120 חברי הכנסת משקפים את החברה הישראלית המורכבת, השסועה והרבגונית. יש בהם חרדים, מתנחלים, ימין, שמאל, ערבים, מזרחים, אשכנזים, נשים, גברים, להט"בים, עולים ופעילים חברתיים. אולם במציאות של פוליטיקה סקטוריאלית אינטרסנטית, שבה השיח הפוליטי הופך לאלים ומכוער יותר, נשמעים ברקע יותר ויותר קולות שטוענים שהם הומלסים פוליטיים. שאף אחד לא מייצג אותם ושאין להם עבור מי להצביע.
ניסוי חברתי ראשון מסוגו שמוביל מכון שחרית מנסה לבנות עתודה פוליטית שתהווה הנהגה אלטרנטיבית ותיצור שיח פרודוקטיבי ושותפות חברתית. השבוע, לאחר סינון קפדני וניפוי אכזרי, נאספו 20 צעירים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמרכיבים את המחזור הראשון מבין שישה של "תוכנית 120". המשתתפים ייחשפו במהלך השנה למגוון נושאים שבהם עוסק המכון: מכלכלה אנושית, מסורת וזכויות אדם, ועד למקומה של ישראל בין העמים, וייפגשו עם קבוצות שונות בחברה הישראלית.
כל משתתף יבנה את התוכנית הפוליטית האישית שלו, וביחד הם יצטרכו ליזום, לתכנן ולהוציא לפועל פרויקט פוליטי משותף. בהמשך צפויים המשתתפים לצאת למסע מיוחד למרוקו שכותרתו "כאן לא אירופה וגם לא אמריקה". המפגש הראשון של מי שעתידים להיות הדור הבא של הפוליטיקה הישראלית מתחיל ביומיים עמוסים במלון "רימונים - חוף התמרים" על שפת ימה של עכו. במהלך היום הראשון למדו המשתתפים להכיר זה את זו ולהבין על איזה "טיקט" הם נמצאים בקבוצה.
בערב, אחרי מפגש מתבקש עם ראש העיר, יצאו לבר נרגילות בעיר העתיקה, שם נערך הגיבוש הראשון שלהם. על השולחן מונחים נושאים כבדי משקל: צוק איתן, יחסי דתיים-חילונים והפערים החברתיים. ככל שהשעות מתארכות נוצרים קשרים לכאורה בלתי אפשריים. הנה הודא אבו עוביד (26) מהכפר לקיה בנגב שמזוהה פוליטית עם חד"ש, פוסעת לצד רחלי איבנבוים (29), חסידת גור שמתגוררת במאה שערים בירושלים, שניסתה להתמודד בבחירות האחרונות למועצת העיר מטעם הבית היהודי.
אבו עוביד ואיבנבוים פועלות במרץ, כל אחת בתחומה, להעצמת נשים במגזר שבו הן חיות. הראשונה הוא מנכ"לית עמותת יסמין אל־נקב לבריאות האישה והמשפחה, ואילו השנייה היא מייסדת "מעורבות", קואליציית נשים חרדיות למען מעמד האישה. די להסתכל בהן ממתיקות סוד, כאילו הפערים העצומים ביניהן כלל אינם קיימים, כדי להבין איזה סוג של חברויות מיוחדות, שותפויות אפשריות לעתיד, עשויות להיווצר כאן. להרגיש שאולי אפשר גם אחרת.
ימין ושמאל, לא שחור ולבן
למרות הרצון המאחד, ואולי בזכותו, אף אחד כאן לא נדרש לעשות ויתורים על העמדות שלו. אחת המטרות היא להבין זה את זה. "במהלך שיחה עם אנשים שמאוד שונים ממך אתה מחפש ומגלה דברים משותפים", מסבירה אבו עוביד את מטרותיה בתוכנית. ועדיין, בעניין המחלוקות הפוליטיות רב השונה על הדומה. "בסוגיית שמאל וימין אני לא מצליחה למצוא את הפשרה המיוחלת", מודה איבנבוים. "יש לי את האמת שלי, אבל אין לי זכות להגיד מי צודק".
"כששר הביטחון בא בטענות לנפתלי בנט, על שירד לדבר עם החיילים בשטח במבצע צוק איתן, הסכמתי עם בנט", מפתיעה אבו עוביד. "כמישהי אובייקטיבית, שמסתכלת על הפוליטיקה היהודית הישראלית והציונית מבחוץ, אני חושבת שאם שר הביטחון בכבודו ובעצמו לא עושה שום דבר בעניין איום המנהרות, הוא לא יכול להתפלא שיש עליו ביקורת. אם אני מסתכלת על הנושא כפלסטינית, אז יאללה, מה אכפת לי, שימשיכו לריב".
צוק איתן ממשיך להיות נושא מרכזי בשיחה של משתתפי התוכנית. "במהלך המבצע התפללתי תפילה כפולה", מגלה הרב דוד מנחם (34), חבר ועדת המל"ג להנגשת ההשכלה הגבוהה לציבור החרדי, פייטן ופעיל חברתי בתנועות לשלום בין-דתי. "בראש ובראשונה ׳שישובו לבתיהם׳. בכל פעם מחדש שאני שומע על חייל הרוג זה גומר אותי, אני ממשפחה שכולה. מצד שני, אני מתפלל גם שחפים מפשע לא ייפגעו. אחד הקצינים שהשתתף במבצע, שאל אותי כיצד להתפלל שחלילה לא יפגע בחפים מפשע. אלו היו ימים קשים". כשמביטים עליהם מהצד, כל כך שונים ואפילו סטריאוטיפיים בהגדרתם, מרגישים קצת כאילו הם משתתפים ב"האח הגדול", אבל עומק השיחה והדרך שבה היא מתנהלת עושים את ההבדל.
כאן לא מייצרים כוכבים לרגע, אלא פוליטיקאים לעתיד שיהיו שונים מהנוף המקובל. כך לפחות מקווים אדריכלי התוכנית, שחילקו למשתתפים מדבקות שנושאות את המשפט: "ימין ושמאל זה לא שחור-לבן". בבוקר המחרת המשתתפים עוסקים בנושאים טעונים נוספים, יחסי מזרחים-אשכנזים למשל. "כל הזמן אומרים לי שאפליית מזרחים קיימת רק אצל החרדים, שהחילונים השתחררו מזה", אומר אברהם קרויזר (36), יועצו של ראש עיריית ירושלים בענייני חרדים.
"למה אתה אומר אפליה, תגיד גזענות", מזדעקת כרמן אלמקייס-עמוס (35), ממקימי קבוצת ה"לא נחמדים-לא נחמדות", הפנתרים השחורים של זמננו. "רק שכשמדברים עם חרדים על הנושא הם לא מכחישים את האפליה בין מזרחים ואשכנזים", מבהירה עו"ד שגית דרעי (34), חברה בוועדת החוקה של הבית היהודי. "אין ספק שיש מחוזות שעדיין יש בהם אפליה", מסכם קרויזר את הדיון שהפך סוער.
"בשביל שכולנו נוכל לחיות ביחד, אנחנו צריכים לדאוג שלכל אחד יהיה את המרחב האתני והשורשי שלו, שבו הוא יוכל לשמר את המסורת שלו, ועדיין שנוכל לייצר מוצר ישראלי שכולנו נוכל להסכים עליו. אחרת זו לא דמוקרטיה. זה לא ליברליזם אמיתי״. גם אם יש נושאים שנויים במחלוקת בקבוצה, מפתיע לגלות את הקונצנזוס נגד שר האוצר יאיר לפיד ומפלגתו יש עתיד.
"לא משנה מה הדעות שלנו, האיש ניסה לייצר שנאה ושיסה אותנו אחד בשני בזמן שכל הכסף נמצא בכלל אצל החברים שלו", טוענת אלמקייס־עמוס ומוסיפה: "הוא גורם לשנאה של קבוצה מסוימת כדי לשבת על הכיסא שלו בשקט". ריקי כהן-בנלולו (38), פעילה מרכזית ב"לא נחמדים-לא נחמדות", קובעת שלפיד מייצג עבורה "פלקט", ודרעי מסכמת: "יש עתיד זו שירת הברבור של ההגמוניה האשכנזית ששלטה במדינה".
"האחריות שמוטלת עלינו"
"העבודה הרגשית לא פחות חשובה מהעבודה האינטלקטואלית והפוליטית", מסבירה ד"ר גלי סמבירא (42), ראשת התוכנית. "הבסיס האנושי המשותף של המשתתפים הוא שכולם אנשים שמחברים ולא מקטבים ומסכסכים. הציבור לא מטומטם ולא אדיש, הוא דורש מנהיגות פוליטית אחרת. מבחינתי כל התוכנית הזאת נועדה לכך שיהיה לכל אחד מאיתנו עבור מי להצביע. אני רוצה להסתכל על בוגרי התוכנית ולומר בגאווה שאם זאת תהיה המנהיגות הפוליטית שלנו, יהיה פה טוב".
הקבוצה המתגבשת יוצאת לכיוון נצרת, לביקור אצל נזיר מג'לי, סופר ועיתונאי ממייסדי מכון שחרית. כשהחבר'ה החרדים יוצאים מהרכב, הם מיד תופסים את תשומת הלב של התושבים. אחרי כמה דקות, בזמן שהמארח מקבל את פניהם, נשמע קול נפצים שהניחו ילדי השכונה. מג׳לי הולך אחריהם ומכיוון אחר נזרק בקבוק. מתברר שהשכנים חוששים מפרובוקציה, אבל מיד עובר המסר על מטרות הקבוצה והשקט חוזר לשרור בשכונה. "אני לא רגיל לזה אצלנו", מודה יהודה מורגנשטרן (31), תושב חיפה שפעיל בפיתוח וקידום הקהילה החרדית בחברה, בהשכלה ובתעסוקה.
אצל יתר חברי הקבוצה לא נרשמת התרגשות מהמתרחש סביב, רובם נחשפו לאירועים דרמטיים יותר. בבית המארח עולה באופן טבעי שאלת מקומם של ערביי ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אני ישראלי, אבל אנחנו חלק מהאומה הפלסטינית. אני לא צריך להתבייש בזה ואעשה הכל כדי שהעם הפלסטיני יצליח", אומר מג'לי. "אין ספק שחלק גדול מאיתנו מעדיפים להישאר חלק מישראל, וחשוב לנו שיהיה שלום. אבל יש לנו שיח פוליטי רע מאוד, והמנהיגות הערבית לא מייצגת את מה שאנחנו חושבים".
"אני חושב שזו בדיוק החשיבות של הקבוצה, לשמוע דברים שאני לא מסכים איתם", אומר רוני צוברי (39), יועצו של ח״כ זאב אלקין מהליכוד. "אני חושב שבשיח הזה אנחנו עושים לעצמנו הנחות, הרי כולנו עדיין זוכרים את התמונות של ערביי ישראל שרקדו על הגגות בזמן ששוגרו טילים על ישראל".
"ערביי ישראל נהנים מיתרון יחסי דרך היכרותם עם שני העולמות, הישראלי והפלסטיני", מוסיפה בדר עבאס־חוסין, מנהלת תוכנית "נעורים" לקידום שוויון הזדמנויות ומצוינות ביישובים הדרוזים והצ׳רקסיים. "רק מי שבא מתוך שתי התרבויות יכול להבין יותר את הרגישויות, וזו האחריות שמוטלת עלינו, ערביי ישראל". בסופו של היום השני, בדרך לתל אביב, ד"ר סמבירא מנסה לסכם בזהירות.
"שלב ההיכרות הוא תהליך רב צירים ורב מתחים, וביומיים האלה מיפינו את הדאגות של חברי הקבוצה שעליהן נעבוד בהמשך. ככל שניכנס לעומקם של דברים, נדרוש קבלת החלטות. זה חלק מהתהליך של בניית השותפות החדשה. חלק מהתפקיד שלנו הוא לשמור על המרקם העדין של הקבוצה הזאת. אם אחד המשתתפים יחליט לעזוב את הקבוצה, זה יהיה אובדן קול משמעותי".
דרך המשתתפים בתוכנית השאפתנית מנסה מכון שחרית להרכיב מחדש את הפאזל הפוליטי של החברה הישראלית. אם הפוליטיקה הישראלית תמשיך להיות סקטוריאלית, כשכל צד מושך לכיוון שלו ומתעלם מהאחר; אם מפלגות ימשיכו לסמן את השונה מהם כאויב - תחושת המיאוס מהפוליטיקה רק תגדל. ואולי, אם החזון יתממש, נזכה בעוד כמה שנים לראות פה פוליטיקה אחרת כמו זו שהבטיחו לנו בבחירות האחרונות. הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.