המשפיעים של "מעריב", מקומות 1-30

1. בנימין ושרה נתניהו/ בן כספית

שרה ובנימין נתניהו כבר מזמן אינם שני אנשים נפרדים. מדובר בישות אחת מבוצרת, מבודדת, נישאת ושולטת. מאז שלמה המלך ומלכת שבא לא זרח פאוור-קאפל כזה בפוליטיקה הגלובלית והישראלית. תהליך התכתם של בנימין ושרה משני אנשים לאחד נמשך שנים ארוכות, והגיע לשיאו לקראת הבחירות האחרונות במרץ 2015. כל מי שסבור שהיא מחזיקה אותו במקום רגיש והוא שבוי מאונס מסיבה כזו או אחרת או להפך, טועה טעות מרה. הם מחזיקים זה את זו, נאמנים זה לזו, רואים אחד בשנייה את חזות הכל. 

הם הקימו מצודה מבוצרת בירושלים, שממנה הם מהדקים כל הזמן את אחיזתם במדינה, ובכלל. הם עשו את כל זה יחד. היא האידיאולוגית הגדולה של מצודת נתניהו, הוא מופקד על הביצוע. היא ליבת הכור, החשדנות המבעבעת, הנחישות הפנימית. הוא הפרזנטור, הפרונטמן, חלון הראווה. הם כלים שלובים בלתי נפרדים. מה שהוא יודע, היא תדע. מה שהיא רוצה, הוא יביא. 

ראש הממשלה רואה ברעייתו שותפה מלאה, שוות זכויות ולגיטימית בשלטון. לתפיסתו, לא הוא נבחר - הם נבחרו. הוא מאמין שהיא האדם היחיד שנאמן לו באמת. רק היא תיתן לו את העצה הנכונה, רק היא לא חותרת תחתיו ולעולם לא תבגוד בו. זו אמונה טהורה, אמיתית, שטופחה עם השנים גם בזכות הפרנויה המתמשכת של נתניהו, שהרעיה יודעת לתחזק ולהאדיר. הוא נשבע בשמה, היא מעריצה אותו, יחד הם מתעלמים לחלוטין מרעשי הרקע, מהסימנים המעידים ומהכתובות שעל הקיר. יש להם זה את זו, וזה מספיק להם, ומתברר שגם לנו. 30 המנדטים שגרף נתניהו ב־2015 הוכיחו זאת.

במרוצת השנים ניסו רבים וטובים להעיר לנתניהו על מעורבותה המוגזמת של רעייתו. רובם ככולם כבר לא איתנו. הבחירה של בנימין הייתה ברורה, הוא בחר בשרה. כל מי שזה לא מצא חן בעיניו, נפלט מהמצודה ועקבותיו נעלמו. חלק מהחברים הללו חזרו, בצורה כזו או אחרת, לחייהם של בני הזוג. אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, איילת שקד. רשימה חלקית. כל זה לא מעכב את השיירה, שממשיכה להתעלם מהנביחות ולעבור הלאה. 

בסוף 2016 נראה שלטונם של בני הזוג במדינה, במוסדותיה ובחיי נתיניה, מבוצר מאי פעם. המערכת מתפקדת. המצודה שנבנתה בירושלים מגוננת עליהם מחורשי רעתם ומקושרים בוגדניים. גם המשטרה, שמצטבר אצלה חומר רב על התנהלותם, מתקשה לייצר מסה קריטית שתסדוק את המשפחה השלטת. קשר השתיקה נמשך. המצודה נראית בלתי חדירה, ועננה כבדה של פחד אופפת את כל אלה שהיו שם, אבל מסרבים לדבר. הם מאמינים ששרה ובנימין כאן כדי להישאר.

הקדנציה הראשונה ב־1996 הייתה בסך הכל סטאז', תקופת התלמדות שבה ניסה הצעיר בן ה־47 ללמוד איך מנהלים מדינה ומבצרים שלטון תוך כדי תנועה. נתניהו הגיע לשלטון חסר כל ניסיון, ושילם שכר לימוד יקר. הוא הושלך מלשכת ראש הממשלה ונשבע להפיק לקחים ולחזור. לא היה לו ספק לרגע שזה יקרה. כעבור עשור, זה אכן קרה. משנה לשנה, מניצחון לניצחון, בנה נתניהו את הביטחון העצמי ואת יכולת השליטה. עם האוכל בא התיאבון. היועץ המשפטי לממשלה הקודם היה עורך דינו, הנוכחי היה מזכיר הממשלה שלו. את המפכ"ל הוא הביא. את המבקר הוא אישר. בליכוד לא נותרו מתחרים ראויים. כל מי שמרים ראש, נערף. המלחמה בתקשורת הפכה לג'יהאד. תהליך הפירוק וההרכבה שלה נמצא בשיאו. 

לנתניהו דף הפייסבוק הנצפה בישראל, העיתון הנפוץ ביותר, והוא בדרך להפלת איי ההתנגדות האחרונים. כל זה, והוא עדיין לא נרגע. להפך. הבולמוס גובר. נכון להיום, על פיהם של בני הזוג יישק דבר. אי אפשר להזיז שום דבר, למנות אף אחד, לבצע מהלך כלשהו, בלי לקבל אישור. משניהם. מאז הניצחון האחרון ב־2015 דומה שנתניהו איבד את הרסן. אבל אז הגיע שיא חדש: ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות האחרונות בארה"ב, נגד כל הסיכויים, התקשורת, הבון־טון החברתי והפוליטיקלי קורקט. נתניהו מוקסם מהניצחון הזה. הוא שרף את הבלמים, והחליט שהכל מותר. המעצורים והמחסומים, הנפשיים והמוסריים, קרסו והתפוגגו. הוא לא מפחד משום דבר: לא מנשיא ארה"ב, לא ממערכת שלטון החוק, לא ממבקר המדינה ולא מהתקשורת. הוא עושה את מה שהוא רוצה, ורוצה את מה שבא לו. 

נכון לרגע זה, לא נראה שמישהו מנסה לעצור אותו. לא נראה שאפשר לעצור אותו. ברק אובמה עוד העניק לו מתנת פרישה בדמות החלטה היסטורית במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת, נקמה מאוחרת שהוגשה קרה כקרח, אבל נתניהו לא התרשם. אצל טראמפ, הוא מאמין, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. מדינת ישראל הפכה להיות נכס מניב וממושמע של נתניהו. משפחת נתניהו. ולפחות בשלב זה, נראה שכל הצדדים מרוצים. הם, וגם המדינה. לתפיסתם זה היינו הך.

שרה ובנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע"מ

 

 חושש פחות, משוחרר הרבה יותר/ קלמן ליבסקינד  

בואו נדבר רגע על בנימין נתניהו הפוליטיקאי. בשדה המדיני, מוקדם עדיין להעריך לאן תיקח אותנו ואותו ההחלטה של מועצת הביטחון מלפני שבוע. את מה שקרה בשדה הפוליטי הפנימי שלנו, לעומת זאת, קל הרבה יותר לנתח, בעיקר מפני שכל מה שהיה צפוי שיקרה - קרה. השמאל, באופן אוטומטי, הכריז מיד שההחלטה באו"ם היא ההוכחה לצדקת טענותיו נגד ראש הממשלה. הימין, באופן אוטומטי, השתכנע באותה עוצמה בדיוק שההחלטה הזאת הייתה הראיה הניצחת שהוא צדק בכל מה שחשב ואמר על האו"ם ועל ברק אובמה. ונתניהו? נתניהו, עושה רושם, יודע טוב יותר מכולם במערכת הפוליטית להשיב לשאלה "מה ישראלי בעיניך?" 

נתניהו יודע היטב שהציבור הישראלי אולי לא אוהב כל מהלך וכל אמירה שלו, אבל הוא לא מוכן לסבול את הגויים כשהם נותנים לנו בראש, ועוד מוכן פחות לסבול את מי שחוגגים על זה כאן. ולכן, כשבוז'י וציפי ועוד 30 עיתונאים לועגים לו בטוויטר, נתניהו קורא ומזלזל. גם האופן שבו הסתיים בתחילת השבוע שעבר משבר עמונה שיקף במידה רבה את הנתיב שבו מתנהל ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרך עמוסת המהמורות של הפוליטיקה הישראלית. מימין ישאלו למה היה צריך לחכות לרגע האחרון; משמאל יגידו שהוא נכנע; פרשני יום שישי יחזרו באותן מילים על אותה ביקורת שהשמיעו לפני, אחרי ובמהלך כל משבר; ונתניהו עצמו יסמן וי בדרכו אל הסוגיה הבאה. 

נכון, אפשר להשחית עמודים שלמים על ניתוחים הנוגעים לכל החלטה שלו, לכל מהלך של ממשלתו, לכל עימות עם נפתלי בנט ולכל קרב עקיצות עם אהוד ברק. אך בתפיסה של נתניהו, תוקפם של כל אלה פג לכל היותר אחרי יומיים. בסוף, הציבור יודע מה הוא רוצה. ולא פחות מזה, כשהוא שולח מבט לעבר האופוזיציה, הוא יודע בדיוק מה הוא לא רוצה.

נתניהו של הקדנציה הזאת, שהחלה למעשה כבר במערכת הבחירות האחרונה, הוא נתניהו אחר מזה שהכרנו בעבר. חושש פחות, משוחרר הרבה יותר. מי ששמע את הנאום שלו בכיכר רבין, ערב הבחירות, שמע זמירות ימניות ברורות וחדות, מהסוג שנתניהו לא השמיע זמן רב קודם לכן. נכון, הוא ימשיך לדבר על מדינה פלסטינית - שנראית אצלו בערך כמו תוכנית האוטונומיה ההיא, שממילא אין ערבי שמוכן לקבל אותה - אבל בסופו של דבר, נתניהו מתנהל כמי שלא שוכח לרגע מי הקהל שלו, מי בחר בו ומי מחכה מימינו כדי לקטוף ממנו קולות ברגע שיזייף.

אם צריך תחום אחד שיבהיר עד כמה לקדנציה הזאת הגיע נתניהו אחר ומשוחרר, נדמה שמערכת היחסים שלו עם התקשורת לא משאירה הרבה מקום לאי הבנות. זה לא שבקדנציות הקודמות הייתה אווירה של ירח דבש בין הצדדים, אבל בשנה האחרונה מתייחס נתניהו אל התקשורת הישראלית כאל מי שקמה עליו לחסלו. נאמן לתובנה זו, אימץ נתניהו את הכלל העתיק - "הבא להורגך, השכם להורגו". 

בקיץ האחרון אירח נתניהו בלשכתו, בסבבים, עשרות רבות של עיתונאים. כל סבב כזה זכה להצגה של חמש שעות נטו. כל סבב נאלץ לצפות במצגת של מה שראש הממשלה רואה כהישגיו הגדולים בתחום המדיני והכלכלי. גרפים עלו וירדו, נתונים נשפכו על ראשינו בקצב מטורף. לפחות בפגישה שבה אני נכחתי, לא ראיתי מישהו שמצליח לאתגר ברצינות את ראש הממשלה ולהוכיח שמשהו מהעובדות שהוא מציג אינו מדויק. 

אין ספק שבתחום המדיני נפתחו בשנה האחרונה שערים רבים מאוד, ושבתחום הכלכלי יש מספרים גדולים שמשחקים לטובתו. מנגד, אין ספק שמול כל נתון כזה אפשר להציג שאלות ותהיות וגם נתונים אחרים ונוספים, שמציירים תמונה שונה. מה בכל זאת לימדה הפגישה הזאת? שממערכת היחסים העקובה מדם בין התקשורת לבין ראש הממשלה שני הצדדים יוצאים ניזוקים. התקשורת ניזוקה משום שהאובססיה שלה נגד נתניהו הביאה את הציבור לגלות אדישות לכל מה שהיא מפרסמת עליו. נתניהו ניזוק משום שבמערכת יחסים כזו כלי התקשורת בוחרים במודע לא לפרסם שום דבר שיכול להאיר אותו באור חיובי. 

בנימין נתניהו מתייחס אל הטיפול התקשורתי שהוא זוכה לו בתמהיל של בוז ולעג, ובסביבתו מביאים כדוגמה את מה שמתרחש במערכת היחסים בינינו לבין ארה"ב. במשך כל תקופת נשיאותו של ברק אובמה הזהירו מיטב הפרשנים את נתניהו שההתנהלות שלו עלולה לחבל ביחסינו עם האמריקאים. שהנשיא האמריקאי יעניש את כולנו בגללו, שארה"ב היא הגדולה בידידותינו ושקשרינו איתה הם נכס אסטרטגי שאסור לפגוע בו. ואז ניצח דונאלד טראמפ. מהרגע שבו הוכרזו התוצאות, לא מפסיקים אותם מומחים לתקוף את האמריקאים, לבוז לנשיאם הנבחר, להזהיר שאם הוא יהיה יותר מדי לטובתנו זה יהיה רע, להסביר שהשגריר הבא שלהם כאן הוא מטורף ושהרעיון להעביר את השגרירות לירושלים הוא לא נורמלי. 

התקשורת חובטת, והוא נהנה. בינתיים. בנימין ושרה נתניהו. צילום: מרק ישראל סלםהתקשורת חובטת, והוא נהנה. בינתיים. בנימין ושרה נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם

מבחינה פוליטית גרידא, נתניהו משוכנע שהשנאה העיתונאית כלפיו עושה לו טוב. די ברור לו שהתקשורת, שחובטת בו וברעייתו ללא הפסקה, מלכדת סביבו את המחנה. במצב הדברים הנוכחי, כשפרשות בעניינם עולות ויורדות בקצב רצחני, כל אזרח הגון מבין שמשהו כאן לא סביר. האם כך יהיה גם הלאה? קשה לדעת. 

לא מן הנמנע שבשלב מסוים תתהפך הקערה על ראשו. לא מן הנמנע שיבוא הרגע שבו תיווצר מסה מספקת של אזרחים שיימאס להם. שגם אם המתקפה על בנימין נתניהו נראית להם מאורגנת, אובססיבית ולא הוגנת, הם ירגישו שאין להם יותר כוח. שהם רוצים קצת שקט. עד שזה יקרה, קשה לראות בסביבה מישהו שמסוגל להתמודד מולו ברצינות.

האחראי לשנה האדירה של ישראל/ קרוליין גליק

עדות  לבריאותו של גוף אנושי אינה טמונה במאמץ שאדם מסוגל לבצע, אלא בפרק הזמן הלוקח לו להשתקם ממנו. לכן עוצמתה של מדינה אינה נמדדת במכות שהיא סופגת, אלא במהירות שבה היא מתאוששת מהן. בשבוע שעבר ספגה ישראל מכה איומה בתחום המדיני, כשממשל אובמה עשה יד אחת עם גדולי שונאינו, הפלסטינים, ואפשר להחלטה נגד ההתנחלויות לעבור בהצבעת האו"ם. אילו היה מתרחש הדבר לפני כעשר או 20 שנה, לא ברור כיצד ישראל הייתה נעמדת מחדש על הרגליים.

בל נשכח שהנשיא היוצא ברק אובמה היה צריך להמתין שמונה שנים, עד החודש האחרון שלו בתפקיד, כדי לפעול נגדנו באו"ם. זאת משום שעד עתה עמדת הציבור האמריקאי ריסנה אותו וכבלה את ידיו. הציבור האמריקאי תומך בישראל ואינו מוכן לסבול בגידה בברית עם המדינה היהודית. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ כבר הבהיר כי הוא מתנגד להחלטה. השאלה המתעוררת היא מה תהיה משמעותה של החלטת האו"ם, או במילים אחרות, כמה זמן ייקח עד שישראל תשתקם מהמכה הזאת.

נדמה כי השיקום לא יארך זמן רב מדי, וזאת משום שלפני קבלת ההחלטה הייתה ישראל במעמד המדיני החזק והעצמאי ביותר שידעה בתולדותיה. את המעמד הזה בנה כמעט באופן בלעדי ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנים האחרונות ובשנה החולפת. הזרעים המדיניים שהוא זרע בשמונה השנים האחרונות החלו לפרוח.

קחו לדוגמה את ביקוריו של נתניהו באזרבייג'ן ובקזחסטן באמצע דצמבר. מבחינה ציבורית, האירוע המשמעותי ביותר הייתה הודעתו הפומבית של נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב במסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם נתניהו. אלייב שבר כל פרוטוקול ידוע כאשר התפאר בעסקאות נשק בשווי 5 מיליארד דולר שסגר עם ישראל. בדרך כלל משאירים את הדיבורים על דברים מסוג זה לחדרי חדרים, ובוודאי לא נהוג שנשיא מדינה מוסלמית, הגובלת באיראן, משוויץ דווקא ביחס לקשריו האסטרטגיים עם המדינה היהודית, שאותה מבטיחה טהראן לחסל. 

אז מה קרה לאלייב? מה הוא רצה להביע כאשר עמד ליד נתניהו ובחר להבליט את הקשרים הביטחוניים שלו עמנו? אלייב מתגאה ביחסי ארצו עם ישראל, ורוצה להדגיש את שיתוף הפעולה הביטחוני איתה מפני שהוא סבור שהדבר מחזק את מעמדו ואת מעמד ארצו באזור ובכלל.

נתניהו ואלייב. צילום: חיים צח, לע"מנתניהו ואלייב. צילום: חיים צח, לע"מ

הודעתו של אלייב מציינת אמת חשובה שבדרך כלל לא שמים לב אליה ולא מבינים את משמעותה. לנתניהו, ולישראל כולה, הייתה 2016 שנה אדירה בתחום המדיני. מדי שבוע מתדפק על דלתנו עוד מנהיג זר הרוצה בקרבתו. מנהיגי אפריקה עמדו בתור לפגוש את נתניהו בעת ביקורו ביבשת. נשיא יפן היה כאן, וראש ממשלת הודו בדרך. מדרום אמריקה ועד אסיה, מסין ורוסיה ועד קניה - כולם מעריכים ומכבדים אותנו ומעוניינים ביחסים רב־ממדיים עמנו. 

מאז שנות ה־60 אנחנו נוהגים להאמין כי המעמד הבינלאומי של ישראל הוא פועל יוצא מקרבת היחסים שלנו עם ארה"ב. ככל שהיחסים הללו טובים יותר, כך מעמדנו חזק יותר. בשנות ה־90 ההנחה הזאת נראתה נכונה מתמיד. משנת 1990 ועד 1992 מדינות שלא קיימו איתנו יחסים דיפלומטיים עמדו בתור כדי לפתוח כאן שגרירויות. אז, נפתחו יחסינו עם ההודים והסינים והרוסים. אותן מדינות ראו בישראל ובקשרים טובים איתה אמצעי להתקרב לוושינגטון. לא עמדנו בזכות עצמנו - עליית קרננו בתחום המדיני הייתה פועל יוצא של ניצחון ארה"ב במלחמה הקרה ושל התמוטטות ברה"מ. הפעם זה שונה. דווקא עכשיו, אחרי שמונה שנים של יחסים עכורים עם ממשל אובמה, ישראל נמצאת בעמדה חזקה מאי פעם.

כנראה עלינו להודות לאובמה עצמו. החלטתו להסיג את ארה"ב מעמדתה כמעצמת־העל העולמית בכלל, ומהעמדה השלטת שלה במזרח התיכון בפרט, יצרה חלל מנהיגותי. מדינות כמו ישראל, שהסתמכו על ארה"ב, פתחו בחיפושים אחר מנהיגים שהיה ביכולתם למלא ולו בקצת את החסר. נתניהו צעד בבטחה לתוך החלל הזה. קודם הגיעו מנהיגי ערב. הסעודים ואחיהם במפרץ הפרסי ראו את ניסיונות הפיוס של אובמה שהופנו לאיראן כסכנה קיומית למשטריהם. נתניהו, יש לציין, זיהה את האיום עליהם כפלטפורמה ליצירת קשרים אסטרטגיים. כמו כן, עמדתו התומכת של אובמה בתנועת האחים המוסלמים - שבאה לידי ביטוי חריף בתמיכתו הן בנפילת חוסני מובארק והן בתמיכה בממשל של מוחמד מורסי בקהיר - הכניסה את הסעודים ומדינות סוניות אחרות לסחרור.

הירקמות היחסים עם המדינות הסוניות הייתה הבסיס שעליה נבנתה הקפיצה המדינית הגדולה של נתניהו. קפיצה זו הגיעה עם החלטתו של ראש הממשלה לנאום נגד הסכם הגרעין בין אובמה לאיראן במגרשו הביתי של הנשיא. במבט ראשון, ועל בסיס ההיגיון המדיני שהכווין את ישראל עד עידן אובמה, החלטתו של נתניהו לשאת נאום בפני בתי המחוקקים האמריקאיים נגד ספינת הדגל של מדיניות החוץ של נשיא ארה"ב הייתה חסרת היגיון. הרי לנתניהו לא היה סיכוי למנוע מאובמה לבצע את המהלך המרכזי שלו בתחום יחסי החוץ. כמו כן, לא היה סיכוי אמיתי שהקונגרס יפסול את ההסכם.

בסוף עוד נודה לו. נתניהו ואובמה. צילום: פלאש 90בסוף עוד נודה לו. נתניהו ואובמה. צילום: פלאש 90

בעוד חודש ייכנס נשיא חדש לבית הלבן. עלייתו של טראמפ רק תגביר את התהליך שנתניהו יזם כפועל יוצא מחולשתו של אובמה. טראמפ כבר הבהיר כי הוא לא מתכוון לרוץ ולהחזיר את אמריקה לכל מקום בכל זמן. הוא מתכוון לשקם את מעמדה של ארה"ב על בסיס חידוש יחסיה עם בנות הברית שאובמה בגד בהן. הנהנים הראשונים ממדיניותו זו יהיו נתניהו וישראל.

ההתנהלות של נתניהו במהלך שנות כהונתו של אובמה הביאה למצב שטראמפ ואנשיו רואים בו בן ברית ושותף אמת שאפשר לסמוך עליו. בשנים הבאות, הודות לחוכמתו המדינית של נתניהו, ישראל תמשיך לצעוד קדימה, עכשיו בגיבוי אמריקה של טראמפ. השמיים הם הגבול. כל זה, יש להודות, קורה בזכות יכולתו של נתניהו להוציא מתוק מעז ולבסס את מעמדה של ישראל כמדינה עצמאית ועוצמתית, בעלת שיעור קומה בפני עצמה, שכמעט כל מנהיגי העולם רוצים בקרבתה.

מובן שאי אפשר לכתוב על בנימין נתניהו בלי להתייחס אל מתקפותיה הבלתי פוסקות של התקשורת, המעניקה מגפון לכל איש צוות המוכן לזרוק רפש על רעייתו שרה. זהו דבר שמלווה את בני הזוג נתניהו כבר יותר מ־20 שנה. מכל המתקפות יוצאת לכל היותר תביעת נזיקין, הנסגרת בסופו של דבר בהסדר כספי בין משפחת נתניהו לבין העובד הממורמר.

כאשר מביטים על הישגיו של נתניהו, הן בתחום המדיני, הן בתחום החברתי והן בתחום הכלכלי, אי אפשר להתכחש לממדי ההצלחה. מבקריו של ראש הממשלה טוענים כי ידיה של שרה נתניהו בכל. במילים אחרות, גם לה נתח נכבד בהצלחותיו. 
אם משקלה של גברת נתניהו במערכת קבלת החלטות של בעלה משמעותי כפי שנטען, אזי תפקידה צריך לשמש גם מקור גאווה לנשים בישראל.


2. משה כחלון/ יהודה שרוני 

שר האוצר הנוכחי נחשב לחבר הממשלה המשפיע ביותר על אורחות חיינו הכלכליים. בנטרול שר הביטחון, המשפיע על "החיים עצמם", אין שר משפיע כמו כחלון. ואגב, לא רק בענייני כלכלה, שבהם הוא בעל עוצמה רבה יותר אפילו מהנגידה קרנית פלוג. כחלון אינו רק שר האוצר. הוא גם שר הכלכלה (זמנית, עד להודעה חדשה) וגם שר־העל לענייני הדיור (המכונה שר השיכון). יתרה מכך, יש לו מעמד מיוחד אצל ראש הממשלה.

בניגוד לשרי האוצר הקודמים שהסתפקו בסימון וי על התפקיד, עוצמתו של כחלון מתורגמת למעשים. הוא מנצל בצורה מיטבית את המנוף הבלתי רגיל שהעניק לו תפקידו כדי לקדם את האג'נדה הכלכלית־חברתית שלו, אף שאינו מוכן לקבל את ההגדרה "סוציאליסט", הממוקמת בצד השמאלי של המפה הפוליטית.


לא במקרה כינה אותו אבי ניסנקורן מההסתדרות "שר האוצר החברתי ביותר מאז קום המדינה". הוא מקדם את האג'נדה בחיוך ובדרכי נועם, אך בנחרצות ובנחישות של מטוס ג'מבו הניתק ממסלול ההמראה. כאמור, הוא מנצל את תפקידו כדי להשפיע כמעט על כל תחום שקיים במדינה - ענייני תקציב, מינויים בחברות ממשלתיות, הסכמי שכר, תקציב הביטחון, מדיניות ההפרטה ועוד. אם הוא רוצה, הוא יכול לכופף את החוק ולשפוך מאות מיליוני שקלים כדי לטפל בנפגעי השריפה בחיפה. הדרך שבה מתנהל כחלון מוסברת, בין השאר, במצוקה שחווה בילדותו בגבעת אולגה, הסמוכה לחדרה. הוא נותר איש פשוט ונעים הליכות. נדיר לתפוס אותו בעניבה או במסעדת פאר, והוא תמיד מחובר לשטח, מגרשו הביתי.

כל אלו מסבירים מדוע מאז כניסתו לתפקיד הוא הרעיף סדרת הטבות על המגזרים המוחלשים בחברה: קשישים, נכים, ניצולי שואה, משפחות מרובות ילדים, עצמאים וגמלאים. לצורך העניין הוא תיעל מחשבון התקציב מיליארדי שקלים. בנושאי מקרו-כלכלה, צמיחה, גירעון, תקציב ורפורמות בעלות השפעה ארוכת טווח על המשק מגלה כחלון סבלנות פחותה יותר, מכיוון שהשפעתם הפוליטית של אלה אינה מיידית. זאת הסיבה שהוא אינו מהסס לחבוט בראשי הסקטור העסקי, בבנקים ובמנהלי חברות הביטוח.

היה זה כחלון שלא היסס להצהיר כי הבנקים, במתכונתם הנוכחית, ייעלמו בעוד כעשור בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים. העוצמה שצבר מוסברת בכך שהוא אינו עוד שר אוצר מהליכוד. הוא ניתק בזמן מחללית האם (ביבי), ועומד בראש מפלגה שלה עשרה מנדטים. בשל הרפורמות שהנהיג הוא זכה בבחירות האחרונות לאמון פוליטי, המאפשר לו לתחזק מאזן אימה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו.

נתניהו משותק בלעדיו בנושאים פוליטיים שוטפים כעתיד ההתנחלויות, מצב בית המשפט העליון, גורל תאגיד השידור הציבורי, מתווה הגז ועוד. בלי כולנו - אין לו ממשלה. בתמורה לשקט התעשייתי הוא מקבל מביבי חופש פעולה מוחלט בתחום הכלכלי. בזכות זה הצליח כחלון להעביר בממשלה חוקים הנוגדים לחלוטין את השקפתו הליברלית של נתניהו. ראש הממשלה נאלץ לבלוע צפרדעי ענק כמו חוק שכר הבכירים, ההצעה להטיל מס של עד 18 אלף שקל על דירה שלישית והרפורמה מרחיקת הלכת בתחום הבנקאות.

בקרב הציבור הישראלי הוא כבר לא נתפס כחלק אינטגרלי מהליכוד, אלא כמגן של הדמוקרטיה. הם מצפים ממנו להגן על תאגיד השידור הציבורי, מקווים שימנע פגיעה במעמד בית המשפט העליון, ושבסוף יחבור לקואליציה שתפיל את ביבי. אף על פי שאינו בריון פוליטי, הוא מקבל בהכנעה את תפקיד שומר הסף. אגב, אלו שמינו אותו לתפקיד לא שלשלו בקלפי את הפתק של כולנו. לא אחת הוא נאלץ לזגזג בין האינטרס הפוליטי לשימור קואליציית נתניהו לבין שמירת האינטרס הציבורי.

אם נניח בצד את כל ססמאות יוקר המחיה, בבואו לבחירות הבאות יהיה כחלון חייב להצטייד בתמונת ניצחון. זו תגיע אם יצליח להביס את מחירי הדיור ויעמוד בהתחייבויותיו לשיווק יותר ממאה אלף יחידות דיור במסגרת מיזם מחיר למשתכן. בשורה התחתונה הוא חייב לספק פתרון לבעיה מספר אחת במשק, הנגררת כבר כעשור. כחלון מבין זאת, ולכן בצעד אמיץ התחייב בפנַי לא מכבר שאם ייכשל בפתרון בעיית הזוגות הצעירים, הוא לא יהסס להסיק מסקנות ולפרוש מהפוליטיקה.

חייב את תמונת הניצחון. צילום: ג'יניחייב את תמונת הניצחון. צילום: ג'יני



3. אביגדור ליברמן/ בן כספית


אביגדור ליברמן הוא הנעלם הגדול של הפוליטיקה הישראלית. מה באמת הוא רוצה? לאן הוא חושב שהוא הולך? ליברמן היה ונשאר אניגמה. אין מי שקשה יותר לפענוח ממנו. אחת מהנאותיו הגדולות ביותר היא להפתיע את הפרשנים, להגחיך את המספידים, לבצע מהלכים לא צפויים ולייצר מהומות. לפעמים הוא מפתיע אפילו את עצמו.

כשנכנס לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל בנימין נתניהו ב־1996, אמר ליברמן שישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות האמיתית. הייתה לו סיבה מצוינת: עולה חדש עם מבטא כבד, מראה מעורר אימה, רזומה של שומר ברים ומוניטין של בריון מפלגתי הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בשירות הציבורי בישראל וקיבל לידיו את מפתחות המדינה.

ליברמן הוא ביצועיסט. שונא דיבורים ואוהב מעשים. יש לו הפרעת קשב חמורה, הוא מתקשה לרבוץ יותר מרבע שעה במקום אחד, גם אם מדובר בישיבת קבינט דרמטית. הוא מכונה לקבלת החלטות, מיומן מאוד בניהול מערכות ובהפעלת עוצמה, פוליטית או אחרת, במינונים נכונים. כשנכנס למשרד החוץ, ניתן היה לצפות שצמרת המשרד תימלט בבעתה לכל עבר, אבל הדיפלומטים דווקא למדו לאהוב אותו. מוכשר מאוד ומהיר תפיסה, ליברמן סירב למלא את תפקיד הקרנף בחנות הפורצלנים והפתיע לטובה.

יחסו לנתניהו מורכב. אין מי שמכיר את חולשותיו של ראש הממשלה טוב וקרוב יותר ממנו. הוא פרש מתפקיד מנכ"ל משרדו ב־98' בגלל אי יכולתו של נתניהו לתפקד תחת לחץ ולעמוד בהבטחותיו. הוא משוכנע שנתניהו הוא זה שסידר לישראל ביתנו את החקירה המשטרתית ערב הבחירות שעברו, חקירה שריסקה את חלום ראשות הממשלה של איווט, שהיה בטווח נגיעה.

ההישג שלו בבחירות האחרונות (שישה מנדטים) היה מדהים. ליברמן עבד, לבדו, נגד שלושה פקטורים רבי עוצמה: חקירה משטרתית מתוקשרת, מסע קניבליזציה של נתניהו במאגר הקולות של הימין והערכות פרשנים וסוקרים שישראל ביתנו לא עוברת את אחוז החסימה. את כל זה הוא עשה כשצמרת המפלגה במעצר או תחת חקירה ורוב האופרטורים הפוליטיים שלו משותקים. ובכל זאת, במדרון ריסוק חלקלק, הוא שרד והביא שישה מנדטים.

רק ליברמן מסוגל לגדף את נתניהו במשך חודשים ארוכים ובהנאה מרובה, ואז להתהפך בתוך עשירית שנייה לדמות מנוגדת לחלוטין ולהצטרף לממשלת נתניהו כשר ביטחון. מאז נכנס לתפקיד, הוא אדם אחר לגמרי. נכון לעכשיו, הוא כרך את גורלו בזה של נתניהו, וזקוק לעוד שנתיים בתפקיד כדי לברוא את עצמו מחדש.

המסע במערכת הביטחון, מבחינתו, הוא חוויה עוצמתית ומכוננת. איווט התאהב במה שמצא בקריה, ובעיקר במפקדי ובחיילי צה"ל. הוא מעדיף בהרבה את סיורי השטח על ישיבות הקבינט, שאותן הוא מכנה בשיחות פרטיות “ישיבות קיבינימט". ובדיוק כפי שעשה במשרד החוץ, כך גם במערכת הביטחון: איווט לומד את המערכת, משתדל לשמור על המסגרות ולא לתקן את מה שאינו מקולקל.

למרות הבדלי תפיסות לא מעטים וחילוקי דעות לא פשוטים, מצא איווט את הדרך להסתדר ולהעריך את הרמטכ"ל איזנקוט, שמסתדר ומעריך אותו לא פחות בחזרה. אביגדור ליברמן חזר, בפעם המי יודע כמה, לעמדת המבוגר האחראי. הוא היה הראשון להודות שאת עמונה צריך לפנות, ומי שקרא למנהיגי הימין הילדותיים להפסיק לחגוג את ניצחון טראמפ בטרם נקבעה מדיניותו.

לדבריו, הסיכוי שיחזור לליכוד בעתיד הנראה לעין הוא אפסי. הבחירות הבאות, אומר ליברמן, יהיו בין ימין פרגמטי לימין דוגמטי. הוא הימין הפרגמטי, המפוכח, שמאמין ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ. חלומו להגיע לפסגה לא נגוז, עדיין. בינתיים, בדרך לשם, מה שנשאר זה לנסות ליהנות.

אביגדור ליברמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אביגדור ליברמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


 
 4. שלדון וד"ר מרים אדלסון/ בן כספית

בשנת 1991 התקיימה באולם שאגאל בכנסת קבלת הפנים לכבוד נישואיהם של מרים ושלדון אדלסון. 180 מוזמנים, שהגיעו לאירוע במטוסים פרטיים, השתתפו בטקס שבו נשא אדלסון, שהיה עדיין אנונימי בישראל, את בחירת לבו ד"ר מרים אדלסון, ישראלית לשעבר וימנית קיצונית בדעותיה. ח"כ יוסי שריד טען אז כי מי שסייע לכופף את תקנון הכנסת, שאינו מאפשר שימוש במתקניה לאירועים פרטיים, הוא סגן שר החוץ - פוליטיקאי צעיר וכמעט אלמוני בשם בנימין נתניהו.

מאז ועד היום הודפסו עשרות מיליוני עותקים של “ישראל היום". האדלסונים הפכו למשפיעים הבולטים ביותר על סדר היום התקשורתי בישראל, אבל לא רק עליו. הם משפיעים גם על המערכת הפוליטית, באמצעות בן טיפוחיהם נתניהו. בעקבות הבחירות בארה"ב, הפך אדלסון לאחד המשפיעים החשובים בארה"ב ובעולם כולו.

לאחר ששפך מאות מיליונים בניסיון להמליך נשיא רפובליקני, הגיע אל הארץ המובטחת בדמותו של שלדון אדלסון. מהארץ הזאת הוא ינסה להגיע גם לארץ ישראל השלמה. אדלסון, אחד מעשירי תבל, גורף את הונו מכספי הימורים וחולש על נתח ניכר מתעשיית הקזינו האמריקאית. בבעלותו בתי קזינו בלאס וגאס, במקאו (סין) ובמקומות נוספים. עוצמתו הכלכלית אדירה, שנייה רק למזגו התקיף ולנכונותו ללכת עד הסוף למען רעיונותיו, לטפח את נבחריו ולהכריז מלחמת שמד על מתנגדיו. הוא ציוני חם, ימני אדוק ומשקיע עשרות מיליוני דולרים בפרויקט “תגלית", המנסה לשמר ולטפח את הקשר של יהודי התפוצות עם ישראל.

אדלסון, רפובליקן שמרן, קפיטליסט קיצוני, ומי שראה בנשיא ברק אובמה אסון כבד שניחת על ישראל, על אמריקה ועל העולם החופשי. הוא לא היסס לתרום 100 מיליון דולר מכיסו למאמץ הבחירות של המועמד הרפובליקני מיט רומני ב־2012, ולסבך גם את ראש הממשלה נתניהו בהזדהות עם הקמפיין הרפובליקני. אחרי שהמאמץ הזה נכשל, שמר אדלסון את הז'יטונים קרוב יותר לחזה ושחרר את הרסן רק שבועיים לפני הבחירות האחרונות.

לדונלד טראמפ יצאו מהשחרור הזה כ-30 מיליון דולר, שאדלסון הזרים לקמפיין ברגעים המכריעים. בניגוד לרומני, טראמפ לא חייב לאדלסון את נשיאותו, אבל אדלסון כן קנה לעצמו מקום של כבוד בקרבתו. בישראל יש לאדלסון אלוהים אחד - בנימין נתניהו. הוא הדיח מתישהו את רון לאודר מנשיאות מועדון המיליארדרים של נתניהו, ומאז הוא מושל ביד רמה. יש לו ערוץ פתוח עם נתניהו, הם משוחחים בטלפון לא מעט, וכשאדלסון בישראל, נתניהו לא מהסס ובא לבקר אותו, בדרך כלל בלילה, בפנטהאוז המפואר שבשיכון בבלי בתל אביב.

ד"ר מרים אדלסון היא שותפה מלאה בעסקי בעלה, ובעיקר במה שקשור ב"ישראל היום" ובלווייניו: “מקור ראשון" והאתר nrg. הכיסים של האדלסונים עמוקים, מרופדים ובלתי נגמרים, והם לא מהססים להשתמש בהם. בשורה התחתונה, אדלסון הוא השוט שבו מלקה נתניהו את השטן הגדול שלו, הנמסיס, האיש שאסור להזכיר את שמו - נוני מוזס. הקמת “ישראל היום", הצפת השוק בעיתוני חינם שנראים כמו הדבר האמיתי, הורדת מחירי הפרסום, ושלל צעדים נוספים שננקטים על ידי הציר אדלסון-נתניהו, הורידו את האימפריה של מוזס על ברכיה.

המילה האחרונה לא נאמרה, עדיין. נתניהו לא מתכוון להרפות, ואדלסון לא מראה סימני עייפות. להפך. על פי כל המדדים, האדלסונים התאהבו ב"ישראל היום", צעצוע יקר, אך ממכר ויוקרתי. מרים מעורבת מאוד בניהול, וההערכות הן כי לעיתון יש אופק גם מעבר לתוחלת חייו של אדלסון, שחגג 80 לפני שנתיים. המיליארדר האדמוני עם הפתיל הקצר והכיס העמוק לא לוקח שבויים. מבחינתו, העם הפלסטיני לא קיים, את איראן היה צריך להפציץ בגרעין, אובמה משתף פעולה עם המוסלמים ונתניהו מלך ישראל.

בשבועות האחרונים מופיעים, לראשונה, ענני נוצה קלושים בשמיים הוורודים הללו שמעל אדלסון ונתניהו. הכתב המדיני של “ישראל היום", שלמה צזנה, לא הורשה לעלות למטוסם של בני הזוג נתניהו בביקורם בקזחסטן ובאזרבייג'ן באמצע דצמבר. צזנה, כמו דן מרגלית ועיתונאים נוספים מה"ביביתון", החלו לגלות ניצוצות ראשונים, מהוססים, של מחשבות עצמאיות. בשלב הזה הן מתבטאות בעיקר בציוצים בטוויטר, אבל משהו מתחיל להעיב על האידיליה שבין רחוב בלפור בירושלים לרחוב השלושה בתל אביב (מערכת “ישראל היום"). שאלת השאלות היא אם מדובר בקלקולים זמניים בין עמוס רגב ולהקתו למצליפים מבלפור, או שמא זו תחילתו של משבר אסטרטגי.

מקורות מטפטפים לאחרונה שבין נתניהו לאדלסון עבר בחודשים האחרונים חתול שחור. יש כאלה הסבורים שלחתול הזה קוראים ג'יימס פאקר, המיליארדר הנוצץ החדש של בני הזוג נתניהו. ועדיין, כל ההערכות הן שספינת הקזינו העליזה של האדלסונים והנתניהואים תמשיך להפליג במרץ אל האופק. בסך הכל, סוף-סוף יש למה לצפות. דונלד טראמפ בבית הלבן, אובמה בפנסיה, הילרי מחוץ לזירה, והחיים יפים.
ד"ר מרים ושלדון אדלסון. צילום: רויטרסד"ר מרים ושלדון אדלסון. צילום: רויטרס

 

 5. גדי איזנקוט/ בן כספית ואלון בן דוד 

 

את אישיותו של גדי איזנקוט ניתן להבין מסיפור קטן אחד: בשיאה של פרשת הרפז, כשהיה אלוף פיקוד הצפון, נכנס אליו יום אחד אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט והציע לו עסקה מושחתת: תמוך במועמדותי לרמטכ"לות תמורת תפקיד סגן הרמטכ"ל, ויחד נדחוק את בני גנץ אל מחוץ למאבק, אמר לו. איזנקוט הביט בגלנט, הודיע לו שהפגישה הסתיימה וביקש ממנו לצאת מהחדר. אחר כך, כשמינוי גלנט בוטל, ויתר על ההצעה שקיבל מנתניהו וברק להיות הרמטכ"ל. ככל הידוע, הוא הקצין הראשון בתולדות צה"ל שסירב להתמנות לרמטכ"ל, והמליץ לדרג הממנה על חברו, המנוסה ממנו (בני גנץ). לפעמים האנטי־גיבור הופך לגיבור בעל כורחו. זה מה שקרה לאיש הצנוע שנולד בטבריה וגדל באילת, עד שהפך לראש המטה הכללי של צה"ל.

שנת כהונה רביעית לא מעניינת אותו. להפך, הוא מעדיף ללכת הביתה אחרי שלוש שנים. במבט ראשון לא נוצר צורך להעיף בו מבט שני: נמוך, עגלגל, נטול כריזמה, ענייני עד כדי יבושת. כשחודרים מעט פנימה, מתגלה קצין חושב, ישר כסרגל, נטול אגו וחדור מטרה. איזנקוט משתייך לזן הנדיר כל כך של אנשים שאין שום מניע נסתר או אינטרס זר מאחורי החלטתם או חשיבתם. רק טובת העניין. הוא לא יכופף את הכללים, לא יאנוס את המפה, לא יעשה לעצמו הנחות ולא ירפה עד שיקרה מה שהוא רצה שיקרה.

רב אלוף גדי איזנקוט הוא האיש המתאים ביותר להנהגת הצבא בעידן הנוכחי. תיקון הכרחי לטלטלת הרפז ולחולשת גנץ, פלוס ראייה מפוכחת קדימה וקבלת החלטות חיוניות שאיש לא העז לקבל לפניו. הוא הסתדר מצוין עם משה (בוגי) יעלון ומסתדר לא רע עם הנגטיב המוחלט שלו, אביגדור ליברמן. זה לא הם, זה הוא. איזנקוט יסתדר עם כל אחד, כי אין לו שאיפות נסתרות והוא לא נותן ליצר ולאגו להשתלט לו על הראש. הראשון, זה זמן רב, שהספקולציות אם ילך או לא ילך לפוליטיקה אחרי השירות מיותרות לגמרי. גדי איזנקוט רק רוצה לשוב הביתה בשלום.

הוא לא תכנן שזה יהיה חלק מתפקידו, אבל בשנתיים שבהן הוא מכהן כמפקד הצבא הפך איזנקוט גם למגדלור של ממלכתיות ולמגן של הדמוקרטיה הישראלית. על רקע שחיקת הממלכתיות הישראלית, מתבלט הגולנצ'יק בדרכו השקטה והעיקשת כאחד הבכירים היחידים בשירות הציבורי שעבורם ערכים דמוקרטיים הם לא משהו שתולים במסגרת על הקיר, אלא הלכה למעשה.

תוך הפגנת כבוד לסמכותו של הדרג הנבחר על הדרג הממונה, איזנקוט יודע גם להוכיח שכפיפות אין משמעה גם כיפוף של ערכים. הוא לא שיער שימצא את עצמו משרת תחת שר הביטחון אביגדור ליברמן, שעליו הוא חולק כמעט בכל נושא. עם זאת, השניים האלה מצאו מודוס ויוודני לעבוד ביחד. כבוגר פרשת הרפז, איזנקוט נשבע שלעולם לא יאפשר התפרצות של מלחמת לשכות, כמו שהייתה אצל ברק ואשכנזי, והוא בוחר את הקרבות שלו מול ליברמן - יודע על מה להילחם ועל מה לוותר.

איתרע מזלו ובמשמרת שלו התחוללה פרשת אלאור אזריה, שעוד בטרם הסתיימה מאיימת על היסודות הערכיים והפיקודיים של הצבא. איזנקוט הגיב מהר וטוב לפרשה, ושלח מסר חד לצה"ל על ההתנהגות שהוא מצפה לה מהלוחמים. כמוהו הגיב מיד גם ראש הממשלה, רק שיומיים אחר כך הבין נתניהו שתגובה ערכית לא מביאה הרבה לייקים, והחליף את עמדתו. תהום פעורה בין שר הביטחון לרמטכ"ל בפרשה הזאת, שניהם מכירים בקיומה ונזהרים שלא להלך על ספה.

כפי שנהג לכל אורך שירותו, איזנקוט לא חושש להביע את דעתו בפורומים המתאימים, ולא מנסה למצוא חן בעיני הממונים עליו. במסמך המכונן והנועז של “אסטרטגיית צה"ל", שהוציא איזנקוט בשנת כהונתו הראשונה, הוא החזיר לשיח הצבאי את ערכי הניצחון וההכרעה, ויצק לתוכם משמעות. הוא גם הבהיר לדרג המדיני מה הוא מרחב ההחלטות שיידרשו אליו הקברניטים בזמן מלחמה, בין הכרעת האויב לבין פגיעה מוגבלת בו. ברור מהמסמך מי אמור להחליט על כך.

תפיסתו על הפעלת כוח במצבים שבין שגרה לחירום עמדה כבר במבחן בהתמודדות מול גל פיגועי היחידים. גישתו, המבדילה בין מחוללי טרור לשאר האוכלוסייה הפלסטינית, הוכיחה את עצמה והביאה לירידה משמעותית במספר הפיגועים. במקביל הוא מכין היטב את הצבא לעימות נוסף בעזה, ומנסה להכין אותו גם לעימות אפשרי (אף שלא צפוי) בצפון. שם, הדעות חלוקות על טיב המוכנות והתוכניות של צה"ל לעימות עתידי מול חיזבאללה.

במזרח התיכון של היום יש סיכוי טוב שתוכניותיו לא יצטרכו להיבחן במלחמה, ועדיין, בסערה המזרח התיכונית ובתהפוכות הפנימיות של ישראל - איזנקוט הוא האיש הנכון בזמן הנכון.






6. איילת שקד/ בן כספית

לפני שנים ספורות עדיין התלבטה איילת שקד אם ומתי להיכנס לפוליטיקה. לאחר שנזרקה מלשכתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו במצוות “הגברת", חזרה הצעירה המוכשרת להייטק והמשיכה לעשות חיל לביתה, אבל החיידק לא הרפה ממנה. היא שקלה להצטרף לליכוד, אבל ידעה ששם תרדוף אותה הרוח הרעה מרחוב בלפור ותחסום את דרכה.

יחד עם נפתלי בנט החליטה שקד לנצל חלון הזדמנויות מקרי ולהשתלט על שלד בורסאי פוליטי מאובק בשם המפד"ל. כל השאר היסטוריה. אם מישהו היה אומר לה ב-2013 שכעבור שנתיים היא תהיה שרת המשפטים של מדינת ישראל, היא הייתה נקרעת מצחוק. והיא יודעת לצחוק איילת. מדובר בעוף מוזר: תל אביבית, חילונית, נשואה לטייס 16־F, נערת בועת הייטק טיפוסית, שמחזיקה בדעות ימניות קיצוניות ובנחישות פנימית נדירה.

אל תטעו בחיוך הרחב שלה. מדובר במנהלת מוכשרת, חרוצה, ממוקדת ויעילה. היא הצליחה להתנחל בלבה של נשיאת העליון מרים נאור ולהפוך לידידה קרובה, בעודה רוקמת את התוכניות להחלשת בית המשפט העליון מאחורי גבה. קשה לשנוא את שקד, בלתי אפשרי לבוז לה, אבל אין ספק שמדובר באחד האויבים המתוחכמים והמסוכנים ביותר שקמו לשמאל הישראלי ולממסד המשפטי. שקד הורגת אותם ברכות, בנעימות, בלי ללכלך את הידיים. בדרך, היא נהנית מכל רגע.

את המינוי שלה לתפקיד היא חייבת לאביגדור ליברמן, שהודיע לנתניהו ברגע האחרון שהוא נשאר מחוץ לממשלה, והשאיר את נתניהו ללא נשימה ודופק. במרוצו נגד השעון נחפז נתניהו לסגור במהירות עם ש"ס, ואז היה גורלו נתון בידיהם של בנט ושקד. כששלום שלמה, היועץ הפוליטי של הבית היהודי בזמנו, הציע לדרוש מנתניהו את תיק המשפטים בשביל איילת, היא צחקה. “נראה לכם?", שאלה את הנוכחים בחדר. אבל הדרישה נמסרה, וראש הממשלה נכנע ללא קרב.

השאלה היא מה הלאה. שקד נהנית במשרד המשפטים הנאה מרובה, ומקדמת את האג'נדה שלה במיומנות וביסודיות. לאף אחד אין מושג כמה זמן נותר לה בתפקיד. מבחינתה, כמה שיותר. 

במבט על יש לה ולנפתלי בנט בעיה אסטרטגית לא פשוטה. הם יודעים שלא יוכלו לכבוש את הנהגת המדינה מהבית היהודי. הם יודעים שכדי להגיע לפסגה הם יצטרכו להקיף את עצמם באנשים שאינם בצלאל סמוטריץ', אורי אריאל ומוטי יוגב. הבעיה היא שהליכוד תפוס. כל עוד נתניהו שם, הם בחוץ. מי שמכיר את השטנה הרובצת בין “הגברת" לבין הצמד בנט-שקד, יודע שמדובר בעניין נצחי שייפתר רק בגיהינום, אם בכלל. שקד תיאלץ, לפיכך, להמתין לעידן שאחרי נתניהו כדי לנסות לעלות מדרגה נוספת ולהגיע, יחד עם תאומה בנט, אל הפסגה. היא נראית כמו הבת המוצלחת של מרבית הפוליטיקאים ושרי הממשלה שעמם היא מסתופפת במסדרונות השלטון. למרות זאת, היא מערבבת אותם בלי להתבייש. 

לשקד יש מערכות יחסים מצוינות כמעט עם כולם. קשה למצוא קולגות או יריבים פוליטיים שלא מעריכים אותה. היא מקיימת מערכת יחסים מסועפת עם אביגדור ליברמן, עם משה כחלון, אפילו עם יאיר לפיד. היא עניינית, הגונה, ולמרות דעותיה האידיאולוגיות הקשיחות היא יודעת להפגין היגיון בריא, לזהות קווים אדומים ולנסות לא לשבור את הכלים. 

שקד היא נמר טורף בעור של כבשה רכה, ואף שכולם יודעים את זה, היא מצליחה פעם אחר פעם להפתיע את המערכת הפוליטית ולתמרן את ההתרחשויות לשביעות רצונה. בפרפראזה על מה שאמר בזמנו בנימין נתניהו: כשאיילת רוצה משהו, היא בדרך כלל משיגה אותו.

רק דבר אחד היא לא הצליחה להשיג. כבר שנה וחצי במשרד המשפטים ולפני כן שנתיים בכנסת, והיא עוד לא ראתה את הבית ברחוב בלפור מבפנים  וטרם זכתה להציג את רגלה על סיפונו של “מטוס ראש הממשלה". כשנתניהו יוצא עם שרי הממשלה הבכירים לביקור עבודה בגרמניה, צריך טלפון משר המשפטים הגרמני כדי שמישהו יתנער וייאלץ לקחת גם את השרה הישראלית. היא עשתה, כמובן, את דרכה לברלין בטיסה מסחרית (לואו קוסט, כי אין טיסות אחרות), כדי שלא תחלל את האווירה במטוס המלכותי. שקד לא מקוננת על מר גורלה. כמי שהייתה שם וחזתה מקרוב במתרחש, היא מבינה את המצב, משלימה איתו, וממשיכה לחייך. סיבות טובות יש לה.





 7. נפתלי בנט/ בן כספית 
 

נפתלי בנט פרץ לשמי הפוליטיקה הישראלית כמטאור. יזם הייטק צעיר, מוכשר, חרוץ, כריזמטי ותוסס, קצין ביחידה מובחרת, שהעריץ את בנימין נתניהו והתנדב להיות ראש המטה שלו כדי להחזיר עטרה ליושנה. בנט הגיע מפס היצור החביב על נתניהו: כיפה סרוגה, מבטא אמריקאי, אידיאולוגיה ימנית. הם התאימו זה לזה כמו נתן אשל ומצלמת גו־פרו. בעוד בנט מנסה להבין מדוע נתניהו תקוע ולא מצליח לשקם את מעמדו הציבורי, פרצה מלחמת לבנון השנייה. בנט גויס למילואים, לחם בלבנון, וכשחזר ללשכה, גילה שביבי הפך מפוליטיקאי דחוי שעתידו מאחוריו לראש הממשלה הבא.

דווקא אז, כשהדרך לפסגה נפרצה, הועם כוכבו. בנט, שבא מההייטק, לא הסכים להתיישר על פי גחמותיה של מנהלת הלשכה האמיתית (שלא הייתה איילת שקד). לו בדק, היה מגלה שכל אלה שניסו לעשות זאת לפניו, נעלמו. יחד עם שקד הוא נזרק והפך, כמעט בן לילה, לאויב הציבור מספר אחת. הוא עוד הספיק לעבור אפיזודה קצרה במועצת יש"ע בטרם החליט שהגיע הזמן לקפוץ למים בעצמו. מי שלא רצה אותו כראש מטה, הוא מקווה, יקבל אותו כראש ממשלה. הדרך לשם עוד ארוכה מאוד, אבל ב-2016 היא נראית קצת פחות דמיונית מאשר ב-2006.

בחודשים הראשונים התקשה בנט להסתגל לעליבותה, לחובבנותה ולרדידותה של המערכת הפוליטית הישראלית. הוא היה רגיל להייטק, והעסקנות הפוליטית נראתה לו ארכאית ומיותרת. אבל הוא למד בתנועה, הפיק לקחים, והמריא. נפתלי בנט הפך את השלד הבורסאי המאובק של המפד"ל למפלגה תוססת ומשפיעה.

12 מנדטים בכנסת הקודמת, רק 8 בנוכחית, אבל תיקי חינוך, משפטים, חקלאות והשפעה חסרת תקדים. הוא מאוהב במשרד החינוך, שקד מאוהבת במשרד המשפטים, שניהם נהנים מכל רגע, אבל יודעים שאת ההחלטות הקשות באמת הם עוד לא קיבלו. באיזשהו מקום שניהם מבינים שהדרך להנהגת המדינה לא עוברת בתקופה, וגם לא במפד"ל ההיסטורית.

בנט דתי, אבל לא משיחי. ימני, אבל לא קיצוני מדי. בעימות בין הממלכתיות למשיחיות, גוברת הממלכתיות. הוא לא חושב שרבנים צריכים לקבוע מדיניות ומבין היטב את כללי המשחק הפוליטי. בעבר, חיפש קצת את עצמו ואפילו חווה תקופה של הורדת כיפה והרהורי כפירה. אחרי רצח רבין החזיר את הכיפה, התחזק ובחר את דרכו. האצבע המאשימה שהופנתה למגזר הציוני-דתי החזירה אותו אל האמונה, שבה הוא מבוצר עד היום. יש לו פתיל קצר, שגורם לו לעשות טעויות לא מעטות בתנועה, אבל הוא יודע לזהות אותן מהר, לתקן אותן ולקבל אחריות.

יכולתו הרטורית וירטואוזית, והוא שני רק לנתניהו בכושר הביטוי באנגלית. יריביו קוראים לו “ביבי קטן", ובנט שוטם את הכינוי כי הוא מכיר מקרוב את ביבי הגדול. אף על פי כן ולמרות הכל, יש בו הערכה רבה לנתניהו והערצה מובנית לאיש שהיה המודל שלו, ועכשיו הוא יריב פוליטי.

יחסו של בנט לנתניהו אמביוולנטי: מצד אחד, הוא מודע לחולשותיו יותר מרבים אחרים והשתכנע בשנים האחרונות שמבחינת ביבי, טובתו האישית קודמת לטובת המדינה. מצד שני, באיזשהו מקום ממשיך בנט להעריץ את נתניהו ורואה בו סוג של מגדלור, או לפחות נקודת התייחסות מרכזית במערכת הפוליטית. כשנתניהו עובר לאנגלית בשיחות ביניהם, בנט יודע שזוהי חזרתה של האינטימיות, במהדורה מוגבלת. גם פוליטית יחסו של בנט לנתניהו מורכב ונתון בסתירה פנימית. הוא לא ייתן יד להפלת או להדחת נתניהו, אבל הוא יודע שכל עוד ביבי שם, דרכו שלו לצמרת חסומה. בנט מבין שבסופו של דבר נתניהו לא יישאר לנצח. הוא רוצה להיות שם, הכי קרוב שאפשר, כשזה יקרה.





 8. יאיר לפיד/ בן כספית 

יאיר לפיד הוא “המיועד". מסעו הארוך אל לשכת ראש הממשלה לא החל ביום שהכריז על כניסה לפוליטיקה, אלא שנים ארוכות קודם לכן. לפיד ג'וניור, שחזה מקרוב בקריירה הפוליטית המטאורית של אביו יוסף (טומי) לפיד, תכנן בקפדנות את זו שלו תוך הפקת לקחים והסקת מסקנות. נכון להיום הוא בעמדת זינוק אחרונה לקראת השגת המטרה הסופית: ראשות הממשלה. לפיד עושה זאת נכון, מתעלם מרעשי הרקע, לועג למבקרים ומתמקד בדבר האמיתי היחיד שמעניין אותו באמת: להחליף את בנימין נתניהו על כס השלטון בישראל.

לפיד עובד ב"להיות ראש הממשלה הבא" 24/7. מפלגת יש עתיד, שאותה הקים בצלמו ובדמותו, היא כלי פוליטי משומן, יעיל ושרירי, המיועד לפלס את דרכו של יושב ראשה אל המטרה. בחודשים האחרונים יאיר לפיד כמעט ולא תוקף את נתניהו. את העבודה השחורה הוא משאיר לתקשורת ולכמה פראיירים פוליטיים מזדמנים. הוא יודע שאת ביבי אפשר להחליף רק מימין, והוא בונה את עצמו כאופציה ימנית פרגמטית, שפויה, עם קישוטי שמאל וגינוני מרכז. מפלגה שתתאים כמעט לכולם. אין מצביע ישראלי שלא ימצא בה משהו שישבה את לבו.

יאיר לפיד בנה את הסלון הישראלי האולטימטיבי. הדלת פתוחה לרווחה בפני כל מי שמאס במעונו הנוכחי ורוצה להחליף. אם תצביעו עבורי, הוא יאמר לציבור הישראלי בבחירות הבאות, תקבלו את ביבי, רק בלי שרה, בלי הנהנתנות, בלי הקיצוניות, בלי הרעש והצלצולים. ביבי בלי המבטא האמריקאי. ביבי שהוא גם הישראלי האולטימטיבי, נסיך תל אביבי שיודע להסתובב ולדבר עם הפריפריה, בעל הטור הפופולרי בישראל, שהטקסטים שלו מנמרים כמעט כל דלת של מקרר בין גדרה לחדרה, ובירושלים גם.

יאיר לפיד עובד על פי תוכנית סדורה ומדוקדקת. כל מהלך שהוא עושה, כל אמירה, כל תעלול פוליטי ואפילו כל פליטת פה מקרית לכאורה, הכל מתוכנן. הוא נהנה משירותי הסוקר הטוב ביותר שכסף יכול להשיג (האמריקאי מרק מלמן), הוא חרוץ ברמה כמעט על־אנושית, לא מבזבז זמן על הבלים כמו עבודה פרלמנטרית במסדרונות הכנסת, ומעדיף בירות אירופיות או טרקלינים אמריקאיים כדי לבנות את התדמית שתביא אותו למחוז חפצו: מבוגר אחראי, פטריוט ציוני, ה-ביבי החדש, שישמור עלינו מהגויים האנטישמיים ויהיה מליץ היושר שלנו מול רשעי כל העולם.

לפיד בונה על הנחה פשוטה, שלפיה נתניהו ימצה את התמיכה הציבורית בעצמו בחודשים/בשנים הקרובות, והישראלים יחפשו לעצמם נתניהו חדש, משוכלל יותר, מתקלקל קצת פחות. הם יביטו שמאלה, אבל יעדיפו ימינה. שם הם ימצאו את לפיד וימשחו אותו תחת ביבי. זה הסיפור כולו.

כדי לעזור לזה לקרות, הוא עתיד לצרף ליש עתיד כוחות נוספים, בדגש על ביטחוניסט מליגת־העל (אשכנזי, גנץ, יעלון) למספר 2, שיעניק לו את הגושפנקה הביטחונית. במצב כזה, כל מה שהוא צריך לעשות, חושב לפיד, זה להביא 4־5 מנדטים יותר מנתניהו. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.

יש הסבורים כי זאת תוכנית פנטזיונרית, שרב בה הדמיון על המציאות. לפיד, לתפיסתם, הוא פוליטיקאי ציני, חלול וחסר חוט שדרה או שיעור קומה. לפיד לא סופר אותם. בינתיים, כל התוכניות הפנטסטיות שלו הגשימו את עצמן, מהר מכפי שהעריך תחילה. אין סיבה, לדעתו, שלא יגשים גם את התוכנית האחרונה והגדולה מכולן.

יאיר לפיד. צילום: מרק ישראל סלםיאיר לפיד. צילום: מרק ישראל סלם



 9. ישראל כ"ץ/ דנה סומברג 

בשורה התחתונה: ישראל כ"ץ מצדיק את הכינוי שלו, "הבולדוזר". הוא שר תחבורה מצוין, הוא סולל, חופר, ולמרות האבק שמסתיר את הדרך, הוא דוהר קדימה, אל המחלף הבא. הוא חוזר ואומר שהוא מחבר בין פריפריה למרכז, ושהתיק שלו חברתי בכלל. כל זה טוב ויפה למשרד התחבורה, שבראשו הוא עומד כבר שבע שנים רצופות, אבל מהאוטוסטרדה הפוליטית כ"ץ, יו"ר מזכירות הליכוד, יוצא השנה עם חבטה לא נעימה. הנזק לא מוגדר כטוטאל-לוס, רחוק מכך, אבל הוא זקוק לפחחות ולקצת תיקוני צבע.

כ"ץ סומן השנה, לטוב ולרע, כיריבו הפוליטי מבית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המתח בין השניים קיים. הוא לא חדש. לכ"ץ יש כוח פוליטי רב מוכח בשטח, כוח שאף הציל אותו השנה מפיטורים. יש לו גם שאיפות, ומקורביו אומרים כי הוא מכוון גבוה. הכי גבוה. בחודש אוגוסט האחרון - פחות מיממה לאחר שהעביר החלטות במוסדות התנועה שמצמצמות את כוחו של נתניהו ומגדילות את כוחה של המזכירות שבראשה כ"ץ עומד - הוא זומן לשיחה אצל נתניהו.

בקבוצות הוואטסאפ של פעילי הליכוד הואשם כ"ץ בחתרנות. לאחר שנתניהו איים לפטרו, הוא נסוג בו מההחלטות. השניים, נזכיר, סיכמו כי תוקם ועדה שתדון בנושא, אך כגורלן של כל הוועדות, בסופו של יום בוטלו ההחלטות. כ"ץ ניסה אז לבדוק לאן נושבת הרוח אצל בכירי הליכוד, אך לא מצא שיתוף פעולה. רחוק מזה, כולם חוששים לצאת נגד נתניהו, והשר הבין שהוא לבדו במערכה.

בהודעה שמסר לתקשורת אז נכתב: “לאור פרשנות מוטעית שהופיעה בתקשורת, הודיע השר ישראל כ"ץ לראש הממשלה כי ההחלטות שנתקבלו בשתי ישיבות המזכירות האחרונות יושהו. ראש הממשלה ויו"ר המזכירות סיכמו שמזכירות הליכוד תתכנס ביום ראשון הקרוב, כדי לקבל החלטה רשמית לביטול ההחלטות הללו וכדי למנות את ח"כ דוד ביטן ועו"ד דוד שמרון לצוות שימליץ על נהלים חדשים".

מה שקרה חודש לאחר מכן, בספטמבר, עם פרוץ משבר עבודות הרכבת, רק הגביר את הדם הרע בין כ"ץ לנתניהו. עד היום, כשמזכירים למקורבי נתניהו את הפרשה, הם מתייחסים אליה כאל נקמה שכ"ץ תכנן בכך שהצית בכוונה תחילה את האש עם החרדים. בהודעה שפרסם נתניהו אפשר לראות כי הכפפות הוסרו.

"רק לפני חודש נפגש כ"ץ עם ראשי הסיעות החרדיות והבטיח להם שלא יבוצעו עבודות כלשהן בשבת", נמסר מלשכת נתניהו, שהאשים כי “זמן קצר לאחר מכן, אחרי שכ"ץ נכשל בניסיונו להשתלט על מוסדות הליכוד, הדהים שר התחבורה את ראשי הסיעות החרדיות כשנתן הנחיות לבצע עשרות עבודות בשבת".

בהודעה נכתב עוד: “אין דרך להבין את פעולותיו של כ"ץ, אלא כניסיון מכוון להביא למשבר מיותר עם החרדים כדי לערער את יציבות הממשלה. ככל הנראה, כ"ץ מנסה לצבור נקודות בקרב הציבור הרחב, שאינו מצוי בפרטים, על ידי חילול שבת שייצור משבר עם החרדים". הסכסוך בין השר כ"ץ לנתניהו ירד אל מתחת לפני השטח.

השניים חנכו יחד את רכבת העמק לא מזמן, ופיזרו חיוכים לכל עבר. אבל זרמים תת-קרקעיים, סופם להתפרץ. נתניהו חזק בליכוד מאי פעם, אבל לרבים יש חשבונות לא פתורים איתו - בעיקר לשרים שחשקו ועדיין חושקים בתיק החוץ היוקרתי, שנשאר בידי ראש הממשלה, וצוברים מאז הרבה טינות בבטן. אחרי השנה הסוערת הזאת, אין ספק שסיבוב נוסף בין כ"ץ לנתניהו הוא רק עניין של זמן.

לא סתם נקרא הבולדוזר. ישראל כ"ץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90לא סתם נקרא הבולדוזר. ישראל כ"ץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



 10.ראובן (רובי) ריבלין/ בן כספית

כפוליטיקאי הוא לא הותיר חותם. חבר כנסת מהשורה השנייה או השלישית, מעולם לא גבוה מדי בפריימריז, שלא הצליח להעפיל לליגת-העל האמיתית. ראובן ריבלין, ירושלמי אסלי, בנו של פרופ' יוסף יואל ריבלין, שתרגם את הקוראן מערבית ופרסם ביוגרפיה על הנביא מוחמד, הוא איש רב קסם ופעלים, אבל פוליטיקאי בינוני. יושרו, עמדותיו הבלתי מתפשרות וחוסר נכונותו למשכן עקרונות וערכים למען הפריימריז היו בעוכריו.

לאורך השנים הללו היה לו חלום, והוא הלך והתחזק ככל שראובן (רובי) ריבלין התבגר, להיות נשיא מדינת היהודים. דמעותיו לאחר שהפסיד את הבחירות לנשיאות לשמעון פרס נבעו מדם לבו. יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו ניחם אותו אז על הנסיון שלא צלח, והבטיח לעזור בפעם הבאה. היא הגיעה ב־2014, כשנתניהו כבר ראש ממשלה, אבל הפעם הוא ניסה בכל הכוח למנוע מריבלין את התואר. הניסיונות לא צלחו, ורובי נבחר ברוב קולות והגשים את החלום.

בראייה היסטורית, יכול להיות שההפסד לפרס ב-2007 עשה לו טוב. ריבלין נחוץ לממלכתיות הישראלית היום יותר מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא הנשיא הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. שריד אחרון להוד והדר, לאומיות שאינה באה על חשבון ערכים הומניים וליברליים, ממלכתיות ודבקות בדמוקרטיה. בימינו, זה כבר לא מובן מאליו.

בניגוד לקודמו פרס, ריבלין הוא נשיא שמכוון פנימה, אל תוך הארץ. אם שמעון פרס היה הפרזנטור הבינלאומי האולטימטיבי של ישראל, ריבלין הוא המש"קית ת"ש הישראלית, האיש שנוגע באנשים, שמנסה לנחם, לרפא ולעודד. “נאום השבטים", שנשא ביוני 2015 בכנס הרצליה, הוא ההגדרה המפוכחת והמכוננת ביותר של החברה הישראלית בעידן הנוכחי.

ריבלין מדבר על המפריד בין השבטים השונים, אבל גם מציע להגדיל ולטפח את המאחד. אין כמוהו מתאים לתפקיד כפוי הטובה הזה. את דעותיו הלאומיות לא שינה. ריבלין ממשיך להתנגד לפתרון שתי המדינות, ומדבר על מדינה המכילה את כל אזרחיה.

בניגוד לרבים אחרים, הוא גם מנסה לקיים את ההבטחה ומהווה סמל חי למאמץ הסיזיפי לשמר ולתחזק את הדו־קיום בין יהודים לערבים על האדמה הזאת. ריבלין הוא חביב המגזר הערבי והפך, בשתי שנות כהונתו, גם לחביב השמאל והליברלים. כילד ההולנדי המנסה לסתום את החור בסכר לבדו, כך ניצב ריבלין מול הגל השוצף של ניסיונות חקיקה לאומנית ומאמצים לפגיעה בחירויות יסוד. הוא עומד שם כמעט לבדו.

לאחר שנתניהו ניסה למנוע ממנו את הנשיאות בכל דרך, ניסו השניים לפתוח דף חדש. במפגש הראשון ביניהם בבית הנשיא אמר ריבלין לראש הממשלה את האמת: אשמח אם נעבוד יחד ונשתף פעולה. הוא הסביר לנתניהו שהמפגשים יתקיימו בקומת העבודה בבית הנשיא. הקומה העליונה, קומת המגורים, היא מחוץ לתחום. כלומר, חברים הם כבר לא יהיו. למרות כל האמור, הנשיא וראש הממשלה דרים בכפיפה אחת ומתחזקים מערכת יחסים קורקטית, תוך מאמץ הדדי לא לפסוע זה על בהונותיו של זה. בינתיים, זה מצליח.

ראובן (רובי) ריבלין. צילום: מארק ניימן, לע"מראובן (רובי) ריבלין. צילום: מארק ניימן, לע"מ