא התגייס ימים ספורים אחריהם, הם עשו בלעדיו את הדרך ללשכת הגיוס בטבריה ומשם לתל אביב. "כל הדרך דיברנו איזה כיף יהיה לנו, וכמה חשוב שאנחנו ביחד", נזכר מוראד. "לא דאגנו משום דבר. שיחקתי כדורגל עם יהודים, אבא שלי עובד עם יהודים, ואפילו הנביא של האסלאם חי בשלום עם יהודים. אני בוחר את החברים שלי על פי האופי שלהם. מעולם לא התייחסתי לדת אחרת כאל משהו שצריך להפריע או לשנות. כשהגענו לבקו"ם ולבשנו את המדים, לא התאפקנו ועשינו סלפי. את התמונה העלינו לפייסבוק ואז התחיל כל הבלגן".

כבר בדרכם לבסיס הטירונות הבינו שני החיילים הצעירים את רעידת האדמה שעוררה התמונה התמימה, שבה הם עומדים מחייכים במדים ירוקים ולצדם שני קיטבגים עמוסים. מספר התגובות והשיתופים הרקיע שחקים. "הרבה יהודים כתבו לנו 'כל הכבוד' ומאוד פרגנו, ורק ממש מעט קראו לנו דאע"ש ומחבלים", מספר מוראד. "הבעיה הייתה עם הפלסטינים שמילאו את הפייסבוק שלנו בקללות. הם הפיצו את התמונה, כתבו מתחתיה שזו בושה שמוסלמים מצטלמים במדי צה"ל ושהאסלאם היא לא הדת שלנו".

איך הגבתם למילים הקשות?

סעיד: "בהתחלה נבהלתי ורציתי למחוק את התמונה. בסוף לא היה טעם כי כולם כבר הפיצו אותה וכתבו עלינו דברים רעים".

מוראד: "עניתי להם וקיללתי בחזרה. כתבתי להם 'מה אכפת לכם מה אני עושה, זה עניינכם? אלה החיים שלי. אם אפגוש אתכם, תראו מה אני אעשה לכם'. בשום אופן לא אמחק את התמונה".

טהא: "גם אצלי בפייסבוק יש תמונות במדים ולפעמים אנשים מקללים. אני מתעלם או חוסם אותם".

אצל אחמד התנועה בפייסבוק שונה. מרבית התגובות הן דווקא מיהודים המתפלאים מהעובדה כי בצה"ל משרתים חיילים מוסלמים. “אנשים שאני לא מכיר שולחים לי הודעות לפרטי ומתעניינים מדוע החלטתי להתגייס", הוא מחייך. “יש גם תגובות כועסות של ערבים מהשטחים, אבל מעט".

אתם לא חוששים שמישהו ינסה לפגוע בכם?
מוראד: "למה שאחשוש? החלטתי ללכת עם החלום שלי אף על פי שידעתי שזה יעשה רע לאנשים שאני מכיר. אני לא מסתיר כלום ומגיע לכפר במדים. לא אכפת לי מה יגידו".

סעיד: "זה נכון שבכפר לא כולם אוהבים את זה שאנחנו חיילים בצה"ל, אבל אף אחד לא יעשה כלום. אצלנו אין גזענות, לא מפגינים נגד ישראל או נגד הצבא. פשוט מעדיפים שנתנהג כמו כולם ונצא לעבוד".

חאלד, איך אתה הרגשת ביום הראשון בצבא?
"חשבתי בעיקר על התגובה של היהודים. תיארתי לעצמי שאהיה המוסלמי היחידי באריות הירדן, אבל טעיתי. תהיתי אם החיילים היהודים יתקרבו אלי משום שבחרתי להתנדב, או שיתרחקו ממני בשל היותי מוסלמי. גיליתי שבצבא אני כמו כולם".

ואיך התייחסו החברים שלך מהכפר?
"בינתיים רק חבר אחד אמר לי מראש שאם אתגייס הוא יפסיק לדבר איתי. ראיתי אותו פעם אחת מאז שאני בצבא, ואף על פי שלא הייתי במדים הוא אמר לי שלום קר והמשיך ללכת".

מוראד: "לפעמים כשסעיד, טהא ואני יוצאים הביתה באוטובוס ובדרך מדברים בינינו ערבית, כל הנוסעים מסתכלים עלינו וחושבים שאנחנו דרוזים. אם שואלים אותנו, אנחנו אומרים את האמת".

ואיך הם מגיבים?
"היהודים מגיבים יפה, הערבים פחות".

גאוות יחידה

לוחמי אריות הירדן אמונים על הביטחון השוטף בבקעת הירדן וביהודה ושומרון. מדובר בגדוד השני מבין שלושה המשלב בין לוחמות ללוחמים, וקדם לו קרקל הפועל בגבול מצרים. מאז שהוקם בשנת 2014, מהווה הגדוד שחקן מרכזי באיסוף תשתיות ידע שנוגעות לגזרה המזרחית של ישראל המשופעת בכפרים פלסטיניים. לוחמי אריות הירדן עוסקים במהלך היום במשימות הגנתיות, הכוללות סיורים ותצפיות, ואילו בלילות מתבצעת פעילות התקפית שעיקרה מרדפים, מארבים, מעצרי מבוקשים, סריקות בשטח בנוי, או סיוע למאבק בפשיעה החמורה באזור. בינואר השנה התמודד הגדוד לראשונה עם ניסיון פיגוע, כאשר שני מחבלים שיצאו בדמדומי הבוקר מהכפר טובאס הגיעו אל מחסום בקעות ליד שכם והתנפלו בסכינים על שני חיילים המשרתים בכוח המעברים. לוחם ולוחמת מאריות הירדן זיהו את המחבלים בזמן והרגו אותם בירי מדויק, ללא נפגעים.

המ"פ של חמשת הטירונים, סרן רועי שלום, מספר כי בגדוד קיימת אוכלוסייה מגוונת, הכוללת גם עולים מכמה מדינות, דתיים, נשים וחיילים בודדים. “מהרגע שהתגייסת, אין כל משמעות לדת, לגזע או למין", הוא מבהיר. “המוסלמים מבינים את השייכות שלהם למדינה, והם לא הדור הראשון או השני שמתגייס לצה"ל. למרות מעט קשיי שפה, החמישה השתלבו מצוין בפלוגה ונחשבים לחיילים טובים המסורים למערכת".

ספרו כיצד נפלה הבחירה דווקא על אריות הירדן?

אחמד: "הגעתי לגדוד בזכות חברה של אחי שמשרתת כאן. בהתחלה התלבטתי, כי אחי בגבעתי, אבל כשהיא סיפרה לי על השירות שלה, התלהבתי. בשום שלב לא רציתי יחידה אחרת".

חאלד: "גם אני התלבטתי אם ללכת לגבעתי, כמו אבא שלי, אבל שלחו אותי לגיבוש בצנחנים. לא עברתי את הראיון, אבל ידעתי שאני רוצה להישאר בחי"ר. כששמעתי על אריות הירדן, נדלקתי".

איך אבא שלך הגיב על הבחירה?

"הוא מאוד שמח. כשהתחלתי את הטירונות הוא נתן לי את הקסדה שלו ממלחמת לבנון השנייה, והיא תמשיך ללוות אותי לאורך כל המסלול והשירות".

מוראד, סעיד וטהא, מדוע אתם בחרתם באריות הירדן?

טהא: "רציתי להתגייס למג"ב כי זה מה שהכרתי. בגדול לא היה אכפת לי לאן אלך, העיקר שאהיה לוחם ולא ג'ובניק. כשדיברתי עם סעיד ומוראד הם סיפרו לי על אריות הירדן וזה מצא חן בעיני. החלטנו שלטוב ולרע, נלך כולנו לאותה יחידה".

סעיד: "בהתחלה חשבתי ללכת לקרקל כי שמעתי על הגדוד מחברים יהודים. אח שלי הוא זה שסיפר לי ולמוראד על אריות הירדן, וכשראינו סרטונים על הגדוד ביו-טיוב היה ברור שזה מה שאנחנו רוצים".

מוראד: "כשרציתי להתגייס לפני חמש שנים, גדוד אריות הירדן עדיין לא היה קיים וחשבתי על גדוד הסיור הבדואי, כי כולם שם מוסלמים. היום לא אחליף את אריות הירדן בשום יחידה אחרת".

לקחתם בחשבון את העובדה שתיאלצו לעצור חשודים ערבים הדוברים את שפתכם ושייכים לאותה דת?

חאלד: "מעצרים זה הכי כיף. כך ארגיש שאני תורם ועושה משהו חשוב כי אלה אנשים שמפריעים למדינה להתנהל בשקט. אבא שלי סיפר שאחרי הפיגוע במלון "פארק" בנתניה הוא הגיע לפעילות בשכם, כי משם יצא המחבל. זו הייתה התקופה שבה הוא הרגיש את התרומה הגדולה ביותר, אף על פי שכל הזמן קיללו אותו וקראו לו בוגד. לפני הטירונות הוא הכין אותי שזה מה שגם יקרה לי, וביקש שלא אעלב".

אחמד: "גם אח שלי הכין אותי מראש לקראת המעצרים וביקש שלא אתרגש מזה. עד עכשיו הוא החזיק קו בג'נין ועכשיו הוא באזור עזה".

סעיד: "מי שרוצה לקלל, אז שיקלל. כחייל אני בא לעשות את העבודה שלי. זה שהם מוסלמים לא אומר שאני כמוהם. הם שונים ממני. אני לא רוצה להשמיד את המדינה אלא להגן עליה. אין לי בעיה להילחם היכן שיגידו לי, בעזה או בלבנון".

איך תרגישו כאשר תעמדו פנים מול פנים עם מחבל?

חאלד: “חשבתי על זה וגם לא מעט אנשים שאלו אותי על כך. האמת, מפריע לי שמחבלים הם מהדת שלי. העובדה ששנינו מוסלמים לא הופכת אותנו לדומים".

מוראד: “לקחתי בחשבון שזה מה שיקרה כאשר התגייסתי. זו המדינה שלי ואם צריך להרוג מישהו כדי שאזרחים לא ייפגעו, אז זה מה שאעשה. המלחמה היא לא נגד דת אלא נגד טרור".

אנחנו לא דאעש

קשה לפספס את הדינמיקה המיוחדת בין חמשת החיילים, המפוזרים בין שלוש המחלקות של אותה הפלוגה. לתוך המבטא הערבי המודגש מסתננים סלנג צבאי ושלל ביטויים אופייניים הקשורים לאהבת הארץ. חאלד הינו בעל המורשת המשפחתית המפוארת, סעיד הוא החייכן, טהא מצטייר כנחוש, מוראד הוא האסרטיבי ואילו אחמד ממעיט במילים. עיניו נעוצות עמוק באייפון וחבריו סונטים בו שיפסיק כבר לבדוק תגובות בפייסבוק. “רק תני לו לישון, לעשן או לדבר בטלפון", צוחק מוראד.

לאחמד יהיה זמן רב לנוח בטרם יחלו בשבוע הבא את האימון המתקדם. רגע לפני סיום הטירונות ובעקבות יום הכיפורים, שוחררו חמשת המוסלמים לסוף שבוע ארוך בביתם.

החיילים היהודים דיברו אתכם על הצום?
חאלד: "הם הסבירו לי על החג ואמרו שקשה להם לא לאכול 24 שעות. אמרתי להם בצחוק שאין להם על מה לבכות כי אנחנו צמים 30 יום במהלך הרמדאן".

השאלה כיצד תתאמנו במהלך הרמדאן מטרידה אתכם?

מוראד: "החג הסתיים לפני שלושה חודשים כך שיש זמן".

סעיד: "אח שלי אמר שנתנו לו לצום ולא הייתה בעיה".

חאלד: "זה גם מה שחבר אמר לי. במהלך היום הוא לא עשה שום דבר מיוחד ורק בלילות, אחרי האוכל, יצא לשמירות".

נתקלתם בהתנגדות כלשהי לנוכחותכם מצד חיילים בפלוגה?

סעיד: "ממש לא, להפך. החיילים אמרו לי שאין הבדל בינינו".

טהא: “אני המוסלמי היחיד במחלקה וזה מאפשר לי להשתלב טוב יותר. בשום שלב בטירונות לא היו בינינו ויכוחים פוליטיים. לא מדברים על דת, רק על הצבא".

מוראד: "חשבתי בהתחלה שיהיו חיילים שיחששו, אבל ידעתי שהגיוס לצה"ל הוא הזדמנות לקרב בין יהודים לערבים. בפלוגה כולנו חיילים ומקבלים אותנו כשווים בין שווים. לפני שהתגייסתי הרגשתי שקיימת גזענות של יהודים כלפי ערבים ושאנשים חושבים שאם אני ערבי אז אולי אני גם מחבל או דאע"ש. לא פעם כשיצאתי עם חברים לבלות בחיפה, המשטרה עצרה אותנו ועשתה עלינו חיפוש. הגיוס לצה"ל היא הדרך שלי להוכיח שאני כן אוהב את המדינה".

חאלד: "אין לי ספק שהחיילים בפלוגה מעריכים את העובדה שהתנדבנו. נראה לי שזה מלמד כיצד אנחנו רואים את צה"ל ואת המדינה. רק פעם אחת הייתה סיטואציה קצת מביכה, כאשר חיילת מהפלוגה, שעלתה עכשיו לארץ מצרפת, ישבה איתי, עם אחמד ומוראד, והתפלאה כששמעה שמוסלמים מתגייסים לצבא".

מוראד: "נכון, היא שאלה אותי איך תוכל להיות בטוחה איתנו, כי מה שהיא הכירה מצרפת זה שהמוסלמים מנסים לפגוע ביהודים ובנוצרים. הסברתי לה שאנחנו לא דאעש ובעינינו הם לא מוסלמים. אנחנו לא חושבים כמוהם ולא מתנהגים כמוהם".

בין החברים החדשים שרכשתם, היו כאלה שהגיעו לבקר אתכם בכפר?

"אני חושב שהם לא יודעים איך להתנהג", מתגלגל חאלד מצחוק. “כל השנים לימדו אותם שצריך להילחם בערבים, אז פתאום הם יבואו לכפר מוסלמי? בסיום המסלול אני מתכוון להזמין את כולם לחאפלה אצלנו".

בדרך לקצונה

באופן מפתיע, הרגע היחיד שבו חוו חמשת המוסלמים אכזבה קלה אירע כאשר נודע להם כי טקס ההשבעה לא ייערך בכותל, כמו במרבית החיילות, אלא ליד אנדרטת הבקעה למרגלות הר סרטבה. בניגוד לחיילים היהודים הנשבעים על ספר תנ"ך, עושים זאת המוסלמים עם הקוראן.

חאלד: "חיכיתי לטקס כי חברים אמרו לי שהאווירה בכותל מיוחדת. לא הייתי שם אף פעם, אף על פי שביקרתי בעבר במסגד אל־אקצא. אין לי ספק שברגע שיהיה לי זמן אגיע לכותל. למרות זאת, הטקס בבקעה היה מאוד מרגש".

כיצד אתם נוהגים בעת השמעת ההמנון בטקסים?

"מה זאת אומרת?", נזעק חאלד. “ההמנון מייצג אותנו כחיילים. כל יום שישי, מול הדגל, אנחנו שרים את 'התקווה' עם כולם".

אתם זוכרים את הרגע שבו אמרתם לעצמכם שאתם חיילי צה"ל?

מוראד: "אצלי זה קרה שבועיים אחרי הגיוס, במהלך השיחה עם המ"פ. הוא דיבר על הזכות שלנו להגן על הארץ, אחר כך חילק גלויה קטנה עם תמונה של ילד מהשואה, שמעליו נכתב 'אין לי ארץ אחרת' ו'לעולם לא עוד'. באותו רגע קלטתי את המעמד. הגלויה עדיין אצלי בארנק והיא מזכירה לי כל יום שאין לנו מדינה אחרת".

סעיד: "ההכרה הזו הייתה אצלי בהשבעה. צעקתי בקול 'אני נשבע' ובאמת הרגשתי ככה. זה היה הרגע המרגש ביותר מבחינתי".

אחמד: "אצלי זה קרה הרבה לפני כן, ברגע שקיבלתי את המדים בבקו"ם. הרגשתי שיש לי אחריות על הביטחון במדינה. גם בהשבעה התרגשתי, אבל בבקו"ם זה היה 'וואו'".

טהא: "גם אני הרגשתי ככה בבקו"ם. הלבישה של המדים הייתה רגע מכונן".

חאלד: “אצלי זה קרה דווקא בבית, בשבת הראשונה שיצאנו לחופשה. אבא שלי ראה אותי עם הקיטבג והמדים ואמר לי כמה הוא גאה בי על כך שבחרתי בדרך הנכונה. מאוד התרגשתי. באותו רגע הבנתי שאני חייל".

מהו הדבר שהכי נהניתם ממנו בטירונות?
אחמד:
"ללכת למטווחים".

סעיד (מהסס): "אני חושב ששמירות".

"הוא רוצה לשמוע קודם מה אני אגיד", צוחק מוראד. "לדעתי המסעות הם החלק המהנה ביותר כי אפשר לעזור לחברים ולסחוב אלונקות. אני אוהב שהצבא הוא קשה ואתגרי".

טהא: "אני מסכים עם מוראד. יש אחווה בין החיילים במהלך המסע".

נהנים ממטווחים: צילום דובר צה"לנהנים ממטווחים: צילום דובר צה"ל

יש לכם כבר תוכניות להמשך השירות?

מוראד: "אני רוצה לצאת לקצונה ולקבע, כי אני מורעל על הצבא. אחרי השחרור אתגייס ליס"מ במשטרה".

כולכם רוצים לצאת לקורס מ"כים ולקורס קצינים?

סעיד וטהא: "בטח. התגייסנו שלושתנו יחד וגם את כל המסלול נעשה ביחד".

חאלד: "עוד לא החלטתי מה הלאה. אין לי בעיה לצאת לקורס מ"כים בתנאי שלא אחזור לפקד על טירונים. אני רוצה להיות לוחם".

אחמד: "אני עם חאלד. מעניין אותי להיות לוחם ולא מפקד. אולי בעתיד הדעה שלי תשתנה".

אפשר לכנות אתכם ערבים ציונים?

"אנחנו ערבים מוסלמים", הם עונים יחד. "ערבים מוסלמים שמשרתים את המדינה".