"הפרופיל של המחאה הזו שונה מכל מה שראינו עד כה", אומרת ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן במרכז האקדמי שלם “אני לא זוכרת הפגנות שהחלו בפריפריה והתפשטו לכל הארץ. מה שהחל כהפגנות של פנסיונרים ששדדו להם את הפנסיה - הפך למפגן מחאה של יותר מ־100 מוקדים שונים מהמקומות הכי נידחים ועד לערים הגדולות".

אלפי איראנים יצאו בימים האחרונים, בקור המקפיא, להפגין ברחובות משהד, העיר השנייה בגודלה באיראן, ובעשרות ערים נוספות, במחאה על יוקר המחיה וזינוק במחירם של מוצרי יסוד במדינה. בהפגנות הם השמיעו קריאות נגד הממשלה, ובסרטונים שפורסמו ברשתות החברתיות נשמעו צועקים בין השאר "מוות לרוחאני" ו"מוות לדיקטטור". בין המפגינים ישנם צעירים ובוגרים, נשים וילדים, מהפריפריה ומהמרכז, שלראשונה אף מעזים לצאת נגד המנהיג הרוחני עלי חמינאי. במסגרת המחאה נעצרו מאות בני אדם, והרשויות שיבשו את הגישה לרשתות החברתיות. על פי הדיווחים, לפחות 21 בני אדם נהרגו עד כה בעימותים בין מפגינים לכוחות הביטחון.

גל ההפגנות הנוכחי הוא הגדול ביותר מאז מחאת 2009, אז יצאו מיליונים לרחובות באיראן וקראו להפיל את המשטר. את המחאות הובילו מתנגדי הנשיא דאז מחמוד אחמדינג'אד, שטענו שתוצאות הבחירות לנשיאות זויפו, כך שהוא הוכרז כמנצח ולא יריביו הרפורמיסטים. למרות היקפה של המחאה ומאות האלפים שלקחו בה חלק, היא נכשלה, ויש האומרים כי הסיבה לכך היא היעדר תמיכה מבחוץ. האם ההפגנות כעת הן התעוררות דומה לזו שפרצה ב־2009, או שעולה פה דרישה לסדר פוליטי ודתי חדש? 


מאשימים גם את רוחאני וגם את חמינאי. צילום: AFPמאשימים גם את רוחאני וגם את חמינאי. צילום: AFP


השמות שבהם מכלים צעירי איראן את זעמם הם המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית, עלי חמינאי, המוביל את הזרם השמרני, והמנהיג הרפורמי המתון, הנשיא חסן רוחאני. הקריאות “מוות לרוחאני וחמינאי" נשמעות זה שבעה ימים ברחובות, ואתמול לראשונה הגיב חמינאי למאורעות באומרו ש"אויביה של איראן מעודדים את ההפגנות במדינה בימים האחרונים באמצעות כסף, נשק וסוכני ביון". אבל הקריאה המפתיעה היא דווקא זו הפונה לנסיך הכתר היושב בארצות הברית, רזא פהלווי, המבקשת אותו להציל את העם האיראני מידי השמרנים והרפורמיסטים גם יחד.

“המחאה הזו היא התעוררות מחדש של מחאת 2009 והמשך של יולי 1999", טוען ד"ר סולי שאהוור, חוקר בכיר במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה. “מדובר במחזוריות של גלי מחאה, וזה ביטוי לכך שהאוכלוסייה אינה שבעת רצון מהמשטר. החידוש במחאה הזו הוא הקריאה נגד הרפורמיסטים והשמרנים כאחד. ב־2009 העם תמך במיר חוסיין מוסאווי, שהיה רפורמיסט, וכיום אנחנו שומעים את הקריאה שלהם לבן של השאה, רזא פהלווי, שיבוא להצילם. המסר שלהם הוא שבזמנו של המשטר הקודם היו סדר, כתובת ותוכנית. הם בעצם אומרים לחמינאי: אתה משאיר את העם עני וחי כמו אלוהים. עד כה הם צעקו ‘מוות לדיקטטור’, אבל הפעם אומרים את שמו המפורש".


חזר לכותרות. רזא פהלווי, צילום: רויטרסחזר לכותרות. רזא פהלווי, צילום: רויטרס



מה הגורם המובהק למחאה?
“הסיבה היא חוסר היכולת של האיראנים להתקיים, פשוטו כמשמעו. כ־70% מהאנשים מתקשים להתקיים. המשכורות אינן מספיקות, אנשים נאלצים לעבוד בשתי עבודות, ההוצאות גבוהות יותר מהשכר הממוצע, וחלק מהנשים יוצאות לעבוד כפרוצות בלית ברירה. שיעור האבטלה בקרב הצעירים מגיע ל־40%".

איפה הכס

לדברי מומחים, המחאה הנוכחית תוכננה בכלל על ידי חמינאי עצמו במטרה לפגוע במשטרו של הנשיא רוחאני, המהווה זרוע ביצועית, ונחשב כאמור מתון. אלא שבפועל הציבור הרחב חטף את מוקד המחאה מחמינאי, ומה שהחל כהתקוממות של כמה “מושתלים" - גדל במהרה והפך להפגנת מחאה אותנטית של כל העם.

“ב־2009 יצא העם לרחובות כי חלקו בחר נשיא מסוים, מוסאווי הרפורמיסט, וקיבל את אחמדינג’ד השמרן", טוענת ד"ר עילם גינדין. “כיום המפגינים צועקים: ‘שמרנים, רפורמים, נגמר לכולכם!’ כלומר הם לא דורשים רפורמיסט בראש הרפובליקה האסלאמית, אלא הם לא רוצים רפובליקה אסלאמית בכלל. הם צועקים: ‘עצמאות, חירות, רפובליקה איראנית’. הם רוצים הפרדת דת ומדינה . מי שרוצה - יהיה מוסלמי אדוק, ומי שירצה - יהיה חילוני, ללא כפייה דתית משום סוג שהוא, כפי ששוררת במדינה ב־39 השנים האחרונות. הם טוענים שהמשטר גנב להם את האסלאם".

“מהקולות השונים לא עולה דרישה לחופש דת, אלא נראה שהסיבה העיקרית שמניעה את המחאה היא כלכלית", אומר ד"ר שאהוור. “בתקופה הרפורמיסטית של הנשיא מוחמד חאתמי מ־1997 ועד 2005 הייתה אנחת רווחה לעם, כי הוא אפשר חופש ביטוי. אבל שנתיים לאחר שנבחר, התחוללו המהומות ב־1999. חמינאי ומשמרות המהפכה תמיד יתנגדו ויפעלו נגד מתן חירויות פרט ואזרח". 


"ב-2009 מחו נגד הבחירה, עכשיו מוחים נגד השיטה". ד"ר תמר עילם, צילום: ישראל הדרי"ב-2009 מחו נגד הבחירה, עכשיו מוחים נגד השיטה". ד"ר תמר עילם, צילום: ישראל הדרי


מאחורי המחאה עומדת גם תקוותו של העם האיראני להקלה כלכלית לאחר הסרת הסנקציות על המדינה בעקבות הסכם הגרעין שנחתם עם המעצמות ביולי 2015. סיום הסנקציות ובחירתו של הנשיא רוחאני הביאו עמם שאיפה לשיפור מצבו הכלכלי של האדם הקטן ברחוב, אך זה לא קרה. כעת לא מעט מהמפגינים תוהים: איפה הכסף?

“בשנתיים האחרונות היו באיראן לא מעט שביתות על רקע פיגורי שכר ומצוקה כלכלית, בכל פעם במוקד אחר וללא ביטוי פוליטי משום סוג", אומר פרופ’ מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודי איראן באוניברסיטת תל אביב. “במחאה הנוכחית, כל המצוקות התפרצו יחד, והעם הבין שישנו קשר הדוק בין כלכלה לפוליטיקה. היבט מעניין נוסף הוא העובדה שזה קורה לא רק בערים הגדולות , אלא במקומות קטנים שבהם האוכלוסייה לרוב אינה פוליטית. זה פוטנציאל למשהו משמעותי".

על פי הדיווחים בחודשים באחרונים, המתיחות בין המנהיג הדתי חמינאי לבין הנשיא רוחאני, שנחשב פתוח למערב, גברה לאחרונה. במקביל לקריאות נגד חמינאי, חלק מהמסרים בהפגנות דורשים את ראשו של רוחאני כמי שאמון על הפן הביצועי, ואשר הפר לדבריהם את ההבטחה לפריחה כלכלית לאחר הסרת הסנקציות. בשעה שמיליוני שקלים זורמים להגדלת כספי הקרנות הדתיות, מקצצים בתקציב שנועד לסייע לעניים ומעוטי היכולת.

“כל ההבטחות שהאיראנים קיבלו בהסכם הגרעין ועקב הסרת הסנקציות - לא התממשו", אומר ד"ר שאהוור. “כעת העם שואל: איפה מיליארדי הדולרים שהועברו, איפה הרווחה הכלכלית? הם רואים כיצד מיליארדים מוזרמים לסוריה ולבנון, המטבע האיראני ממשיך לצנוח, השחיתויות מרקיעות שחקים, יש מעילות במשרדי הממשל, כספי חסכונות ופנסיה נעלמים, שלושה בנקים גדולים פושטים רגל. אנשים שואלים מה קורה פה. יש פה אנשים למעלה שחוגגים בכספי המדינה, ואנחנו לא מקבלים אפילו פירורים".

בעקבות העובדה שעם פרוץ ההפגנות המשטר האיראני סגר כמה רשתות חברתיות, ובהן אינסטגרם והאפליקציה להעברת מסרים מיידיים טלגרם, ששימשה את מארגני ההפגנה, המידע שזורם מאיראן הנו מקוטע ולא בהכרח מהימן. חלק מהאיראנים ממשיכים לתקשר באמצעות נקודות חיבור אלטרנטיביות.

"שמרנים, רפורמים, נגמר לכולכם". הנשיא רוחני, עם תמונתו של האייתוללה חמינאי. צילום: רויטרס"שמרנים, רפורמים, נגמר לכולכם". הנשיא רוחני, עם תמונתו של האייתוללה חמינאי. צילום: רויטרס


איפה אירופה

בינתיים, רבים באיראן ומחוצה לה תולים תקוות במחאה הנוכחית, לאחר שתבוסת מחאת 2009, הרצון הכושל להצטרף ל"אביב הערבי" והסנקציות החונקות בסוגיית הגרעין - הותירו את האיראנים מובסים לא מעט שנים. אלא שרוב המומחים סבורים כי המרחק מהפיכה עדיין גדול, ויכולת הניבוי והניתוח של המחאה הנוכחית הנה מוגבלת.

“כשבוחנים מהפכות גדולות במזרח התיכון, מבחינים בין מהפכות שהן שילוב של מעמד סטודנטיאלי עם מעמד ביניים ומעמד הסוחרים לבין מהפכות צבאיות של קצינים כמו בסוריה ומצרים", אומר ד"ר עידו זלקוביץ’, ראש התוכנית ללימודי מזרח תיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומתמחה במהפכות פוליטיות. “כיום באיראן המובילים הם סטודנטים וצעירים. כדי שזה יתרחב, צריך לראות חבירה של שכבות ממעמד הביניים, סוחרים, זרמים פוליטיים שחוברים על רקע מצוקה כלכלית, וזה עדיין לא קורה. נקודות הדמיון הן השימוש במדיה הדיגיטלית שמסייעת לקרוא תיגר על הסדר הישן, וקריאה להרחבת חירויות הפרט ושיתוף האזרח במרחב הציבורי והפוליטי. לא בטוח שיש פה קריאה נגד הדת והמסורת, אלא יותר קריאה לליברליזציה של החברה האיראנית.

“מחאת 2009 התפתחה בתוך כמה ימים להפגנות ענק של מאות אלפים ברחובות, והיא דוכאה מהר מאוד במחיר יקר של מאות הרוגים ופגיעה בלגיטימיות של המשטר", מסביר פרופ’ ליטבק. “במחאה הזו אין להבה אחת גדולה, אלא הרבה להבות קטנות. השאלה היא האם יצטרפו אליה מאות אלפים. אנו לא באמת מסוגלים לנבא.

“כשאין סיוע מבחוץ, המחאה לא באמת יכולה להימשך", מסכם ד"ר שאהוור. “יש תמיכה מורלית של טראמפ, אבל זה לא מספיק. לא שומעים את אירופה ואת שאר העולם. האירופים מתקשים מן הסתם להודות שטעו בהסכם הגרעין, ולמרות כל האזהרות, יש פה עדיין משטר שממשיך לדכא את עמו. הכספים שזרמו לאחר הסרת הסנקציות הופנו כנראה שוב להתעצמות צבאית. ההערכה שלי היא שללא סיוע חיצוני של ארצות הברית להנגיש לוויין ולפתוח ערוצי תקשורת להמונים, או לעשות שימוש בכוחות אמריקאיים הנמצאים בסמוך לשם, נראה דעיכה. גם לישראל יש תפקיד חשוב. משום מה, אצלנו מתרכזים בעיקר בנושא הגרעין, ואין מדיניות ברורה כלפי איראן עצמה, אבל איראן בעייתית מהמון בחינות אחרות, ואני סבור שלישראל יש יכולת לעשות הרבה יותר מעבר למה שהיא עושה כיום". 

"המרחק מהפיכה עדיין גדול". ד"ר עידו זלקוביץ, צילום: יח"צ"המרחק מהפיכה עדיין גדול". ד"ר עידו זלקוביץ, צילום: יח"צ