ישראל היא שעמדה מאחורי השמדת הכור הגרעיני שעמד בתהליכי בנייה בצפון־מזרחה של סוריה בלילה שבין 5 ל־6 בספטמבר 2007. כך התיר הצנזור הצבאי של צה”ל לפרסם, לראשונה אחרי עשר שנים וחצי. עד עתה נחסמה המדיה הישראלית מלפרסם את פרטי השמדת הכור, את חשיפתו ואת תהליך קבלת ההחלטות שהוביל למבצע המורכב, בעוד רבים מן הפרטים פורסמו בתקשורת הזרה ואף בזיכרונותיהם של נשיא ארה”ב לשעבר ג’ורג’ בוש הבן וסגנו דיק צ’ייני. 
 

היה זה בסוף מרץ 2007 כשראש המוסד דאז מאיר דגן ניגש לשר הביטחון דאז עמיר פרץ והעביר לו את הידיעה מודיעינית אשר תוביל את ישראל כעבור שישה חודשים להשמדת הכור הגרעיני הסורי ב"מבצע מחוץ לקופסה" (הנקרא גם "מבצע בוסתן"). עשר שנים לאחר שדגן שיתף את פרץ בתמונות ובמסמכים מסווגים אחרים של מתקן שנמצא במחוז הסורי דיר א־זור, אישר סוף־סוף הצנזור הצבאי לבכירים כמו פרץ לחלוק עם עיתונאים ועם העולם את הסיפור שמאחורי המבצע.

הטייס שהפציץ את הכור הסורי


תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל


תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל

איסוף המודיעין בוצע בהתאם לבקשת אגף המודיעין של צה”ל, שחשד כי סוריה עוסקת בפעילות גרעינית בלתי מפוקחת. אמ”ן נתקל במבנה הלא מוכר שנבנה בסוריה במהלך סריקות לוויין שגרתיות של המדינה, אבל כיוון שהוא נבנה כמו בניין רגיל אי אפשר היה לדעת מה בדיוק הוא היה. לפיכך, ראש אמ”ן דאז, אלוף עמוס ידלין, שכנע את דגן לאסוף מודיעין נוסף בנושא. “התמונות, שנאספו בידי המוסד מאז תחילת מרץ, צולמו בתוך המתקן והראו עובדים צפון קוריאנים,” סיפר פרץ ל”מעריב־השבוע” בראיון שהתקיים לאחרונה בלשכתו בכנסת. “עם זאת, לא היה ברור מה בדיוק התרחש שם. לבניין הייתה חזות רגילה, בלי מערכות הגנה ראויות לציון”.
 

לפי דיווח שפורסם ב־2012 ב”ניו־יורקר”, מומחי המוסד שניתחו את המידע שנאסף, ובו צילומי אוויר של המתקן, הגיעו למסקנה שהייעוד האפשרי היחיד למתקן שכזה, הדומה אך ורק למתקן הגרעיני של קוריאה הצפונית ביונגביון, הוא הרכבת פצצה גרעינית. נוסף על תמונות מתוך המתקן נאמר לבכירים ישראלים שמוחמד סולימאן, קצין סורי בכיר שפיקד על “צבא הצללים” של נשיא סוריה בשאר אל־אסד, ושטיפל בנושאים כגון העברת נשק וידע צבאי איראניים לארגון הטרור השיעי הלבנוני שלו חיזבאללה, ידע על קיום הכור.
 

דילמה מול ארה"ב

הרמטכ"ל מתייחס לאירוע

התמונות המרשיעות היו מדאיגות בצורה קיצונית עבור ישראל, ש־26 שנים קודם לכן השמידו את “תמוז” (אוסיראק), הכור הגרעיני של עיראק, ברוח משנתו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין (משנה המהווה עדיין מאפיין מרכזי בתוכניות הביטחון של המדינה) שלא לאפשר לאויבי ישראל נשק גרעיני. לדברי השר פרץ, המודיעין היה בידי ישראל, אבל אז התעוררו הדילמות, הן מבחינה צבאית הן מבחינה דיפלומטית: "על מועד התקיפה היה להתבסס על דברים רבים. אם הכור היה ‘חם’, היה סיכון שהתקיפה תגרום להשלכות בריאותיות חמורות לאזרחים הגרים לאורך נהר הפרת במשך מאה השנים הבאות לכל הפחות”.
 

גורם נוסף שבו היה צורך להתחשב היה הדלפה אפשרית על ידי התקשורת, שתגרום לקהילייה הבינלאומית להתנגד לרעיון התקיפה הישראלית על המתקן הסורי. בשלב זה חלק דגן את התמונות והמידע שנאסף עד כה עם אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, וזה האחרון גמר אומר להשמיד את המתקן בהקדם האפשרי.


באפריל 2007 כינס פרץ את פגישתו הראשונה עם חברים בצמרת הצבאית והביטחונית של מדינת ישראל, בהם סגנו במשרד הביטחון אפרים סנה, הרמטכ”ל דאז רב־אלוף גבי אשכנזי, מפקד חיל האוויר דאז אלוף אליעזר שקדי, וכן דגן וידלין. כל המשתתפים באותה פגישה חתמו על הסכמי סודיות ונפגשו כמעט מדי שבוע עד תחילת ספטמבר, זמן קצר לפני שהמבצע הצבאי יצא לדרך. 

תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל
 
תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל

מח"א מתייחס לאירוע

באותה פגישה ראשונה הוחלט להכין את כל האפשרויות להשמדת המתקן. על הפרק עמדו  כמה חלופות אוויריות. ההנחה הייתה כי אם תבחר ישראל בהתקפה האווירית המוגבלת יותר, הסיכוי לפעולת תגמול צבאית מצד סוריה יפחת, וסביר שהיא תעדיף במקום זאת להסתיר את תוכנית הגרעין שלה. זרועות המודיעין סיפקו לצמרת בירושלים את כל המידע החיוני שהיה נחוץ לתקיפה. “בשלב הזה הגיעו הדילמות המדיניות”, מספר פרץ, “מתי ואיך נודיע על התקיפה המתוכננת לבעלות הברית שלנו?”.
 

המועד הזדמן ב־18 באפריל, כשמזכיר ההגנה של ארה”ב רוברט גייטס הגיע לישראל  לביקור עבודה שגרתי. “הלכתי עם ידלין ועם איתן דנגוט, המזכיר הצבאי דאז, למלון שבו התאכסן גייטס, ושיתפתי אותו בכל המידע המודיעיני. מבחינתי, בשום אופן לא בא בחשבון שהוא נמצא בישראל ושהוא יגלה אחר כך שלא יידעתי אותו לגבי זה”, הוסיף פרץ. בד בבד, דגן ואיתו ראש לשכתו של ראש הממשלה ויועצו המדיני, יורם טורבוביץ’ ושלום תורג’מן, שהיו ידועים אז בכינוי TnT, נשלחו לוושינגטון כדי ליידע פקידים בכירים נוספים בארה”ב.
 

בחודשים הבאים פתח ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, במסע דרבון דיפלומטי כדי לגרום לנשיא בוש לתקוף את הכור. ביולי 2007, לאחר שבוש החליט לא לתקוף, כינס אולמרט את הקבינט הביטחוני שלו, וזה הגיע בסופו של דבר למסקנה שעל הכור להיעלם. “זה היה איום שלא יכולנו לחיות איתו,” אמר ל”מעריב־השבוע” אחד מחברי אותו קבינט. “סוריה בעלת נשק גרעיני הייתה מהווה איום קיומי על מדינת ישראל”.
 

מילת הקוד “אריזונה"


עד חודש יוני באותה שנה הפסיד פרץ את ראשות מפלגת העבודה ואת משרתו כשר הביטחון לאהוד ברק. לדברי פרץ, ב־14 ביוני הוא הודיע לברק שהוא לא מוכן להמשיך בלי תיק. באותו אחר הצהריים קיבל פרץ דוח משקדי ולפיו המתקן באל־כיבאר “מתחמם”, וכי מפקד חיל האוויר המליץ לבצע את התקיפה “בהקדם האפשרי”.
 

למחרת נפגשו פרץ וצוותו עם אולמרט במעונו של ראש הממשלה בירושלים, שם הודיע לו שהחליט להתפטר. לטענת מקורות מסוימים, בעוד אולמרט רצה לבצע את התקיפה מהר ככל האפשר, שר הביטחון החדש ברק נקט את כל הצעדים האפשריים לעכב את המתקפה. מלחמת לבנון השנייה, שהתרחשה שנה קודם לכן, נכחה בחדר כל הזמן, ויש שמאמינים כי ברק פשוט חיכה שהדוח הסופי של ועדת וינוגרד יתפרסם ויוביל את אולמרט להתפטרות, וכך הוא יגרוף את כל התהילה מהמבצע.

תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל

 
טייסת 119 בדרך למבצע. צילום: דובר צה"ל

בינתיים, הפנטגון בארה"ב קיבל בקשה למידע בנושא מרשת “פוקס ניוז”. ישראל עודכנה בכך, ומחשש לדליפה לתקשורת שתעמיד בסכנה את המבצע התכנס ב־5 בספטמבר הקבינט הביטחוני לדיון סופי בתקיפה. לפי ה”ניו יורקר” הצביעו כל חברי הקבינט בעד התקיפה, מלבד השר אבי דיכטר שנמנע. לאחר ההצבעה ניתן אור ירוק לאולמרט, ברק ושרת החוץ דאז ציפי לבני לקבוע את מאפייני המתקפה הסופיים. הם פרשו לחדר צדדי ובו המליץ הרמטכ”ל אשכנזי להשתמש באחת החלופות האוויריות באותו הלילה.
 

ב־5 בספטמבר 2007, רגעים ספורים לפני חצות, המריאו ארבעה מטוסי F15 וארבעה מטוסי F16 מבסיסי חיל האוויר הישראלי אל יעד התקיפה שלהם, המתקן באל־כיבאר. המטוסים חדרו למרחב האווירי של סוריה דרך טורקיה, ולפי הדיווח ב”ניו יורקר”, מתישהו בין 00:40 ל־00:53 השמיעו הטייסים בקשר את מילת הקוד של המבצע, “אריזונה”, ובכך יידעו את אולמרט, ברק ולבני כי 17 טונות של פצצות הוטלו על המתקן והשמידו אותו כליל.


הצלחת הדוקטרינה של בגין


לדברי פקיד בכיר המכיר את הפרשה, לאחר ההשלמה המוצלחת של השמדת הכור התקשר ברק לפרץ והודה לו על התפקיד שמילא, באומרו שהוא הותיר את חותמו בכל מקום. “הדוקטרינה של בגין הייתה נכונה מההתחלה, והיא עדיין כך גם היום", אומר הפקיד הבכיר, “אם המבצע לא היה מתרחש, לסוריה היה היום נשק גרעיני וכך גם לדאע”ש, וזו הייתה יכולה להיות קטסטרופה מבחינת מדינת ישראל”.
 

עשר שנים לאחר “מבצע מחוץ לקופסה”, סוריה עדיין לא ניסתה להתחיל מחדש את תוכנית הגרעין שלה. מפקד “צבא הצללים” של אסד, מוחמד סולימאן, חוסל בידי צלפים כשנה לאחר התקיפה, ב־1 באוגוסט 2008, בביתו שבעיר הנמל הסורית טרטוס. למרות זאת, בדוח שנמסר למועצת הביטחון של האו”ם בתחילת אוגוסט צוין כי בששת החודשים האחרונים יורטו שני משלוחים מקוריאה הצפונית, שיעדם היה הסוכנות הממשלתית הסורית האחראית על נשק כימי. בעוד הדוח לא פירט מה בדיוק הייתה תכולת המשלוחים, הנמען – המרכז הסורי למחקרים מדעיים – נקשר לפיתוח של נשק כימי על ידי משטרו של אסד, וכן למחקר גרעיני, טילים בליסטיים והגנה אווירית.
 

בספטמבר קישרו דיווחים זרים את ישראל לתקיפה על מרכז המחקר “א־טלאא’ע” שממזרח לעיר מסייאף במחוז חמה, השייך לסוכנות. ידלין, שהשתתף בתקיפה על המתקן בא־כיבאר, אמר כי התקיפה לא הייתה שגרתית, וכי היא שלחה מסר למעצמות העולמיות שישראל “תאכוף את הקווים האדומים שלה כדי להגן על אזרחיה, וזאת אף שהמעצמות מתעלמות מהם”.
 

לדברי פרץ, האתגר שמציבה גם כיום איראן הוא בלי צל של ספק האתגר הגדול ביותר הניצב היום בפני ישראל והעולם. בעוד שר הביטחון לשעבר היה ספקן לגבי האפשרות שחיזבאללה יניח אי פעם את ידיו על נשק גרעיני, יכולת גרעינית של איראן תוביל למרוץ חימוש חדש במזרח התיכון, ועליו ישראל עלולה לשלם את החשבון בסופו של יום.