הסטייק לפני מסועי המזוודות, הקוקה-קולה לפני ביקורת הדרכונים. בנמל התעופה של קאזאן אפשר ללכת למסעדה עוד לפני שאוספים את הכבודה. כאילו רצו לומר לבאים אליהם: רגע, חכו, הציוד יגיע, אבל מה איתכם? תאכלו משהו לפני שאתם יוצאים לדרך.

קאזאן שוכנת כ-800 קילומטרים מדרום למוסקבה, על מפגש הנהרות וולגה וקזנקה. מכאן שמה. אבל יש אגדה שמספרת אחרת: כשהמונגולים באו מערבות סיביר ומדרום-מזרח אסיה, חטף הנסיך המקומי מיחם עשוי זהב – קאזאן בטטארית עתיקה – וזרק אותו לנהר.

קאזאן היא בירת טטרסטן – אחת הרפובליקות בברית המועצות לשעבר – אבל היא גם בירת הסובלנות. מתגוררים בה יותר מ-115 בני לאומים, בהם מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוקסים ויהודים.

ב-2009 הוכרזה העיר רשמית כבירה השלישית של רוסיה, אחרי מוסקבה וסנט פטרבורג; אלא שבסוף השבוע האחרון הייתה קאזאן לבירה יהודית, עם כנס שמטרתו דיאלוג בין רבנים, מנהיגי דת מוסלמים וכמרים. יוזם הכינוס היה "לימוד fsu", פרויקט חינוכי-תרבותי לצעירים יהודים דוברי רוסית, שנוסד לפני עשור על ידי חיים צ'סלר, סנדרה קאהן ופרופ' מיכאל צ'לנוב.

בסוף השבוע המיוחד הזה אסף חב"ד את שליחיו מרחבי חבר העמים, והקהילה המקומית ציינה 10 שנה להיווסדו של בית הכנסת. הנוכחים חתמו את האירועים בפסטיבל מוזיקה לציון 90 שנה להולדתו של הרב שלמה קרליבך, מקורב לחסידות חב"ד.


90 שנה להולדתו של הרב שלמה קרליבך. מתוך פסטיבל המוזיקה בקאזאן // צילום: לימוד fsu
 

בדרך מנמל התעופה ניתן להבחין בבוהק הבתים. כאן כבר מחכים בקוצר רוח לרונאלדו ולמסי, שיגיעו עם נבחרותיהם למשחקי מונדיאל 2018 שייערכו, בין היתר, באצטדיון העירוני. קאזאן היא מעצמת ספורט: לכבוד ה"אוניברסיאדה" שהתקיימה כאן לפני כחמש שנים ועבור אליפות העולם בשחייה שנערכה הקיץ, הוקמו בעיר עשרות מתקני ספורט משוכללים. 

מועדון הכדורעף זניט קאזאן זכה באליפות רוסיה, קבוצת הוקי הקרח "אק בארס" זכתה ארבע פעמים באליפות הפדרציה הרוסית ובל נשכח את קבוצת הכדורגל "רובין קאזאן", שזכתה בסופר-קאפ הרוסי ב-2012, כשהשחקן ביברס נאתכו הישראלי מככב בה.

אבל קאזאן היא לא רק עיר של כדורגל; גם בתרבות היא חזקה: פיודור שאליאפין, מענקי האופרה של כל הזמנים, נולד פה. אלכסנדר פושקין עבר כאן ואסף חומר לספרו "בת הקפיטן", על אודות פוגאצ'וב, מנהיג מרד האיכרים. 

לטולסטוי בן ה-13 הגיע עם אחיו ואחיותיו ללמוד בתיכון בקאזאן, ועל שמו של הסופר מקסים גורקי יש רחוב ובו ארבעה מוזיאונים ושישה פסלים, אחד מהם של גורקי, כמובן. ולדימיר לנין למד משפטים באוניברסיטה המקומית, שלימים נקראה על שמו, ופסלו מתנוסס על ידה.

כל המשקעים טבעו

בקאזאן אינך מוצא מפח נפס פוסט-קומוניסטי. העגמומיות כאן נוחה יותר. הפנים לא מאירות, אך העיניים מרירות פחות. כשאתה מרים את המבט ומסתכל סביבך אינך רואה את הבנייה האפורה והזעופה ואת רכבות המוות הארכיטקטוניות דוגמת שיכוני צ'אושסקו בבוקרשט.

יש כאן ערבוב אורבני שלא מתחשב באף איסור אסתטי. שיכונים בכתום שבסופם גגות מסגדיים מעוגלים. לצדם רבי-קומות צנועים שמעליית הגג שלהם מציצים חלונות דמויי חדרי המשרתים בפריז המלוכנית. ולצד כל אלה מסגדים עם צריחים שמנסים לתת פייט לאלה של איסטנבול, וביום מן הימים אף יצליחו.

קאזאן מאתגרת גם את מוסקבה. הרקמלין הלבן מתנוסס עם כיפות צבועות טורקיז. אפשר להתווכח על הטעם, אבל הגודל מרשים. בצהריים, כמו בכל מסגד, שומעים את המואזין. פה הם קוראים לו "הזן", שנשמע כמו "חזן". אולי גם זה סמל לקרבה ולסובלנות.

סיפורה של אמינה, מדריכת הטיולים, הוא דוגמה לכך. היא מוסלמית ילידת העיר. כשאני שואל לגילה, היא משיבה "בת 39, בעוד שנתיים בת 60". אחרי הצחוק היא מסבירה, כשתהיה בת 60 תגיד שהיא בת 40. אישה גדולה עם לב גדול. מתגעגעת מאוד לטטיאנה שוורצמן. שוורצמן הייתה חברתה הכי טובה, אבל דרכיהן נפרדו. טטיאנה עזבה את הרובע, והיא ושתי בנותיה חיות בישראל. 

"אבל אני עוד חולמת לפגוש את חברת הנפש שלי", אומרת אמינה בצער. "הייתי מבקרת אצלה בבית, מתארחת בחגים והולכת איתה לבית הכנסת". 

היהודים הראשונים שהגיעו לקאזאן היו קאנטוניסטים. בעודם ילדים נחטפו מביתם וגויסו לצבא הצאר, שבו שירתו במשך עשרות שנים. עם שחרורם קיבלו זכות להתגורר בעיר הגדולה, אולם כמה מהם לא הצליחו להתאושש מאימת החטיפה ומזוועות השירות הממושך ושמו קץ לחייהם. אחרים הוטבלו לנצרות בעל כורחם.

מובן שכל המשקעים האלה טבעו מזמן במעמקי הוולגה. במרכז התרבות של העם הטטארי, בניין מכוער להפליא, כונס הדיאלוג הבין-דתי. את ברכתו למשתתפים הביא הרב הראשי של יהודי רוסיה ברל לזר. מייסד "לימוד fsu", חיים צ'סלר, אמר כי הפורום הזה הוא גולת הכותרת בפעולות ארגונו. "מטרתנו היא הידברות", הצהיר. "עלינו ללמוד איך בני אמונות שונות חיים יחד, גם בשעה שיש דאע"ש ופונדמנטליזם".


"עלינו ללמוד איך בני אמונות שונות חיים יחד". מסגד בקאזאן. צילום: לימוד fsu

כשהוא לבוש גלימת קטיפה ירוקה, סיפק המופתי של טטרסטן קאמיל סאמיגולין את הכותרת החדשותית: "אנשי המדינה האסלאמית הורסים את האנושות, את אחינו ואת אחיכם. הם מצטטים את מוחמד, אבל הם יצאו מגבולות האסלאם. אין להם לב אמיתי, הם כמו חיות. האסלאם מרוחק ממעשים כאלה, הוא מחנך לטוב לב, לטוהר ולאהבה".

ולדימיר סאמויילנקו מהכנסייה האורתודוקסית, איש עצום בעל קול גדול ששרשרת עבה עם צלב זהב משתלשלת מצווארו, הרגיש שהתשובה לקיצוניות היא האחדות. גם הרב מנחם הכהן, לשעבר חבר כנסת ורבה הראשי של רומניה, דיבר על האחדות כשאמר שבקאזא מצא רוח של אהבה ואחווה, שהיה רוצה למצוא גם בעירו ירושלים. הרב דוד רוזן מהוועד היהודי-אמריקאי ציין כי בשנים האלה יש מי שמנצלים לרעה את הדת. "התשובה לכך היא דיאלוג", טען. "כמו זה שמתקיים עכשיו".

חלום על פושקין

לפני בית הכנסת של חב"ד עומד שער מגנום. שוטרים בשחור ממיינים את העובדים לטקס לציון 100 שנים להיווסדו של בית הכנסת. בין האורחים נשיא טטרסטן, רוסטם מיניחאנוב. מן האספלט מזדקרים עמודי בלונים בכחול-לבן. על הבמה ילדות שרות. נשים בצעיפים אסלאמיים יושבות ב"קפה סוריה" הסמוך. האורחים, כך אני מתרשם, ברובם אינם יהודים. מופתים בגלימות, גברים באפור סובייטי ובז'קטים כבדים מימי סטלין. 

כשהילדות יורדות מהבמה עולים חנן יובל ולהקת "בעלמא". כשהם פוצחים ב"ישראל, ישראל" הצופים מתרוממים מהספסלים.

כינוס "לימוד fsu" מתקיים ביעד שנמצא בכפר פטרובסקי, כעשרה קילומטרים מקאזאן. יש אווירה של קמפ דיוויד. הרבה עצים, משפחות עם ילדים מתגלגלים במה שנראה כירוק-עד, אנשים מגיחים מהשבילים ובידם סלסלות עמוסות פטריות שלאחר הגשם. חסר רק האח הבוער כדי להרגיש חורף, אבל גם זה יגיע די מהר. בקאזאן ירדו בימים האחרונים גשמים, והטמפרטורה הידרדרה לעשר מעלות. אומרים שהקור פה ארקטי, יותר מבמוסקבה.

במסדרונות אני פוגש את בורס קוזלובסקי. הוא בן 52 וחי חיים חצויים: פעם בחודשיים הוא עוזב את אשתו ובתו המתגוררות בקאזאן ועובר לחיות במשך חודש עם שתי בנותיו האחרות ואמו בישראל. קוזלוסקי הוא קבלן ובעל חברות שמירה. ב-1995 עלה לארץ ונחת בקיבוץ דן. "כל הזמן היו קטיושות מלבנון", הוא מתאר. "אשתי והילדה פחדו מאוד". לבסוף חזרו לקאזאן. ללימוד הגיע מתוך סקרנות, "וגם כדי לפגוש את האנשים הגדולים ממוסקבה". בחצות קוראים שירה באולם ירושלים.


מתוך הכנס. צילום: לימוד fsu

הילדים לא רוצים לראות מיטה ושוכבים על השטיח כמו בסלון בבית. אחת האמהות מתעקשת, אבל הילד מנצח. היא, בלית ברירה, חוזרת לפושקין.