אני עובר את האודישן, עושה את התפקיד, ועדיין לא מרגיש שחקן" (אסי כהן)
אנחנו לא באמת מכירים את אסי כהן. אבל אסי כהן מכיר אותנו מצוין. הוא הרי שאולי, הישראלי האולטימטיבי, חסר המודעות לעצמו ולזולתו. והוא גם שימי הבלתי נסבל מ"הפילוסים". ואורן המוסכניק הרגיש. ותומר המולטי-מיליונר הזחוח. ועמיאל בן חורין השבוי המופנם. וטל ברודי הפטריוט. ואיווט המפחיד. וגיא זוהר, ואסי עזר. ורק התחלנו.
ובכל דמות, קומית או טרגית, נלעגת או אהובה, הוא מאתר את החלק הפסיכוטי, האפל, המנדנד, ומשקף לנו, במדויק, את מי שאנחנו באמת, מתחת לכל המסכות, הכיסויים, התירוצים והפאות.
פעם, לפני שנים לא רבות, גם כהן עצמו נהג להתחבא. להסתתר מתחת לאיפור ולהיצמד לפרטנרים שיחפו עליו. הוא הרגיש חשוף. והחשיפה הכאיבה לו. והפחידה אותו. ואם אתם חושבים שהיום הוא מקרין חוסר ביטחון, כנראה החמצתם את הפרידה הכואבת, כולל דמעות, מגורי אלפי, שותפו לצמד אסי וגורי, שפירק את השותפות. בדיעבד, אלפי כנראה עשה לכהן טובה, אבל באותו ערב אחרון על הבמה הוא היה הרוס מזה. גמור.
קצת יותר מעשור אחר כך, אסי כהן הוא שחקן מצליח. רגע, רק התחלנו וכבר אנחנו מסתבכים. ההגדרה "שחקן" היא אחת הסיבות להתחבטויות ולהתפתלויות של כהן, ארבע שנים לפחות בטיפול פסיכולוגי, נגמל לא מזמן מעישון, שכבר לא רואה בעצמו סטנדאפיסט, מתלהב הרבה פחות מחיקויים, מעדיף לא לעשות מערכונים לבד, ועדיין מתקשה להגדיר את עצמו כשחקן, אף שהעובדות מספרות סיפור שונה בתכלית, מ"אהבה זה כואב", דרך "חטופים" ועד "הפרלמנט".
בגיל 40 אסי כהן יכול לשקול לוותר על הדרמה, לסלק את הפחדים, להיות פחות טרגי ולהניח לעצמו. הוא שחקן. מצוין. מוערך. אהוב. והעתיד עוד לפניו.
בחירות משתלמות
"עוז זהבי חתיך, יהודה לוי חתיך. מה אני?"
לפני 18 שנה, אחרי שגמר להצחיק את החבר'ה בחיל הקשר, פסע צעיר אשדודי בן 22 לתוך מועדון "דומינו גרוס" האפלולי. בלילות הארוכים שבהם ניסה לשרוד על הבמה מול קהל תל-אביבי חסר רחמים, איתר כהן במיומנות את נקודות התורפה וחבט ללא רחם. שם, על הבמה הקטנה ובתוכנית הטלוויזיה שתיוולד בהמשך, יצמחו, לצד כהן, כוכבי ערוץ 2 של המאה ה-21: אדיר מילר, רועי בר נתן, רותם אבוהב וגורי אלפי, שיסתער עמו על הבמות וגם על הערוץ הנחשק עם הפרודיה המצליחה "שידורי המהפכה".
ההומור של אסי וגורי היה פרוע ומופרע, תמהיל מכוון היטב שמטיח סלפסטיק משופשף בהומור מדרכות ומתבל באלתורים מחודדים ובווירטואוזיות תנועתית. כהן למד לאפיין דמויות מפוברקות שנראו אמיתיות בתכלית, קרובות, מהשכונה, כמו דוד (מהזוג "דוד ותקווה"), או קוקו (מהצמד "קוקו וסטיב"), אבל אחרי שהזוגיות נעלמה, התנסה גם בסרטי קולנוע כמו "אהבה קולומביאנית", "הכוכבים של שלומי", "יוסי וג'אגר", ואפילו כחלק מהקאסט הישראלי הנרחב ב"מינכן" של סטיבן שפילברג. קריירה בינלאומית עדיין לא יצאה מזה - אף על פי שרק לאחרונה החל להצטלם לסדרה אמריקאית בעקבות מעורבותו של גידי רף, יוצר "חטופים" - ונראה שגם לא תצא; כי כהן, נשוי ואב לשלוש בנות, לא חולם לעזוב את ישראל בשביל הכסף הגדול. טוב לו כאן. הוא ישראלי. משלנו.
רק מה, אין לו סבלנות. כהן הוא טאלנט חסר מנוחה. הוא לא אוהב להיות יותר מדי זמן באותו מקום. זה משעמם אותו. אין לכך תכלית. והוא חושש מאוד שדמויות שלמות מדי, אהובות מדי, כאלה שגורמות להתמכרות, ידבקו בו והוא לא יצליח להיחלץ מהן. הוא יכול לעזוב את "ארץ נהדרת" אחרי כמה עונות מחבקות בלב הפריים-טיים. לסרב לעונה נוספת של "מסודרים". לדחות שלל הצעות עבודה קורצות. ולפסול תסריטים בזה אחר זה. עד שהוא מוצא את מה שהוא אוהב באמת. את הטקסט שמדבר בשפה שלו. את ההומור החמקמק, עם הפאנצ'ים המעוגלים. משהו יותר אינטליגנטי, עמוק ומתוחכם. כמוהו.
לא בכדי, אחרי תפקידים דרמטיים משובחים ב"אהבה זה כואב" וב"חטופים" ושלל חיקויים לפנתיאון ב"ארץ נהדרת", הוא מגדיר דווקא את "הפרלמנט", שהחלה בכלל כפינה באותה פצצת רייטינג של לילות שבת, כפסגת מאווייו וכדבר הטוב ביותר שעשה מעולם. כי שם הוא לא רק שחקן, הוא גם שותף לכתיבה ועוסק בעריכה. ותסמכו על כהן, הדקדקן, החרד, שאינו חוסך זמן, בודק כל פריים ולא מאפשר לדבר לחמוק ממנו.
אל תטעו בחיוך המבויש, בקול הרך ובעיניים היפות. כהן חושב על הצלחה ומחויב לקהל שלו, כלומר לנו. הוא אומנם כבר לא חתום על חוזה טאלנט בשידורי קשת, אלא מקבל כסף לפי פרויקטים, אבל כל אחד מאותם פרויקטים נבחר בקפידה. או יותר נכון לומר, כל דמות מומצאת מטופלת לעילא.
הוא לא למד משחק, ונראה שזו הסיבה שלא עשה תיאטרון. אלא שגם אצל כהן, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. ואחרי שנפל ברשתו של "אבי הזמר", הדמות המטורללת של הזמר המזרחי הפיקטיבי שמבצע בצורה מושלמת אבי דנגור, בחר לשחק בקומדיית הפרינג' שלו - "מייקל", מול עשרות צופים, הרחק ממאות האלפים הכרוכים אחרי מדורת השבט של המדינה, ערוץ 2. שם, ב"מייקל", הוא הסתובב על הבמה עם צרור מפתחות ולא הוציא הגה לאורך כל ההצגה. ולא נרתע גם מהשתתפות, ללא תשלום, בסדרת האינטרנט "המכשפות משינקין". ולא בחל, מהעבר השני, בחלטורות עתירות תשלום בפני ועדי עובדים. ואף לא בקמפיין סהרורי לבנק הבינלאומי, שבו היה מעורב גם מבחינת התוכן. הוא בורר את מה שהוא עושה. ועד כה, תגידו מה שתגידו, הבחירות שלו מוכיחות את עצמן.
הפחד מהמחר
"היום אני בעיקר מרגיש זקן בן 40"
הרצון שלו בשינוי תמידי, הלהט שיש בו לריגושים חדשים, השאיפה שלו להתנסות ולשנות אווירה אולי ימשכו אותו בעשור הקרוב בחזרה לסרטי הקולנוע (הוא חולם לגלם את דמותו של האיש שלנו בדמשק, המרגל אלי כהן), או לקאמבק לדרמה טלוויזיונית (הוא אינו פוסל סדרת המשך, בגיל 40 ומשהו, ל"אהבה זה כואב"), ואפילו שוב לסטנד-אפ (מי יודע, אולי אסי וגורי בכל זאת ישתפו פעולה), אבל עוד לפני כן, סביר להניח שנשוב ונראה אותו, אחרי הפסקה בת שלוש שנים, בעונה המתחדשת של "ארץ נהדרת".
זה בהחלט יהיה מרתק לאבחן מה עוללו לו שתי העונות המוצלחות של "הפרלמנט", שעליהן זכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה, על תפקידו של שאולי, בפעם השלישית (אחרי "אהבה זה כואב" ו"מסודרים"). שם גם נולדה דמותו של ג'ורג', הווטרינר הערבי מהספארי. גם הוא, כשאר חברי הפרלמנט, נראה בהתחלה נורמלי, שפוי, אדם מן היישוב, עד שמתגלה מי הוא באמת. הניואנסים הדקים שנחשפים בסיטואציות רגילות לכאורה הם שהופכים את הסדרה הזאת ליוצאת דופן, בוודאי בערוץ 2.
ומה מסתתר מאחורי אסי כהן? אולי הפחד שלא יהיה מחר. המשבר הזה הוא פנימי, לא רצוני. אבל אולי דווקא הוא זה שימנף למקומות גבוהים את הקריירה שלו, הכישרון, הטירוף, היכולות הפנומנליות. כי מתוך התעלומה והמחקר, התהייה והחששות, נוצרים הדברים הכי משמעותיים. כאלה שיישארו לנצח.