המושג מאז התרחב לטראומות מסכנות חיים נוספות, כולל אסונות טבע, ומתייחס לתחושת אשמה שנחווית על ידי מי שחווה או היה עד למצב של טראומה ונותר בחיים, בעוד שאחרים לא שרדו. אבל לא רק מי שניצל מסכנת חיים חווה תחושות כאלה, אלא גם אותם אנשים במעגל השלישי – שכביכול לא נחשפו מקרוב לאירועים הטראומטיים, אלא "רק" מהטראומה הקולקטיבית שכולנו חווים כעם וכחברה. אנו מרגישים שאנחנו לא בסדר כשאנחנו מנסים לנהל שגרה מסוימת בתוך התקופה הכואבת הזו, ומתקשים לעבוד, ללמוד, לדאוג לעצמנו, לישון, או לחייך מבלי שיתלווה לכך צל או כתם שמעיב ומעורר בנו חוסר נוחות.
אולם, אשמה – למרות שהיא טבעית ואנושית – לא רק שאינה משרתת את המצב, אלא שהיא עלולה לכרסם אט-אט את החוסן הנפשי שלנו, לדלדל את משאבי הכוחות שלנו לטווח הארוך ולפגוע בבריאות הנפשית והפיזית שלנו. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתאושש ולהתאוורר, אנחנו מחזקים את הכוחות שלנו להתמודדות עם המציאות המורכבת.
"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב" ממשיכה גולדברג ומזכירה לנו שכחלק מהמעבר משלב ההישרדות לשלב השיקום והבנייה מחדש ברמה האישית והלאומית, חשוב להכין את רזרבות ההתמודדות שלנו להמשך. גם לצד הכאב והעצב, מותר לאהוב ומותר לחיות.
התרעות פיקוד העורף