"במהלך השנה הזאת כמעט 24 שעות ביממה הטלפון שלי עבד"- יבגניה רודאייבה, 69, מחרקוב
"השנה הזאת הייתה מאוד קשה, מאוד עמוסה. בימים הראשונים היה מאוד מפחיד, הייתה הפצצה, היה פחד שהרוסים ייכנסו, ואז אין לדעת מה יקרה. ההתחלה הייתה הכי מפחידה, היום הראשון היה הכי מפחיד, הייתה תחושה של חוסר אונים".
"בשבוע הראשון למלחמה אנשים החלו לחשוב אם לצאת מחרקוב. מי שהייתה לו מכונית, עזב במכונית. אחרי שבוע החלו להגיע אוטובוסים שפינו אנשים. משנת 1992 אני עובדת כעוזרת אדמיניסטרטיבית בבית הכנסת של חב"ד בעיר. היו לנו אוטובוסים, וכל מי שרצה, עזרנו לו להתפנות. גם סיפקנו בבית הכנסת אוכל לאנשים, דאגנו לארוחות חמות. הסענו לאנשים אוכל הביתה, תרופות, שמיכות, כי לא הייתה תחבורה. בזמנו גם גרו כאן בבית הכנסת 100־150 אנשים. אנשים הגיעו וחיפשו מפלט. במהלך השנה הזאת כמעט 24 שעות ביממה הטלפון שלי עבד. את השנה הזאת הקדשתי לאנשים".
"אני יהודייה, ילידת חרקוב. הכלות שלי עם הנכדים יצאו מחוץ לאוקראינה. עם הנכדים אני כל הזמן מדברת בטלפון, מאוד רוצה לחבק אותם, לראות אותם במציאות, ולא רק דרך שיחות וידיאו. החלטתי להישאר בחרקוב. הבטחתי לרב משה מוסקוביץ ולרעייתו מרים שאשאר פה עד סוף המלחמה, שאעזור להם בכל הפעילות החשובה הנעשית בבית הכנסת. כשתסתיים המלחמה, כבר אחליט מה לעשות".
"המלחמה מאוד השפיעה על חיי האישיים. בהתחלה נאלצתי לעזוב את הבית שלי שנמצא ברחוב מרכזי בקומה 9. אצלנו בבניין יש 36 דירות. כיום רק כ־6־7 דירות מאוכלסות. כל שאר הדיירים עזבו. תקופה מסוימת גרתי אצל מרים ומשה. החיים שלי השתנו לגמרי. נאלצתי לעבור והבנתי שאני כבר תלויה באנשים אחרים. לאחרונה חזרתי לבית שלי, אבל זה עדיין מפחיד, עדיין יורים".
"לא פעם אני מרגישה ירי מסיבי ליד הבית, אבל הבית לא ניזוק. בלילה יש אזעקות תכופות בעיר, והלב פשוט נצבט. כמה שאת כבר כאילו מתרגלת למצב, עדיין הלב מתכווץ. כל הזמן יש ירי או אזעקות, אין שקט בעיר. זה אומנם יותר רגוע ממה שהיה בהתחלה, אבל המלחמה עדיין נמשכת ואנחנו מרגישים את זה כל הזמן".
"עבורי זו תחושה מאוד קשה להתהלך בעיר. אומנם ישפצו את הבניינים, אבל מה שהיה כבר לא יחזור. זה גורם להרבה דמעות. כשאני עוברת ליד המקומות שגדלתי בהם, המקומות שאני אוהבת, ורואה אותם הרוסים - זה מאוד כואב בלב. לא באמת אפשר להתרגל למצב, כי כל פעם קורה משהו. אנחנו מבקרים אנשים בבתי חולים, עושים הרבה עבודות חסד, רואים את האנשים שנפצעים, וזה מאוד כואב".
"אני מאוד אוהבת את חרקוב, העיר שלי. אני מתפללת שתסתיים המלחמה. כל הזמן אני מסתכלת בחדשות שלנו, קוראת מה שמדווחים בעולם. אני אישה אופטימית מטבעי ומקווה שהמלחמה תיגמר. באים אנשים לבית הכנסת, אני מנסה לחייך, לצחוק ולהיות נחמדה, גם כשקשה בלב".
"יש לפעמים כמה אזעקות ביום. למדנו כבר לזהות צליל של רקטה"- ילנה ויניצ'נקו, 40, מאודסה
"החיים בשנה הזאת עברו לפעמים מהר, לפעמים מאוד לאט. יש ימים שיש אזעקות, ויש ימים שאת מתרגלת לדברים שאת לא יכולה לשנות ומנסה להיות שמחה מכל יום, ליהנות עם הקרובים שלך. אבל למרות שאת מנסה, אי אפשר באמת להתרגל לסיטואציה הנוכחית. אסור להתרגל לזה. יש לפעמים כמה אזעקות ביום. למדנו כבר לזהות צליל של רקטה. מחודש נובמבר, באזור שאני גרה בו יש אור למשך שעתיים, ובמשך עשר שעות אין אור. אנחנו הולכים עם פנסים".
"מבחינתי הימים הכי קשים בשנה הזאת היו הימים השלישי עד החמישי למלחמה. ביום הראשון של המלחמה עדיין לא באמת עיכלתי שזה קורה. אחר כך, כשכבר הבנתי מה קורה, הייתי צריכה לקבל החלטה מאוד מורכבת אם להישאר או לעזוב. אני עוסקת בתחום החינוך. אני חיה למען אנשים שאני אוהבת, למען המשפחה שלי, ונשארתי כאן למענם. החלטנו שנהיה יחד. יש לי בן בגיל 16. כשהכל התחיל, הרבה חברים שלו עזבו את אוקראינה. כשעלתה השאלה אם לצאת מהמדינה או לא, אמרתי לו: 'ניסע או נישאר - מה שתרצה'. הוא העדיף להישאר בבית. יש כאן משפחה ואנשים קרובים שאני צריכה אותם והם צריכים אותי".
"הרבה אנשים עזבו ונמצאים כבר במדינות אחרות. כ־60% מהחברים שלי עזבו. יש אנשים שנשארו והם נמצאים בסטרס כרוני, סטרס בלתי נגמר, ומחכים למשהו לא ידוע. אנשים כאילו הפסיקו לחכות שזה ייגמר, פשוט חיים ככה. בהתחלה היה קשה לעכל שהתחילה מלחמה, עכשיו הכל כבר מובן, עכשיו את כבר זהירה, מקשיבה לצלילים שאת שומעת, עושה מה שצריך. יש לכולנו טראומה, כל צליל מקפיץ אותנו. את שומעת אזעקה וסותמת אוזניים. אבל זה הבית שלנו. אני מאוד אוהבת את העיר. אני לא גרה במרכז העיר, אז בינתיים הבית שלי עומד".
"בשלושת החודשים הראשונים למלחמה לא ישנתי בכלל. עכשיו אני ישנה שעתיים־שלוש בלילה. בטלפון יש אפליקציה של אזעקה, אבל עכשיו כשאין חשמל, אין גם חיבור לרשת, אז גם האפליקציה שקטה וישנים יותר. מפני שאי אפשר לחמם את הבית כי אין חשמל שעות ארוכות, אנחנו מסתובבים בסוודרים בבית. אי אפשר להכין כלום בבית בגלל שהתנור חשמלי, אז אני הולכת לסבתא ומכינה אוכל על תנור גז קטן. קובעים עם אנשים אצל מי נאכל היום. צער מאחד אנשים".
"כל יום אני מתגעגעת למה שהיה לפני המלחמה, אבל אני מבינה שמה שהיה כבר לעולם לא יחזור. השנה הזאת טלטלה את החיים גם למי שעזב וגם למי שנשאר. כשאנו נפגשים עם חברים אנחנו מדברים על מה יהיה הלאה, אבל לא יודעים. אנחנו מאוד מתגעגעים לחיים רגילים, להליכה רגילה בעיר. אני מאוד מתגעגעת למה שהיה, כל הזמן נזכרת בזה. אני משתדלת להסתכל קדימה, כי כשמסתכלים אחורה כל הזמן בוכים. אני מאוד מאמינה בשלום וחיה בתקווה שהמלחמה תסתיים, שמתישהו זה יקרה. אני מוצאת בעצמי כוחות להאמין שזה יקרה ושנחזור לחיים נורמליים".
"כשיש ימים של שקט, את מתחילה לחיות, אבל פתאום שוב זה מתחיל"- יוליה שוגן, 25, מקייב
"נולדתי באוקראינה, בעיר ויניצה. ב־2015 התחלתי ללמוד באוניברסיטה בקייב, ומאז אני גרה כאן. השנה הזאת הייתה קשה ומורכבת עבור כולם. אף שאני כביכול רחוקה מהחזית, אנחנו מרגישים פה בקייב את המלחמה: אזעקות תכופות, חוסר חשמל, גז. עכשיו בחורף מאוד קשה לגור בעיר. יש לנו בעיות מאוד גדולות עם חשמל. כשיורים עלינו, וזה קורה הרבה, פוגעים במיוחד בתשתיות כדי שלא יהיה חשמל, לא יהיה אור, אי אפשר יהיה לחמם את הבית".
"אני עובדת בתור מנהלת מיתוג מעסיק ותקשורת בחברת ALLSTARSIT - שירותים בתחום ההייטק. החברה שלנו מאוד דואגת לנו. אם לפני כן עבדתי באופן היברידי - לפעמים מהבית, לפעמים מהמשרד - אז עכשיו אני כל יום הולכת למשרד. במשרד, בזכות גנרטורים מיוחדים, יש תמיד חשמל, אינטרנט, מים חמים וקרים, יש מקלחות, יש מיטה, יש בראנצ'ים, את גם יכולה לבשל לעצמך".
"יש גם מקום ממוגן. כשיש בקייב אזעקה, כולנו יורדים ביחד לקומה מינוס שלוש של החניה התת־קרקעית. ההנהלה שלנו אפשרה אפילו להביא בני זוג וילדים למקום העבודה. שלוש הקומות של המשרדים שלנו הפכו מרכז חיים לא רק של העובדים, אלא גם של המשפחות שלהם. בעבודה אני מרגישה יציבות, וזה גם מה שמחזיק אותי".
"התקופה הזאת היא קשה, כי אף אחד לא יודע מתי תסתיים המלחמה ולא רואים את הסוף. את חיה עם תקווה, אבל לא יודעת מה יהיה מחר. כשיש ימים של שקט ללא ירי, את מתחילה לחיות, לתכנן, אבל פתאום שוב פעם זה מתחיל. לפני שלושה חודשים קרוב משפחה שלי נהרג בהגנה על המולדת. הייתה הלוויה גדולה. קשה לקלוט את העובדה שמאבדים קרובי משפחה במלחמה. זה כבר לא רחוק, זו המשפחה שלנו. אנחנו עובדים, מנסים כמה שיותר לתמוך בצבא, לתרום לצבא. אנחנו גם מעריכים מאוד את העובדה שהעולם תומך בנו".
"אנחנו מדברות עכשיו, והנה אזעקה התחילה. אני הולכת לדבר איתך מהפרוזדור. אנחנו חוששים ממתקפה רוסית, אבל מאוד מאמינים שהצבא שלנו חזק. אני חושבת שהיום הכי מפחיד עבורי היה בתחילת המלחמה כשעזרתי בפינוי העובדים שלנו מקייב לפולין ולמערב אוקראינה. ביום הזה כנראה איבדתי כמה שנים מהחיים, כי דאגתי לכל העובדים, הרגשתי שאני אחראית לחייהם. אבל למרות שהאוטובוסים יצאו תחת אש, העובדים הגיעו בשלום".
"בלילות, כשיש אזעקה, אני מיד בודקת בצ'אט בטלגרם שבו מודיעים אם יש רקטה קרובה. אם יש רקטה, אני הולכת לפרוזדור או לחדר אמבטיה. היו כמה לילות שישנתי על הרצפה באמבטיה. כשאני שומעת פיצוץ, אני יורדת לחניון, שם כולם מתאספים: מבוגרים, ילדים, עם תרמוס, עם תה. אני לוקחת שמיכה ומחכה שיירגע. אנחנו מאמינים שהכל יהיה בסדר, אין לנו ברירה אחרת. במהלך השנה הזאת נסעתי לכמה ימים לחו"ל לצורך עבודה. כשראיתי איך העולם חי, מאוד קינאתי שאיפשהו יש חיים. אני רוצה להאמין שבקרוב גם האוקראינים יחזרו לחיים, שהחיים ימשיכו, שייוולדו ילדים".
"ביום שבו המלחמה התחילה, אחותי הודיעה לי שהיא בהריון. היא בישרה זאת בזמן שבו כלי טיס צבאיים חגו מעלינו. בכינו. אז גם שמענו אזעקה בפעם הראשונה, לא ידענו מה יהיה מחר, אבל הבנו שלא משנה מה יקרה - צריך לחיות. היו הרבה רגעים קשים שבהם היו לי מחשבות לעזוב לבינתיים את אוקראינה. גם המשפחה שלי אומרת: 'סעי'. אני יכולה לעבוד באחד מסניפי החברה שנמצאים ברחבי העולם, אבל אני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי שבאוקראינה. אני מתפללת שיהיה שלום, וכמה שיותר מהר".