"רוב הערב היינו מתחת לאדמה, בתחנת הרכבת המרכזית. היו שם מעט מאוד אנשים הפעם. עלינו למעלה. במפגש של השדרה עם הרחוב, על יד פח אשפה, ומול חנות לתיירים שמוכרת אשפה, יושב דני. רזה, מרכיב משקפיים עם מסגרת שבורה. התקרבתי אליו, המוניות צפצפו בפראות, ואיכשהו הצלחתי להכניס ביניהן משפט פתיחה מטופש אבל הכרחי. 'היי, מה נשמע חבר? למה אתה יושב על הברזלים האלה?'״. לסיפור הזה יש המשך.



הוא, כמו עשרות אחרים, נמצא בעמוד הפייסבוק של אסף אייל שבו הוא מתאר את מפגשיו עם מחוסרי הדיור בניו יורק במהלך השנה וחצי האחרונות. לרוב תיתקלו באייל ברובעים הארלם וברונקס. לעתים גם ברכבת התחתית, אבל לא כדי לנסוע, או במדיסון סקוור גארדן, ולא בשביל לצפות במשחק של הניו יורק ניקס. פשוט כי ״יושבים שם המון הומלסים״.



לא מדובר במשרה או במחקר; את ניסיונותיו לסייע לדרי הרחוב של בירת העולם מבצע אייל בן ה־38 בהתנדבות ובעיניים פקוחות. ״יש דברים חזקים יותר וחשובים יותר מלטייל בעיר הזאת ולצלם בניינים גבוהים״, הוא אומר. ״אני לא יודע אם יש עוד ישראלי שרואה את העיר מהזווית הזו, אבל היה לי ברור שעד שאקבל אשרת עבודה, זה מה שאעשה״.






אסף אייל. צילום: אלבום פרטי




רוב הזמן הוא מתנדב במסגרת ארגון שעוזר לחסרי בית. ״אני מסתובב בערבים ברחובות ומחפש אותם, וכשאני מוצא, אני מבלה איתם זמן. מדבר איתם, צוחק, בוכה, מה שעולה״, הוא מספר. ״אם מישהו צריך גרביים או שמיכה, יש לי לתת לו. אם מישהו רוצה שאעזור לו, יש אפשרות להפנות אותו לגורמים שונים בעיר: הוסטלים, בתי תמחוי, תוכניות גמילה מסמים ואלכוהול״.



את 14 השנים האחרונות הקדיש אייל, תושב ראשון לציון לשעבר, לפרויקטים חברתיים במסגרות שונות. בתחילה כרכז פר״ח באוניברסיטת בר אילן, בהמשך כמנהל מועדון נוער בסיכון בשכונת תל כביר בתל אביב ולאחר מכן בעבודה עם בני נוער יוצאי העדה האתיופית בשכונת רמת אליהו שבעירו.



במקביל הקים את עמותת ״פועלים באדום״, שהורכבה מעשרות אוהדי הפועל תל אביב ופעלה למען אוכלוסיות מוחלשות, בין היתר בחלוקת מוצרים לתושבי שדרות, ארגון ארוחת ערב מושקעת לניצולי שואה, גיוס שחקני קבוצות הכדורגל והכדורסל של המועדון לערב שהכנסותיו הופנו למשפחות נזקקות ועוד שלל פעילויות וולונטריות. ״לממש מטרות גדולות בשכונות כמו תל כביר ורמת אליהו היה עבורי סיפוק גדול״, הוא אומר, ״במשך כל הזמן שילבתי את הפעילות של 'פועלים באדום' עם בני הנוער בסיכון שעבדתי איתם, וזו הייתה הגשמת השליחות מבחינתי״.

מתי הבנת שהרצון שלך הוא לסייע לאוכלוסיות במצוקה?
״מאז שאבא שלי חלה במחלה קשה ונפטר. ליוויתי אותו בכל שלבי המחלה, עד הסוף, וזה פתח אצלי את הנושא. הייתי אז בתקופת שירותי הצבאי בצנחנים, אז התחלתי להביא אוכל ממנות קרב לילדים פלסטינים שפגשתי״.
אז החוויה הצבאית היוותה זרז לפעילות ההתנדבותית שלך.
 ״בוודאי, היא הייתה מעצבת עבורי, מכוננת אפילו. מסיטואציות שבהן נתקלתי קיבלתי תובנות על צדק ועל מהות החיים. למשל לראות חיילי מילואים שנכנסים לשדה אבטיחים ליד מחנה פליטים בחברון ועוקרים את היבולים סתם. ממראות שראיתי בצבא הבנתי שהחיים נגמרים מהר, ואם לא נעשה איתם דברים בעלי משמעות הם יהיו בזבוז גדול״. אל ארצות הברית היגר אייל בעקבות רעייתו רנה, בעלת חברת טכנולוגיה. כבר לפני שנתיים וחצי הם התמקמו שם, אולם אחרי חופשה בקנרה נאסר עליו לשוב לארצות הברית והוא נאלץ לחזור לארץ עם תינוקם. רק כעבור למעלה משנה הגיעה אשרת ההגירה שאפשרה לזוג להתאחד מחדש.

בבית התמחוי. צילום: אלבום פרטי
 
כיום הם מתגוררים ברוזוולט איילנד שהופך בהדרגה למרכז ההייטק של ניו יורק. ״אנחנו מתפרנסים מהעבודה שלה ומהחסכונות שלנו בישראל״, הוא מודה ומספר שרק לאחרונה קיבל את הגרין קארד ובמקביל נרשם ללימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה. ״כמהגר, אני מתכוון להתמחות בתחום של פליטים ומהגרים״, הוא מספר.
חיבוק, חיוך ואהבה
לדבריו, יש בעיר כ-60 אלף הומלסים: ״אנשים תלושים, ללא משפחה או חברים, לפעמים ללא קשר אנושי. כמו בעלי חיים נטושים, ממש ככה. בפארק אווניו, למשל, גרים האנשים הכי עשירים בעולם ולידם מסתובבים הומלסים בלי כלום״.
איזה אנשים אתה פוגש ברחוב?
״שחורים הם הרוב, אבל לא המוחלט. המון היספנים. יש הרבה צעירים ברחובות, בזמן האחרון יותר ויותר. גם מבוגרים, אפילו מאוד. בלילות יש מצבים לא נעימים. אני פוגש אנשים במצבים של שכרות או תחת השפעת סמים. יש הרבה כעס ברחובות״.
אתה לא חושש?
״לא, אני מנוסה במצבים כאלה. לא מתוך זחיחות, רק מתוך התמודדות עם מצבים קיצוניים בישראל. זה אף פעם לא קל לשבור את הקרח ולהתחיל בשיחה. לפעמים הם חשדנים, לפעמים אפילו לא מתייחסים או מתעצבנים, אבל ברוב המקרים הם שמחים שמישהו סוף סוף פונה אליהם ושואל לשלומם. מישהו שרוצה לדבר איתם, להכיר, לשאול מה כואב ומה קשה. אני נותן להם חיבוק, חיוך ואהבה. זה שווה יותר משטר מקומט של דולר שמישהו זורק לעברם ברחוב״.
איך בעצם מתחילים את השיחה?
״אני מבקש רשות לשבת איתם, מציג את עצמי, שואל איך עבר עליהם היום. לפעמים אני נתקע באנגלית, לפעמים אני לא מבין את הדיבור שלהם, לפעמים זה מביך. אבל אני לא מפסיק ומתעקש. ברוב המקרים זה משתלם כי יש שיחה נפלאה. יש כאלה שלא רוצים שום דבר או כאלה שאומרים שיגיעו לקבל עזרה ולא מגיעים, אבל ההצלחות מאפילות על הכול. כל הצלחה היא עולם ומלואו״.
איזה תגובות אתה מקבל כשאתה מציג את עצמך כישראלי?
״תגובות נלהבות. רוב ההומלסים הם נוצרים מאמינים ואדוקים, וכשהם שומעים מאיפה אני הם מתרגשים ורוצים לדבר על ישראל. אפילו יצא לי ללמד כמה פעמים עברית מתוך ספר תנ״ך שהבאתי״.