"האלונים פה יפים אבל אני שונא את רמת הגולן. לא אוהב. לא את הבזלת, ולא את השחור של הקיץ פה". אין כמעט ישראלים ששונאים את רמת הגולן, אבל יהודה ארזי, סמ”פ בגדוד 129 של חטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה”ל, שלחם כאן בקיץ ההוא של 1967, ממש לא שמח לחזור לכאן. גם לא באביב. גם לא כשהרמה ירוקה והתורמוסים פורחים בצדי הדרכים. 

כשהג’יפ מג’עג’ע את דרכו מגבעת האם שלמרגלות הרמה אל הפסגה, קשה לחשוב על קרבות, על מכשירי קשר ועל פקודות מקוטעות. כשמסתכלים מערבה לעמק החולה האינסופי הנשימה, כרגיל, נעתקת. אולם עבור ארזי, יליד קיבוץ דן הסמוך, וחבריו הלוחמים הרמה לעולם לא תהיה מה שהיא עבור כל ישראלי. גם 50 השנים שעברו מאז הקרב הקשה שניטש כאן לא משנות עבורם את החוויה – לא מהרמה, ובטח שלא מהמלחמה.

מהרמה המעושנת, עמוסת הפלדה והבזלת של סוף מלחמת ששת הימים נותרו בעיקר סיפורי גבורה ומורשת על לוחמים עטורי תהילה. אחרי הכל, זו הייתה שעתו היפה של צה”ל – הילדה מגדות יצאה מהמקלט והתותחים שעל ההר בהחלט איימו על דמשק: תוך יממה בלבד השתנתה המציאות האסטרטגית בצפון לבלי היכר. עד אז, שגרת יומם של התושבים ביישובים שתחת ההר שהיה כמפלצת הייתה נתונה לחסדיהם של שליטי דמשק ולמפת האינטרסים המשתנה תדירות. הפגזות שהכניסו את התושבים למקלטים ומנעו מהם לעבד את השדות נחשבו אירוע שכיח למדי.

מה הפלא שהסרת איום גדול כל כך בזמן קצר כל כך נחשבת הצלחה צבאית מזהירה, ומה הפלא שהזיכרון הקולקטיבי הישראלי זוכר את שמחת הניצחון ומדחיק פצעים מדממים, כאב שהשנים לא הצליחו לאלחש ואפילו מעט כעסים –  גם על לקחים שחלקם לא הופקו במלואם, וגם על סיפור הגבורה שהוצנע מול סיפורי המלחמה האחרים. 

חטיבה 8 בזמן המלחמה. עיקר המאמץ היה ביעד שלא הוגדר לה מראש. צילום: דובר צה"ל

 

חמישה מקציני חטיבה 8 של חיל השריון - אילן לבנון, נחום גנצרסקי, איתמר בן דוד, אלישע שפירא ויהודה ארזי - שהיו כבר חיילי מילואים במלחמת ששת הימים, חזרו לזירת הקרבות וליממה הגורלית ההיא, בתשעה ביוני 1967. הם עשו זאת במסגרת סיור מיוחד, שבמהלכו נפגשו הלוחמים הוותיקים עם הקצינים הבכירים בחטיבה של היום – שגם כיום היא חטיבת מילואים.
 

עבור אילן לבנון, אז מ”פ באחת הפלוגות של גדוד 129, היום הזה הוא פצע פתוח לא פחות: הוא עצמו נפצע לאחר שנורה ברגלו ובכתפו. שמונה מבין 14 הלוחמים שאיבדה החטיבה ביום ההוא היו חיילי הפלוגה שתחת פיקודו. ואף שהמשימה הושלמה, הן בגזרה הזאת והן ברמה כולה, אצלו נותרו לא מעט סימני שאלה, ואלו מלווים אותו בכל יום שעבר מאז. “אני סוחב על הכתפיים שלי את החיילים שלי שנהרגו בפלוגה שלי”, הוא אומר, ואף שנפצע בדרך אל היעד, הוא מרגיש אחריות מלאה לכל מה שהתרחש: “ביני לבין עצמי התמודדתי עם העניין הזה עד עכשיו, ואני אמשיך להתמודד הלאה. יש מחויבות גדולה לאותם אנשים. מה עשינו בשביל אותם אנשים? לא הרבה. גם לא לטובת המשפחות שלהם. היינו אז מאוד צעירים. ככל שעובר הזמן אני חושב שמה שכל הגדוד עשה כאן זה דבר שבפני עצמו מראה את המחויבות של הלוחמים ואת הנכונות שלהם לקחת סיכון על עצמם. המשמעות של מה שעשו כאן היא לא טריוויאלית בכלל. לא כולם יודעים להעריך את זה. חשוב מאוד לציין שחטיבה 8 סיימה את הלחימה כשהיא הקרובה ביותר מבין כל היחידות לדמשק”. 

למרות זאת, בין הצנחנים של הכותל והגולנצ’יקים של תל פאחר לא נשאר מקום בחלוקת הקרדיטים במלחמה ההיא למילואמניקים של חטיבה 8, והלוחמים הוותיקים, שקצת נשכחו עם השנים, לא שכחו דבר מהיום הקשה ההוא: איך טיפסו אל קלע והתמודדו עם נחיתות בגובה, איך נורתה לעברם אש תופת לאחר שנקלעו – אולי בטעות - לשטח השמדה, כיצד איבדו את הטנקים שלהם בזה אחר זה והגיעו לקו הסיום מדממים.

שני מפקדים בשעות ספורות 

26 טנקים של גדוד 129 החלו לטפס במעלה הרמה בשעה 11:30 בבוקר. לעת ערב הגיעו שניים מהם בלבד לאזור קלע, שם הוקמו כמה מוצבים סוריים. בדרך נאלצו הלוחמים להתקדם תוך שינויים כפויים בשרשרת הפיקוד, לאחר שהמג”ד, סא”ל אריה “בירו” דיין, נפצע וחרף טעות בניווט ושינוי בתוכנית הקרב של החטיבה. עם השינויים והטעות נאלץ להתמודד ה”אדם שבטנק”, כפי שאוהבים לקרוא לו בחיל מאז ועד היום – והאנשים הללו, קצינים זוטרים וחיילים פשוטים, הם שנשאו באחריות בשטח, נלחמו בגבורה, הכריעו את הצבא הסורי ופתחו את הדרך לאחד ההישגים הגדולים בתולדות צה”ל.

היעד שהוגדר לחטיבה היה להגיע מאזור כפר סאלד לזעורה ומאוחר יותר לקוניטרה, ולשם כך עמדו לרשות המח”ט, אלברט מנדלר, שני גדודים - 129 ו־121. במהלך הלחימה פוצל הכוח לאחר שהגדוד המוביל, 129, “נמשך” ללחימה לכיוון קלע שמדרום משום שספג משם אש, בעוד שגדוד 121 המשיך צפונה ליעד המקורי, זעורה. לוחמי הגדוד שסטה מן המסלול המקורי נחשפו לאש תופת של טילי נ”ט שנורתה עליהם מאזור קלע, שם היו הסורים ערוכים בכוח התנגדות חזק יותר. את הקרב הקשה הזה ניהל הגדוד לאחר שהחליף מפקד פעמיים תוך שעות ספורות, תוך שהוא מאבד טנקים ולוחמים. מלבד מספר ההרוגים הגבוה ביום הלחימה ההוא נפצעו 33 לוחמים. כלומר, עיקר המאמץ המלחמתי של החטיבה התנהל ביעד שלא הוגדר לה מראש, והמח”ט המשיך קדימה לעבר היעד המקורי בזמן. 

מיד לאחר המלחמה קיבל עליו המח”ט מנדלר ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, אחריות מלאה למה שאירע שם ביום ההוא, כשאמר במסיבת עיתונאים: “לו הייתי הולך אחריו (אחרי הגדוד שלחם בקלע – א”ס), לא היה שום סיכוי להביא לידי ביטוי את כל הכוח שעמד לרשותי. החלטתי לפצל, ולחמנו בזעורה במקביל ללחימה של הצוות בקלע. הלחימה בקלע הייתה קשה מאוד, חזיתית, מול נ”ט וטנקים. הכוח לחץ כל הזמן קדימה תוך התמודדות עם הרבה אבידות. ידעתי שאנחנו נמצאים חמישה או שישה קילומטרים זה מזה בשני צירים נפרדים”. 

מ"פ אילן לבנון. "סוחב עליי את החיילים שלי שנהרגו". צילום: דובר צה"ל

מה שהיה ברור למח”ט לא היה תמיד ברור תוך כדי הלחימה ללוחמים בשטח, שנקלעו לשטח השמדה מבלי שתכננו זאת מראש. נחום גנצרסקי, אז מ”מ במילואים: “הטנקים פשוט נמשכו לכיוון האש. ירו על הטנקים, אז ירינו חזרה. כמו שלמדנו – משפרים עמדות על מנת להשמיד את מי שיורה עלייך. הקרב הגיע עד לקלע בלי תכנון, כי זו מהות הלחימה. ידענו שאנחנו בגדול צריכים להגיע לקלע, לא ידענו מה זה קלע, לא ידענו איפה זה קלע, אבל הלכנו בעקבות האש, להשמיד את מה שיורה עלינו. אין לוויכוח אם הייתה טעות או לא הייתה טעות כל משמעות”.

יש לזה משמעות רק בגלל אלו ששילמו בחייהם.

“נכון, במלחמה אנשים משלמים בחייהם, זה היה ברור לנו כשבאנו למלחמה. זה לא שלוחמים כתבו צוואות, אבל כשאתה עומד בדרך לעלות לרמה, אתה רואה חומה בגובה של 700 מטרים. לא משנה אם מתקדמים בשביל זה או בשביל אחר, והכל ממוקש, ואסור לרדת מהציר – היה ברור שיהיו נפגעים. אם אתה עושה שיקול של נפגעים – אל תצא ללחימה”.

אלישע שפירא, אחד ממפקדי המחלקות, היה מהראשונים שהגיעו לקלע: “השריון קלקל אותנו. לימד אותנו שצריך להסתער קדימה, ואנחנו, אולי בטיפשותנו, למדנו והמשכנו הלאה”.

אבל לא כל הלוחמים שהיו בסיור תמימי דעים שהמח”ט אכן ידע על המתרחש בקלע: איתמר בן דוד, קמב”ץ החטיבה באותם ימים: "אני הייתי צמוד למח"ט. אנחנו חשבנו כל הזמן שגדוד 129 נמצא לפנינו. ברגע שנודע למח"ט שהגדוד נמצא בקלע, הוא חתך לכיוון שלהם. עוד דבר: גדוד 129 בעצמו לא ידע שהוא נמצא בקלע. הגדוד חשב שהוא נמצא בזעורה, כך שלא הגיוני שהמח"ט יחשוב שהגדוד נמצא בקלע, כשהגדוד עצמו חושב שהוא בזעורה. כשהם ביקשו ארטילריה שתרד על זעורה, והם ראו שהארטילריה לא יורדת אצלם, אז הבנו שכל הסיפור הזה לא בסדר, ואז הצלבנו. הידיעה של אלברט שיש הסתבכות בקלע הייתה רק כשהיינו בכניסה לזעורה. פשוט ראינו שהגדוד לא נמצא שם".

אילן לבנון: "המח"ט ידע שהגדוד בקלע, אבל ידע זאת מאוחר. זה לא היה משנה אם הוא היה יודע גם קודם. כשהוא היה לפני זעורה, ואנחנו בקלע – כבר לא היה מקום לשינוי".

אבשלום שחר, היסטוריון צבאי ומי שליווה את הסיור והנחה את המפגש שבין הוותיקים ללוחמים הצעירים: “לדעתי לא הייתה שם טעות. זה היה מה שנקרא ‘ביצוע משימה’. נתקלתי בזה לא מעט כחוקר: יש תוכנית מסוימת, ואז נכנסים לקרב לא מתוכנן תוך כדי. ואז יש שאלה: האם אתה משאיר את היעד בלי לכבוש ולנטרל אותו וממשיך ליעד המקורי? ואז יכול להיות שהיעד שלא כבשת נמצא בגב שלך וגורם לך לנזק. זו דילמה מאוד לא פשוטה. לפי איך שאני מנתח, היה שם גדוד שפשוט המשיך לבצע את המשימה. ייתכן שבשלב כלשהו נוצר נתק מסוים, אבל להגיד שהמח”ט לא ידע שהגדוד נלחם שם זו אמירה מוזרה כי הציר די פתוח – כשהגדוד שלו, 121,  נע צפונה, הוא ידע שהוא לא רואה את הגדוד שהוביל אותו. לכן אני מקבל את הדברים שהמח”ט אמר מיד לאחר המלחמה”.

זה עדיין פצע פתוח עבור הלוחמים.

“נכון, בכל מקום שבו היו הרוגים יש פצע פתוח. בכל קרב יש משהו שלוקח את תשומת הלב. במקרה של רמת הגולן זה תל פאחר. יש כאן ביצוע משימה ברמה הערכית הגבוהה ביותר: הגדוד המשיך בלחימה, והחליט שזה יעד שצריך לכבוש אותו גם אם הוא לא היה בתכנון. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה כי זה מוטט את כל ההגנה הסורית ברמה”.

על מה שהיה שם מעולם לא נעשה תחקיר, וגם לקחים לא הופקו. ככה זה, כשמנצחים לא שואלים שאלות. ההיסטוריון שחר: “אם חטיבה, ביום אחד של לחימה, ממוטטת את המערך הסורי ויום למחרת פשוט נוסעים לקוניטרה, בשורה התחתונה יש פה דברים שאפשר להוקיר ולהעריך”.

וכל זה עדיין לא מספר את סיפורה המלא של החטיבה במלחמה ההיא: הרמה נכבשה בסופו של אותו השבוע, אך בראשיתה של המלחמה הייתה החטיבה חלק מכיבוש סיני - המאמץ העיקרי של צה”ל באותם ימים. לאחר שהחזית בדרום למעשה הוכרעה הורתה הממשלה לצה”ל לכבוש את הרמה, וכוחות רבים הועלו צפונה. חטיבה 8 השאירה גדוד אחד בסיני והעלתה את שני הנותרים לרמה. וכך בשעה 11:30 בבוקר, באור יום מלא, החלה הפלישה הישראלית לרמה.

קריאה שלישית לדגל 

במהלך הסיור שקיימה החטיבה לפני כשבועיים נפגשו הלוחמים הוותיקים עם מי שנושאים בנטל כיום, קציני מילואים שהתקשורת אוהבת לכנותם “דרג ביניים”: מפקדי גדודים ופלוגות שהקשיבו בשקיקה לסיפורי המלחמה ההיא, כדי ללמוד איך בדיוק נכבשה הרמה. הלוחמים של היום היו צמאים לא רק למידע, הם רצו לשמוע על רוח הלחימה, וכמו מילואימניקים טובים, כמובן גם להשוות. השאלה העיקרית שנשאלה היתה אם גם כיום יש בישראל מי שיהיו מוכנים ללכת אל מול אש תופת כדי לבצע את המשימה עד תום.

הסיפורים אמנם התמקדו בקרבות הקשים שניטשו כאן במלחמה ההיא, אבל חשוב לציין שאותם הלוחמים בדיוק גויסו שש שנים מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים, וב־82' נקראו לדגל בשלישית – כשהפעם הם פלשו לדרום לבנון בגזרה המזרחית. דור אחד של מילואימניקים חווה על בשרו שלוש מלחמות קשות. 

אל"מ דוד סונגו, המח"ט הנוכחי. "אתגרים שונים". צילום: דובר צה"ל

 

סא"ל אריאל בן ברוך מההתנחלות חוות יאיר שבשומרון, מג”ד במילואים ובחייו האזרחיים מנהל בית ספר דתי, השאיר את הדרגות בבית. הוא יודע שההיסטוריה “פינקה” את הדור שלו: “איך אני יכול להופיע כאן עם דרגות ליד האנשים האלו? מתוך כבוד לאנשים האלו לא ענדתי היום את הדרגות. אני לא לחמתי שלוש מלחמות בעיקר בזכותם – בזכות יהודה ואילן ונחום”. לכבוד הסיור הוא הביא גם את הבן שלו שצפוי להתגייס בשנה הבאה, וגם את אביו.

מהם לדעתך הקווים המקבילים בין אז והיום?

“זה מאוד מתאים למה שאומרים בפסח: ‘בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו’. יש סביבנו אנשים שלא השלימו עם זה שאנחנו כאן. זה היה נכון אז וזה נכון גם כיום”.

מלחמת שריון בשריון 

יהודה ארזי הוא יליד קיבוץ דן, כאמור. המלחמה שלו בששת הימים הייתה לא פחות מאשר מלחמה על הבית. כשמסתכלים על ארזי ובן ברוך מבינים את תהליך חילופי המשמרות שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים – דרגות הקצונה עוברות אט אט מהקיבוץ להתנחלות. בעוד שכל הקצינים הוותיקים הם חילונים, בקרב הקצונה הצעירה יש לא מעט חובשי כיפות. 
 

“בתמימותי כתבתי לאשתי אחרי המלחמה שזהו, הבנים שלנו כבר לא יצטרכו להילחם”, מספר ארזי. “זה נכון שאנחנו נלחמים על הזכות שלנו לחיות פה. הרגשנו שאנחנו קובעים את הגבול. בקיבוץ דן אנחנו היינו, להרגשתנו, השפיץ של חוד החנית. כיום אנחנו מדברים על חברה נהנתנית, צרחנית וצרכנית. אני לא אוהב את מה שקורה בחברה שלנו. אולי בגלל שאני כבר עברתי את גיל 75 ואנחנו מתרפקים על עבר שלא קיים”. 

בן ברוך: “אני גם מסתכל על הדור של הילדים שלי ועל התלמידים שלי עם סימני שאלה. אבל סימני השאלה נדחקים מהר לצד אחרי שמכירים אותם. עם כל הניידים החכמים זה אחלה דור. הם בהרבה מאוד מובנים טובים מהדור שלנו. לא שאני חלילה טוב יותר מארזי”. 

ארזי: “אתה יותר גרוע רק בהשקפות הפוליטיות שלך”.

בן ברוך: “זה יכול להיות. אנחנו לא בעניין של לחיות על החרב, הבן שלי לומד בבית ספר חקלאי וזה כל מה שמעניין אותו, אבל צריך להבין שזה חלק ממציאות חיינו”. 

ארזי: “למרות הלחימה הקשה בששת הימים לא חזרתי בהלם קרב. ישבנו במובלעת בסוריה אחרי המלחמה של יום הכיפורים, חטפנו הפגזות בלי סוף. ישנו בשלג. זה כבר ממש שרט אותנו. חיינו שם שבעה חודשים. אנשים איבדו פרנסה, הנשים כבר החלו לרעות בשדות זרים, ואתה צריך לעודד את כולם. לקח לי שנים להבין שזה בסדר שהעורף חוזר לחיים רגילים בזמן שבחזית ממשיכים לחיות כאילו יש מלחמה”.

בן ברוך: “הלוחמים של היום לא צריכים לעשות כלום חוץ מאשר דבר אחד: להקשיב לוותיקים וללמוד מהם איך צריך להתנהג לוחם. באתי לפה כדי שהוא ילמד אותי לא לפחד. מבחינתי היום הזה הוא יום של כוננות, כדי שנוכל להידבק ברוח הזו שלהם”.

אבשלום שחר מלווה יחידות רבות בצה”ל כבר שנים ארוכות: “בששת הימים הייתה תחושה שגורל המדינה תלוי בבחורים, אבל הערכים הבולטים בצה”ל הם החברות וביצוע המשימה. זה לא השתנה מאז ועד היום, ואני רואה את זה. במלחמה ההיא בלט הערך של הפיקוד הזוטר שמקבל תפקיד לאחר פגיעה במפקדים. גם פה, המג”ד נפצע והגיע מ”פ שהחליף אותו, וגם הוא נפצע”. 

מי שיזם את יום הסיור הוא מפקד החטיבה, אל”מ דוד סונגו: “מה שעניין אותנו זה לוודא שרוח הלחימה של אז לא השתנתה. שהערכים נותרו. רציתי גם שיופקו לקחים ממה שהיה אז ברמה הטקטית”.

בתור מי שעובד עם אנשי מילואים כל הזמן, אתה מזהה רוח כזו?

“הניסיון של האנשים האלו הוא ניסיון רב מאוד. כשאני משווה את זה למילואמניק של היום, אני רואה ניסיון אחר. בוגר צוק איתן או עופרת יצוקה חווה אתגרים אחרים. הם לא לחמו שריון בשריון, אבל יש להם אתגר מקצועי גדול מאוד. אני מכיר את החבר’ה שלהם. החטיבה שלנו היא שיאנית ימי המילואים ב־2016, כשאני איתם באימונים אני רואה שיעורי התייצבות יפים מאוד בתקופה של שגרה, אתה מבין שהערך הזה קיים. אנשים עם תפקידים בכירים במשק  עוזבים הכל ובאים לכאן. עידן עמדי, הזמר, לא מפספס יום מילואים – הוא חייל שלי. אני רואה שהערכים שלהם עדיין שם”.

וברמה של אווירה בתוך הכוח ואחוות לוחמים, זה עוד קיים?

“הוותיקים יותר היו מושפעים מהתחושה של איום קיומי גדול מאוד, הייתה להם תחושה שאם הם לא שם, אף אחד לא שם. כיום זה אחרת – אבל התפקיד הוא אותו תפקיד. בצוק איתן הייתה התייצבות של 120%, ואם יהיה צורך נגיע לאותם מספרים”.