אולי לא תבחינו בכך כשתביטו אל שמי הלילה, אבל הירח שלנו למעשה מתכווץ – וזה יכול להיות בעייתי עבור סוכנות החלל האמריקנית נאס"א. מחקר חדש חשף שהכיווץ נובע מהתקררות הליבה המתכתית הצפופה של הירח, וכתוצאה מכך, פני השטח מתכווצים ומאבדים מהגמישות שלהם, מה שהופך אותם רגישים יותר לרעידות סייסמיות, המכונות "רעידות אדמה על פני ירח".
רעידות אלה, אם יגרמו מפולות, עלולות להיות מסוכנות עבור האסטרונאוטים של משימת ארטמיס של נאס"א, שצפויים לנחות על הירח בשנת 2026, כך מזהירים מדענים מאוניברסיטת מרילנד. צוות המחקר הדגיש שההתכווצות מתרחשת באופן הדרגתי מאוד במשך 4.4 מיליארד השנים מאז היווצרותו של הירח.
היקפו קטן בכמעט 50 מטרים מאז הקירור של הליבה שלו לפני כמה מאות מיליוני שנים. בדומה לצימוק, גם הירח מפתח קמטים ככל שהוא מתכווץ. אבל בניגוד לענבים הגמישים, פני השטח של הירח שבירים, ויוצרים סדקים במקומות בהם מקטעים של הקרום לוחצים זה על זה. זה גורם לרעידות אדמה על הירח – ויכול להוביל למפולות שיסכנו כל תושב עתידי עליו.
"ככל שאנחנו מתקרבים למועד ההשקה של משימת ארטמיס עם צוות, חשוב לשמור על האסטרונאוטים, הציוד והתשתיות שלנו כמה שיותר בטוחים", אמר ניקולס שמר, גיאולוג מאוניברסיטת מרילנד וחבר בצוות המחקר, לדיילי מייל הבריטי. "עבודה זו עוזרת לנו להתכונן למה שמצפה לנו על הירח – בין אם זה תכנון מבנים שיוכלו לעמוד בפעילות סייסמית ירחית, או הגנה על אנשים מאזורים מסוכנים באמת".
במסגרת המחקר, קישרו המדענים קבוצה של סדקים בדרום הקוטב של הירח לאחת מרעידות הירח החזקות ביותר שתועדו על ידי סייסמוגרפים של אפולו ב-13 במרץ 1973, המכונה אירוע N9. באמצעות מודלים לסימולציה של יציבות מדרונות השטח באזור, מצא הצוות שחלק מהאזורים רגישים במיוחד למפולות מרעידות סייסמיות.
לדברי המומחים, ההתכווצות המתמשכת של הירח הובילה לעיוות משמעותי של פני השטח באזור הקוטב הדרומי שלו. במקרה, זהו בדיוק האזור בו נוחתת משימת ארטמיס 3 – הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח מאז משימת אפולו 17 משנת 1972. בהמשך, לאחר 2030, נאס"א שואפת להקים מחנה מחקר בדרום הירח. סוכנויות החלל מתעניינות בדרך כלל בנחיתה באזור זה בשל עתודות הקרח המימי העשירות שנמצאו שם. קרח זה יוכל לשמש כמקור שתייה לחוקרי הירח, לעזור בקירור ציוד, או להתפרק ולהפיק מימן לדלק וחמצן לנשימה.
אך רעידות ירח ומפולות עלולות להרוס את מחנה ארטמיס, כולל מבנים ותשתיות. החוקרים מודאגים במיוחד מרעידות ירח רדודות (SMQs), המתרחשות קרוב לפני השטח של הירח, בעומק של כ-160 קילומטרים בקרום. דומה לרעידות אדמה, הן יכולות להיות חזקות מספיק כדי לפגוע בבניינים, ציוד ומבנים מעשה ידי אדם אחרים.
החוקרים ימשיכו למפות את פני הירח ואת הפעילות הסייסמית שלו, בתקווה לזהות עוד אזורים שעלולים להיות מסוכנים לחקר האדם. למרות הדחייה האחרונה של הנחיתה הבאה על הירח ל-2026, זו עדיין תקופה יחסית קצרה, במיוחד נוכח העובדה שאנחנו עדיין לומדים על הירח.